התקופה ההיא יכולים לרשום בתור “מכת הפקידים”. המושבה נהפכה למושב פקידים, יותר מאשר היו אכרים היו פקידים.¹ בזמנו של בלוך הכל בשם פקיד יכונה, לרבות כלי הקודש: השוחט והחזן, מורים ומורות של בית הספר, שמש של בית הכנסת ולהבדיל הבלן בבית המרחץ. הכל בשם פקיד יקָרא, ואתה מחויב לכבדו. אם אלך למנות את כל הפקידים באותם הימים, תִלאה עטי מלספרם. דיִי אם אומר כי בין הפקידים המקבלים משכורת די הגונה עם כל השָׂריות² היו נפחים, חבתנים, בנאים וכולי. ומכת הפקידים לא היתה מכה מקומית גרידא, אלא בכל מקום שם נפוץ שלטונו של מר שייד: בזכרון [יעקב], ראש פנה, יסוד המעלה ופתח תקוה, עקרון ובאר טוביה. בכל אתר ואתר לא המשרה דרשה פקיד, אלא בשביל פקידים יצרו משרות.

והפקידים נוצרו. חלק, מאלה הבנים ששולחו חוצה לארץ להשתלם, ועוד יותר ראו ברכה אלה המשפחות שזכו למשלוח בת פריזה. בזכותה, מיום דרכה רגלה על אדמת הנכר, התעלו לגדולה וקִבלו משרות כל בני משפחתה, קרוביה וקרובי קרוביה. בצעד כזה נתעשרנו במורים ומורות לבתי הספר, לבלרים ומנהלי פנקסאות, וכל מיני עבודות משרדיות, ואפילו רבנים, מטיפים, מהנדסים, גזברים וכו' וכו'.

היקב כבר נבנה והתחיל לעבוד, וגם שמה פשה הנגע שבשם “פקידים” יכונה. האלמנט העקרי, הבסיסי – הכורם – בטל בשִׁשים, או כדין חמץ בפסח… פקידים על גבי פקידים, גוֹים, וחצי גוים, ויהודים מכל המינים. בהגיע התור שמאוהל המחצלות לוקחה הבת פריזה, נהפך בין לילה מיודענו בעל ה“לינייקע”³ למשגיח על כשרות היין ביקב, אחותה למורה וגיסה למנהל פנקסים ביקב.

הנה הרגיש אחד ממנהלי הפנקסים במשרדו של בלוך שהיקב הולך ומשתכלל, ודרוש יהיה יינַי ראשי או מנהל היקבים, ומשרה זו נותנת תקוה לבעליה לעלות על שלבי הגדולה. לא שהה הרבה ועזב את המושבה על איזה ירחים, עשה טיול במקומות תעשית היין בצרפת, רכש לו שם ספרים מקצועיים ושב. ואף כי כל כשרונו היה מסור בכל הזמנים למוזיקה, בכל זאת לא הפריע לו הדבר לנהל את כל המנגנון של היקבים. היינן הראשי, ראש התוצרת והגלגל העיקרי המסבב את כל “מעשי המרכבה” אשר פני אדם וחיה להן,⁴ לאשר יפנה יהלכון, ובחפצו ידודוּן ידודוּן,⁵ וכל אשר ישים בפיהם יאמרו קדוש, קדוש! מנהל היקבים הגדולים היה מוכשר מאד מטבעו לנהל תאטרון, וככה נעשו קירות היקב העבים מבצר ומפלט לכל מוקיונים וליצים מאחזי עינים, ככתוב: “לץ היין”. ואין כל פלא בזה שהזהמה והטִנופת, החנופה, מעשי תרמית והונאה ושקר מופתי קִננו שמה.

ומי ישים לב לדברים קלי ערך כאלה? הלא המנהל הראשי שבידו מסורים כספי הנדיב, מר בלוך, אינו חייב לתת דין וחשבון.

הדיקטטור המושל היחידי, אחרי איזה שנים ששהה בראשון צבר הון, וסִדר נסיעת מתנה לגברת קוולן אשת הגנן, עם בִּתה, לבקר את אביה, פקיד מסילת הברזל באיזו תחנה בצרפת.

ההכנות לנסיעתה הסבו תכופות ליפו, ולמד בלוך לא חסרה הזדמנות ללוות אותה מדי פעם בפעם. ודוקא לבתה היחידה הקטנטונת, ילדה נחמדת סמל היופי, לא הורשה אף פעם להתענג לנסוע עמהם יחד. מדי פעם, כשהאם נסעה, נשמעו הצוָחות האיומות של הילדה בעד זה שסֵרבה לקחתה עמדה. לא פעם הייתי עד לראות איך הִכתה אותה באכזריות בעד חפצה זה. רק ביום האחרון זכתה הילדה לנסוע עם האם, וזה היה ביום שהפליגו שתיהן באניה.

מר קוולן התחיל להתהלך כצל. כל הנסיעות התדירות שלו העירה, הלא היה להן מצע פוליטי ולא כלכלי, ומאותו יום שאשתו נסעה פריזה נפסק הצורך בנסיעותיו.

גם על המקום לא היה לו כמעט מה לעשות, כי מיום שהתחלקה האדמה להאכרים הזעירים בא שִׁתוּק במשק, וחִכה בקוצר רוח עד שיבוא מאן דהוא לבקש ממנו איזה דבר.

עבר איזה זמן וקִלוח דלא פסק נשמע שמר בלוך מתעתד לנסוע פריזה לתת דין וחשבון. הדבר הפליא קצת: מה זאת אומרת, הלא הִתנה מקודם שאין עליו לתת שום דין וחשבון על מעשיו? תיק“ו![⁴⁷²] כעבור איזה שבועות נסע. המלתחות והארגזים הכבדים שטענו על גבי העגלות העירו חשד: מה לו לסחוב עמדו בגז' כבד כזה? תיק”ו!

הגנן קוולן התגעגע לאשתו ולבתו היחידה ולא קִבל ממנה שום מכתבים. נמאס לו מהבדידות והשעמום, וכאילו להכעיס עוברת שמועה אחרי שמועה. התחיל להוציא את כל חמתו על בקבוקי הקוניָק ולילה ויום השתוו אצלו. ככה עברו עליו ירחי זעם. עד שביום אחד קם בהחלטה לעזב את הכל, ופתאום, בלי שום הכנות, ישב באניה ונסע לצרפת.

בבואו שמה נסע ישר לתחנה שם גר חותנו, ורק אז התפכח, במצאו את בתו גלמודה, שַׁכולה מאמה. כאשר בא המפתה פריזה, באמתלה למסור שם דין וחשבון, תיכף עזבה את בתה היחידה אצל אביה הזקן, ונסעו שניהם יחד לאמריקה הדרומית.¹

בהִוָדע לו המעל הנבזה הזה, בלי שהות רבה תפס קוולן אקדח וירה כדור בראשו, אך החטיא קצת את המטרה ורק עין אחת אִבד, ואת חייו המאוסים הצילו. הנדיב, ברחמו על פקידו המסכן שנִזק על ידי המורשה שלו, קנה בשבילו איזה אחוזה קטנה בקרבת פריז להחיות את נפשו, ושם בִּלה שארית חייו כדוב שכול.

באופן “מוצלח” כזה נפטר הישוב מבלוך העריץ, מהשכיר קוולן שהוריד את כספי הברון היהודי לטמיון בכוונה תחילה, ומהקטולית שפחדה כל ימיה שישתמשו בדמה לחג הפסח, ולבסוף נתקימה נבואתה שמסרה בעצמה את דמה בידי יהודי.²

החִלוף שעשיתי, מלהיות פקיד נמוך, שהפקידים הגבוהים השתדלו תמיד לא לתת לנו להרים ראש חס ושלום, להיות אכר חפשי כביכול, אף כי האכרים לא היו חפשים לגמרי אפילו במה שנוגע לדברים תרבותיים ודתיים – אחרי בריחתו של בלוך וחורבן בית קוולן אמרתי: “ברוך ד' שנאחזתי בזמנו בקרקע, ולא אַרפנה”.

אחרי שעבדתי עשר שנים כמו איש צבא, או כמו יעקב אבינו אצל לבן, כעת אני עושה לביתי. נהייתי בעל כרמים ובעל מרץ כפול לשכלל דבר הנקרא מעתה שלי. שנות לימודַי גם כן לא היו לי לבטלה ורכשתי אמנם הרבה מאד תורה ונִסיון. המצב החמרי שלי הוטב בהרבה. כרמַי לא הכזיבו את תקוָתי, וחפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים.¹

במקום בלוך הובא לראשון חזן. מר חזן, יליד מרוקו, היה מורה בבית ספר אליָנסי, ועל כתפיו הטילו את הנהלת ראשון לציון וכל מושבות יהודה של הברון, וגם את עסקי היין של היקבים ראשון לציון וזכרון יעקב.² כל זה נפל כמשא כבד על שכמו הצר מהכיל ולא ידע מה לעשות קודם, אז החליט לשמור על הסטטוס קוו בנוגע לחוקי בלוך שחָקק בעִדנא דרִתחא, בזמן כיבוש המורדים אחרי מהפכת אוסוויצקי. חוקים אלה, הזמניים, שכבר עבר עליהם כלח ומקומם במוזיאום, הוציא מבית גנזם שוב לשִׁמוש ונהיו לקדושים בעיני חזן.

באותם הימים יצאו ברוסיה אהובת נפשינו גזירות של גֵרוש מהערים הקדושות. בין הערים ההן נמנתה גם צריצין, השוכנת על גדות הולגא [הוולגה], ושם נמצאו אז הורי אשתי. גם עליהם יצא הגורל להגלות, ויבחרו את מקלטם על יד בתם היחידה בראשון [לציון] הנמצאת, אגב אורחא, בארץ ישראל. אשתי היתה עיפה וחולנית ובדִעבד שמחה על עזרת אמה שתשגיח על הבית ועל הילד – והרופאים הלא צִוו עליה להחליף את האויר קצת ולנסוע לבירוּת. הוריה התישבו עמנו במעוננו, שהיה מול בית הפקידות.

ויהי היום, וממרפסת ביתו ראה מר חזן שבבית אחד האכרים מסתובבים איזה זוג זקנים, פנים חדשות שלא ראה קודם. התחיל לחקור, ומצא שהזקנים הללו מקרוב באו, אלה הורי אשת האכר. חזן מצא בארכיב את החוקה ולפיה אסור לזר לגור באחת המושבות הנתמכות, ושלח את הרַכב מחמד סלח – שעבר בירושה ממר בלוך – לקרא אליו את הזקן. וישאלהו מה לך פה ומי לך פה. הזקן היה בעל נחלה בראשון, שרכש בטרם בואו באדמה החדשה שנקנתה בגבול המושבה ונקשרה בקשר אמיץ עם אדמת ראשון. כפי שאדמתו לא היתה שייכת לסוג “המשועבד” לפקידות, לכן אין לו רשות, לאב זה, להיות אצל בתו שהיא אשת “משועבד”. יצא גזר דינו שוב פעם לגֵרושים, ונִתנה לו ארכה ארבעים ושמֹנה שעה³ לחפש דירה ביפו.

בתור קבלן עָרֵב להוציא את פסק הדין לפועל בזמנו, העמיד את מחמד סלח, הגר בדיוטה התחתונה ממעוני. והוא, בתור ידיד שלי, אמר לי בחשאי: לאו דוקא ארבעים ושמֹנה, יחפשו להם לאט לאט דירה ביפו, אין דבר אם יעבור איזה פעמים ארבעים ושמונה. ככה חיו הזקנים עוד שבועות בראשון רק הודות לעדינותו של מחמד, וסוף סוף הוכרח אותו זוג הזקנים, שטעם טעם גֵרוש מרוסיה, לצאת מראשון לציון על פי גזרת פקידו של הנדיב מכונן הריסות ארצנו.

הא לכם, רבותי, תֵאור פוטוגרפי מהימים הראשונים, טרם התבסס הישוב והתחיל לעמוד על רגליו בלי אפוטרופסות.

ההורים הזקנים התיישבו בנוה שלום, אשר אך זה לא מכבר החלה להִבנות על יד יפו, מעוֹרבה עם ערביים מפחותי הערך, גנבים ושודדים. חייהם ורכושם היו תמיד בסכנה, ופעמים רבות סבלו מגנבות. הזקנים לא פסקו מלקלל את פקידי הברון, באשר הם שם, ביחד עם פקידי הצר ניקולַי, ולא ארכו הימים וקללותיהם עשו פרי ומגפת הפקידים החלה. נָוֶיהם הֵשַׁמו, ובראשון ובכל המושבות הנתמכות נשארו אך מפלצות בתי הפקידות, היכלי השדים.⁴

כבר החילותי לשלם את חובי להברון, והנה קפץ עלי רגזו של השטן בצורת מחלת אשתי וצריכה היתה לנסוע לאירופא להתרפא, וגם את הילד לקחה עִמדה.¹ וסכום הכסף שבחפצי הטוב היה לשלם בעד נחלתי רץ לאירופא.

כשנה וחצי עָרַך הגלמוּדות שלי.

בזמן הזה נולדה למזל המושבה הכי צפונית “מתולה”.² ובא לי רעיון: כפי שאני לבדי צריך להשתמש בהזדמנות זו. מבלי להוציא כספים מאחרים, לקחתי את חמורי וחבשתיו עם מעט בגדים וצרכי נסיעה ארוכה כזו, ונסעתי עד מתולה. אלי התלווה עוד צעיר יליד המושבה שלא ראה עוד את הארץ, ועל סמך זה שאני בקי בדרכים נספח לחברה עמדי.

לתור את הארץ אין דבר טוב מרכיבה על חמור לא שָׂכוּר. אתה חפשי לנסוע ולנוח כאוַת נפשך, ולהסתכל היטב היטב לכל מראה עינך. וכמה מין היופי בטיול כזה לכל רוחב ארצנו! מה רואים ומה יודעים בנסיעת חפזון דהאידנה שבמשך יום אחד אתה מגיע לבֵירות.

בדרך בִּקרתי את כל מקומות הישוב הקיים אז, ובכל מקום היו לי מכרים טובים. לאט לאט הגעתי עד צפת, שם מצאתי את חברי אפשטיין כבר בתור מנהל ומורה מכובד ובעל השפעה. את ראש פנה כמעט לא הכרתי: כבר עזבו את הגטו הידוע ויושבים להם בבתים הגונים כבני חורין, וכל רוכסי ההרים מסביב מכוסים גפנים מהמין המשובח מוסקט מלגה. האכרים מלאי תקוָה. אדמה רבה נקנתה, ופולמוס של נטיעת עצי פרי שונים על ידי פקידי הברון ועוזרים על עוזרים. רוכבי סוסים מבני המושבה נפגשו על כל שעל. גם בית חרושת לטוִיַת משי מסודר ועובד בעזרת ילדי המושבה. בקִצור, אחרי גלגולים שונים בא תור הזהב לראש פנה.

אחרי ראש פנה בִּקרתי את יסוד המעלה. את חברי מנוער אמיתי מצאתי שם הפעם בתור מתנחל בעל אחוזה ואב לבנים, וחפצי הנמרץ לבלות בטוב איזה ימים באותה יסוד שחיינו בה בחוסר כל ולטעום טעם הנוחיות. אך חוק היה שכל בני יהודה המבקרים את הגליל מחויבים לקבל קדחת. לַנתי לילה ביסוד ובבֹקר כבר הקדחת פקדתני, וברחתי תיכף למתולה, עם אש הקדחת הצורבת בעצמותי.

את מתולה מצאתי עוד בצביונה הקודם, כפר דרוזי. תִקנו קצת את בתי הדרוזים והושיבו יהודים בקרבם. ובכל זאת מורגש היה עד כמה המקום בריא. המתיַשבים, שאספום מסוג הפועלים מכל המושבות, הרגישו את עצמם נבראים מחדש. הילדים – תכלית הבריאות. טענות בפי התושבים כי כמה שלא יאכלו נדמה להם שהם עוד רעבים. עשינו חשבון שמתולה תשלם לנו בעד יסוד [המעלה], משמר הירדן, חדרה ועוד. זמן בִּקורי חל עוד טרם שהדרוזים התחילו לאיים על המושבה בכֹחם העשוי לבלי חת, ובפרט בחשבם שהצדק עמהם.³ זה היה בעצם פריחתה, ותקוות רבות תלו בה. וטרם שהספקתי לתהות על קנקנה היטב, שבה לי התקפה חזקה קדחתנית [של קדחת] ואִלצתני לברוח הביתה ליהודה.

למתולה באתי בדרך חיפא, עכו, מגדל כרמים,⁴ רמיה,⁵ פרדיה, מירון, עין זיתן, צפת. חזרה ממתולה עד ראשון, בחרתי לי דרך שבעתיד נבנו כל מושבות הגליל התחתון והעמק, אשר אז זה הכל היה פחות מחלום. הלכתי יחידי, ובכל הדרך אין איש שיפריע לי לחלום חלום העתיד: שעוד אזכה לעבור פעם אותו הדרך, זרוע מושבות יהודים.

נבואתי התקיימה, וכעת, אחרי הפסקה של יותר משלושים שנה,⁶ עברתי שוב כל אותם המקומות, ועוד מכיר כל שעל אדמה שעברתי אז עם חמורי: מנצרת נסעתי דרך העמק לבת שלמה.⁷ הכרתי את המשעול בנקיק הסלע שדרכו ירדתי מנצרת בכוָנה לחצות את העמק, ואז אמרו לי שפה מקום מושב של שודדים מפורסמים. כעת יושבים אחינו החלוצים תחת התאנים העתיקות, וסִדרו באותו מקום גופו קן של שלום ותקוה טובה. מה נעים היה לי להסתובב בכרמם, הנטוע על יד שביל זה שעברתי במסירות נפש מפני פחד תושבי המקום הידועים באכזריותם.

עלי להודות כמה מתוקה הנקמה, שזה האיש שפקידי הברון גֵרשוהו מראשון אחרי מהפכת אוסוויצקי, נקם מהם את נקמת העם ועל ידו נקנו כל האדמות הגליליות האלה⁸ – חלק בכסף הברון ותשעה חלקים בכספי העם על ידי הקק"ל.⁹ ככמהין ופטריות צצו מושבות, קרובות אחת על יד חברתה, ועוד השנה יתוַספו הרבה נקודות בעמק הזה אשר היה שָׁמֵם מאין יושב. אך שיירות גדולות לבד העזו לעבור דרך העמק הזה, מפני פחד השוד והרצח, שהיה דבר שכיח מאד בעמק יזרעאל. וכעת עלמות מתהלות יחידות בלילה ממושב למושב.

אמת שדם רב מאחינו “השומר” נשפך בהתחלת רכישת העמק, אבל שכנינו ראו ונוכחו סוף סוף שיש להם עסק עִם עם קשי עורף, אז הם פנו עורף לנו ושמו אל המדבר פניהם.

נתתי חופש גמור למחשבותי, נחזור אי אלה שנים לאחור. מבצר הקירות העבים של היקב עמד זמן רב מוגן נגד כל בִּקורת מן החוץ. הצרה התחוללה ובאה דוקא מבפנים.

היקב בראשון לציון

האכרים קִבלו מחירים קבועים בעד תוצרתם. מחירי הענבים היו אף נפוחים קצת.¹ לא השוק העמיד את המחיר, אלא “הפמליה של מעלה” הכריזה ואמרה: מין פלוני כך וכך ואלמוני כך וכך, בלי נתינת טעם ואמתלא. ומה לזרים, קרי הכורמים, להתערב במוסד שנוצר אך ורק בשביל פקידים? לפי המחירים הטובים שקִבלנו, ומחיר העבודה הזולה, כדאי היה לעבד היטב את הכרמים. והכְּרמים ענו באמת לבעליהם בעין יפה, בתנובה יוצאת מהכלל, שעכשיו חושבים את זה בין הגֻזמאות של רבה בר בר־חנה.²

[גם] המושבות החפשיות רחֹבות וגדרה וואדי אל חנין נָטעו כרמים, עבדו ושמרו, ושנת הערלה עברה וזכו בכל בציר ענביהם.³ ודאגת הפרי⁴ נקבה את מוחם, והנדיב יחיה, המצטער בצער של אחרים, נתן פקודה לקבל את ענביהם ביקב ראשון לציון,⁵ והיקב נעשה לדבר אונִברסלי בארץ.

קול ההד מדורכי בגת ראשון נשמע כל הלילה בדרך העולה ואדי־חנין, רחֹבותה וגדרתה, ודרכי ציון שוב אינן אבלות. ואפילו פתח תקוה מחוברת בשרשרת של עגלות וגמלים נושאי בִּכורים לאליל הזהב – היקב בראשון לציון.

היקבים הולכים ומתמלאים יינות ולאכֹּהולים מכל המינים. היקב מתנהל בידי פקידים מקבלי משכורת גבוהה עם כל הנוחיות שבחיים, וכספי הברון זורמים לתוכו כנהר בלתי פוסק. היין מציף את היקב על כל גדותיו באפס מקום לבצירים חדשים, ועל מכירת היין איש לא דואג ולא נוקף אצבעו, כי לא לכך נוצר: אף פקיד אחד לא היה שנמצא בתוכו קורטוב של סוחר־מוכר, אלא רובם מספסלי בית הספר לוקחו, מסוג המלמדים מורי אליאנס. והיקב נברא בשביל פקידים, ומהנעשה לפני ולפנים אין לאיש זר, זאת אומרת אכר, מה להתערב.

סוף סוף נמלאו היקבים יין, ואנה תִכנס כל התנובה הבאה עלינו לטובה? המעוף העשיר של הייני הראשי בא לו בשעת דחקו, בקראו שבאלג’יר בנו ברֵכות מלט מצופי זכוכית מבפנים, והם מכילים עשרות אלפים הֶקטוֹליטרים יין משומר. קפץ על המצאה זו, וזכינו לראות איך זרים צרפתים באו היכלם, והיין, שעל פי דת תורתנו אסור במגע לשאינו בן ברית, חוּלל ואין לו תקנה אלא לשֶפֶך הדֶשֶן. המצב אמנם הוקל, ומקום נרחב נברא, ופיות ה“אמפורים” תצווחנה: “הב, הב”.⁶

הברון עייף מהתסבוכת והביט בפנים זעומים בפני הגזברים ששולחים זהב וזהב ליקבים, שנִבאו עליהם המומחים שלו לעושר מופלג, ותמורה אין. בכדי לאחז את עיניו בראו מעין “פטה מורגנה” – סניף ליקב ראשון לציון וזכרון יעקב, מרתף בהמבורג.⁷ ושוב מעשה מרכבה: פקידים על גבי פקידים, העתקה נכונה [מדויקת] מהיקבים פה.

שלחו את היין הישן להמבורג למכירה. שרשרת בלתי פוסקת של עגלות מובילה יין אל נמל יפו ביום ובלילה, וטרנספורטים מחביות ריקות. סוסי ראשון לציון ורחֹבות צוהלים ושמחים על אבוסם המלא שעורה נקיה. בית חרושת מכנית לתעשית חביות סודר ביקב. יערות של עצי אלון מצטברים בחצר היקב, וכל הידים מלאי עבודה. איש העומד מן הצד ירוֶה נחת לראות כמה חיים מכניסים היקבים בארץ.

חביות היין במרתף היקב

אך גם להמִרַאג' [תעתוע, אשליה] הזה בא סופו: אחרי איזה זמן נתקבל הסך הכל ממכירת היין בהמבורג וטפח על פנינו. קִבלו תמורתו הון עצום, אבל זה היה רק חלק מהסכום שעלה המשלוח. ואמרו ליצני הדור כי לולא המשלוח הפזיז, לוא פשוט שפכו את היין לתוך באר בולעת [או] לתוך תעלת השופכין בראשון, כי אז התעשר הברון בסכום עצום.

עיני המרכז הפריסאי נפקחו. כנראה עַיְפו לשלוח זהב מבלי לקבל תמורה. במקום לחפש שוָקים למכירת התוצרת, מצאו במהרה התרופה: שהשעיר צריך להיות בעל התוצרת![⁴⁹⁵] וגזרו גזרות על מחירי הענבים, להוריד את המחירים עד לידי מינימום, וממילא יוקטן התוצרת. גם זה אמנם גאוניות, אך לא הואיל בהרבה, בזה עוד לא נפתרה שאלת המקום והכלים לבציר החדש.⁸