אחרי שנה ומחצה ששהתה אשת בריתי עם בני היחיד בחוץ לארץ תְקפוה געגועים לארץ הבחירה, ותוכן החיים הגלותיים היה לה לזרה. בשובה¹ מצאה תוכן חדש לפניה, והתמסרה בכל מאודה לעזור ללוחם היחידי מר אליעזר בן יהודה להחיות את השפה העברית שלנו ולעשותה לשפה מדוברת. בראשון לציון מצאה רק שני תומכים: המורה דוד יודילוביץ, וביתנו.²

הילד, הבן היחיד שלי, ידע היטב את השפה הז’רגונית [יידיש], הלא אך זה שב מאירופא. קשה היה כקריעת ים סוף לפעול עליו לעזוב ולשכוח את שפתו, שזה שפת כל הילדים בני גילו בראשון, ולדבר בשפה אשר כל מִלה ומלה צריכים עוד לברוא וליצור בשבילו. כל המונחים שמשתמשים כעת בדִבור עוד טרם נולדו אז, וכל רגע העמיד אותנו הילד לפני קיר אטום שלא ידענו לתת לו פתרונים.³

נוסף לזה סבלנו מהמכרים הטובים שלנו, באי ביתנו, שחֵרפו וגדפו אותנו על זה שקובעים [שמקבעים, שכובלים] את נפש הילד: “מה אתם חפצים מהילד שלכם, באיזה רשות אתם מעכבים את התפתחותו באין לו שום שפה”.⁴ הילד היה כבן ארבע וחצי והבין כבר את הלעג שזִקני הישוב לעגו על אבותיו בנוכחתו, בכוָנה להזיק. כמה יִסורי נפש טעמנו בזמן הראשון להחלטתנו, אך את נדרנו לא הפרנו.

ברחוב הראו עלינו באצבע: הנה ה“שָׁלומניקים”⁵ הולכים, כאילו המירוֹנו חס ושלום את דתנו.

אך הזמן עשה את שלו, וגן הילדים העברי הראשון בארץ ישראל מצא את מקומו דוקא בראשון לציון, במקום שנמצאו המון מתנגדים לשפה העברית. הבן שלנו היה אז מהמאושרים שבבואו הביתה לא צריך היה להחליף את שפתו כיתר ילדי הגן.⁶

בא הזמן למלאות אחרי הפרטיכול שנמצא בבית הפקידות, שלפי דרישתי אני צריך לקבל רק חלקת כרם לבד ותו לא, ואני עוד יושב בדירתי הקודמת באין מפריע.⁷ אף כי מחלקים לכל האכרים הזעירים דירות ורפתים, מעשה הגֵרושים של הורי אשתי לִמדני פרק של חֵרות “להיות כל איש שורר בביתו”.⁸ ובשביל להיות מרוחק קצת מהעדה המחזיקה בנושנות, קניתי לי מגרש מחוץ למושבה, בכסף מלא, מאהרן מרדכי פרימן – אותה החלקה שדרכו עליה רגלי אחרי סעודת השבת כשבקרתי את ראשון בפעם הראשונה. חפצינו היה לסדר לנו פִּנה אבטונומית [אוטונומית], שלא יפריעו לנו בחינוך בנינו בשפה של אבות אבותינו.

כל מרצנו מסרנו לבנין בית על חשבון עצמנו. גם המגרש, גם הבית, נקנה ונבנה בכסף שחסכנו מתבואת כרמנו לאט לאט. בניָן ביתנו ארך איזה שנים, לפי כוחנו הפיננסי. מעשה זה גם כן היה למורת רוח לאלה שעברו בית הספר של השנוררות, איך זה יוצא איש אחד מאכרי ראשון ומראה דוגמא כזאת שאפשר לבנות בית ומשק מבלי לבקש תמיכות, או לפחות הלוָאות לימים ארוכים. “הלא זה רק מעשה ‘שמנדריק’ ולא יותר. מדברים בשפה שאין אף אחד נזקק לה ומתנהגים בכל דבר לא כבני הישוב”. הבית הוקם והמשק השתכלל. ולא הסתפקתי בזה לבד, עד שלא בניתי על מגרשי אגף לחוד בשביל ההורים המגורשים, והשיבותי לב אבות על בנים.⁹

הבית שבנה מיכל פוחצ’בסקי על אדמתו, ובו חי כל ימיו. הבית נהרס ב־1969

אחרי מלחמה קשה עם הורים ידישיסטים, שהיו כמעט רוב מנין, התחיל גם בית הספר הראשוני “להתיַהד”, ועברית בעברית מצאה הֵדה בבית ספרנו.¹⁰ אז כבר נולדה לנו בת, על טהרת הקודש.¹¹ בִּתי היחידה לא שמעה אף צִלצול שפה אחרת.¹² בזמנה כבר דִברו כל ילדי בית הספר אך ורק עברית, אפילו ברחוב. והשפה כל כך התחבבה על הילדים עד שרובם, בבואם הביתה, לא חפצו להִכנע להוריהם ולענות להם בשפתם הבלולה.