אחרי שנה ומחצה ששהתה אשת בריתי עם בני היחיד בחוץ לארץ תְקפוה געגועים לארץ הבחירה, ותוכן החיים הגלותיים היה לה לזרה. בשובה¹ מצאה תוכן חדש לפניה, והתמסרה בכל מאודה לעזור ללוחם היחידי מר אליעזר בן יהודה להחיות את השפה העברית שלנו ולעשותה לשפה מדוברת. בראשון לציון מצאה רק שני תומכים: המורה דוד יודילוביץ, וביתנו.²

הילד, הבן היחיד שלי, ידע היטב את השפה הז’רגונית [יידיש], הלא אך זה שב מאירופא. קשה היה כקריעת ים סוף לפעול עליו לעזוב ולשכוח את שפתו, שזה שפת כל הילדים בני גילו בראשון, ולדבר בשפה אשר כל מִלה ומלה צריכים עוד לברוא וליצור בשבילו. כל המונחים שמשתמשים כעת בדִבור עוד טרם נולדו אז, וכל רגע העמיד אותנו הילד לפני קיר אטום שלא ידענו לתת לו פתרונים.³

נוסף לזה סבלנו מהמכרים הטובים שלנו, באי ביתנו, שחֵרפו וגדפו אותנו על זה שקובעים [שמקבעים, שכובלים] את נפש הילד: “מה אתם חפצים מהילד שלכם, באיזה רשות אתם מעכבים את התפתחותו באין לו שום שפה”.⁴ הילד היה כבן ארבע וחצי והבין כבר את הלעג שזִקני הישוב לעגו על אבותיו בנוכחתו, בכוָנה להזיק. כמה יִסורי נפש טעמנו בזמן הראשון להחלטתנו, אך את נדרנו לא הפרנו.

ברחוב הראו עלינו באצבע: הנה ה“שָׁלומניקים”⁵ הולכים, כאילו המירוֹנו חס ושלום את דתנו.

אך הזמן עשה את שלו, וגן הילדים העברי הראשון בארץ ישראל מצא את מקומו דוקא בראשון לציון, במקום שנמצאו המון מתנגדים לשפה העברית. הבן שלנו היה אז מהמאושרים שבבואו הביתה לא צריך היה להחליף את שפתו כיתר ילדי הגן.⁶

בא הזמן למלאות אחרי הפרטיכול שנמצא בבית הפקידות, שלפי דרישתי אני צריך לקבל רק חלקת כרם לבד ותו לא, ואני עוד יושב בדירתי הקודמת באין מפריע.⁷ אף כי מחלקים לכל האכרים הזעירים דירות ורפתים, מעשה הגֵרושים של הורי אשתי לִמדני פרק של חֵרות “להיות כל איש שורר בביתו”.⁸ ובשביל להיות מרוחק קצת מהעדה המחזיקה בנושנות, קניתי לי מגרש מחוץ למושבה, בכסף מלא, מאהרן מרדכי פרימן – אותה החלקה שדרכו עליה רגלי אחרי סעודת השבת כשבקרתי את ראשון בפעם הראשונה. חפצינו היה לסדר לנו פִּנה אבטונומית [אוטונומית], שלא יפריעו לנו בחינוך בנינו בשפה של אבות אבותינו.

כל מרצנו מסרנו לבנין בית על חשבון עצמנו. גם המגרש, גם הבית, נקנה ונבנה בכסף שחסכנו מתבואת כרמנו לאט לאט. בניָן ביתנו ארך איזה שנים, לפי כוחנו הפיננסי. מעשה זה גם כן היה למורת רוח לאלה שעברו בית הספר של השנוררות, איך זה יוצא איש אחד מאכרי ראשון ומראה דוגמא כזאת שאפשר לבנות בית ומשק מבלי לבקש תמיכות, או לפחות הלוָאות לימים ארוכים. “הלא זה רק מעשה ‘שמנדריק’ ולא יותר. מדברים בשפה שאין אף אחד נזקק לה ומתנהגים בכל דבר לא כבני הישוב”. הבית הוקם והמשק השתכלל. ולא הסתפקתי בזה לבד, עד שלא בניתי על מגרשי אגף לחוד בשביל ההורים המגורשים, והשיבותי לב אבות על בנים.⁹

הבית שבנה מיכל פוחצ’בסקי על אדמתו, ובו חי כל ימיו. הבית נהרס ב־1969

אחרי מלחמה קשה עם הורים ידישיסטים, שהיו כמעט רוב מנין, התחיל גם בית הספר הראשוני “להתיַהד”, ועברית בעברית מצאה הֵדה בבית ספרנו.¹⁰ אז כבר נולדה לנו בת, על טהרת הקודש.¹¹ בִּתי היחידה לא שמעה אף צִלצול שפה אחרת.¹² בזמנה כבר דִברו כל ילדי בית הספר אך ורק עברית, אפילו ברחוב. והשפה כל כך התחבבה על הילדים עד שרובם, בבואם הביתה, לא חפצו להִכנע להוריהם ולענות להם בשפתם הבלולה.

ימי הגאות לפקידות הגיעו למרום פסגתם, ולאט לאט החלו ימי השפל. האילן הגדול על ענפיו המרובים ועליו העסיסיים, התחיל לקמול. תולעת קטנה התישבה בתוך תוכו, ובצפורן של פלדה גֵרדה וגרדה בלי עיֵפות ובלי הרף, עד שקול גֵרודה נשמע בכל תפוצות ישראל, וכל התריסים שהציבו מלחכי פנחא למנוע את אזני הברון מלשמוע לא הועילו. וכמה עמלו פקידי הברון ללחום נגד תולעת אדם זה ששמו משה סמילנסקי![¹³]

בית אסתר ומשה סמילנסקי ברחובות

איש אחד, שלא היה קשור בחומריתו בתמיכת הברון על ידי שליחו שייד, קשר עליו מלחמה, הוקיע לראוה בעתונים ובירחונים את כל תעלולי שייד, ויגל את קלונו. ותאוריו, שריח האמת נדף מהם, מצאו מסילות בלב העם. ומשה סמילנסקי זה, זכר גבורתו לברכה, נעשה מטרה לחיצי פקידי הברון שחפצו להשתיקהו בכל הדרכים. וטרם הצליחו להפיל אותו במכמֹרתם, פִּלסו להם אמירותיו סוף סוף נתיב גם ללב הברון המשוריָן, ויט אזנו לשמוע את ההאשמות המרובות נגד אבי אבות הטומאה.

הברון מסר את שייד הקדוש והנערץ לבִקורת. אז השתמשו המבקרים בחֹמר הרב שהצטבר במכתבי המאשימים על הפקידות,¹ ולדאבון נפשו העדינה [של הברון] נמצא האיש וטומאתו בשוליו. את המחולל העִקרי של הזֻהמה הרחיק הברון תיכף, ובחרפה ירד מהדוכן.² אך הזהמה גופא השתרשה כבר, והדמורלזציה פשטה בכל מושבות הנדיב. אנשים היו כבר אכולים כעס, ובתוך תוכם קִננה השנוררות הפחותה, תוצאות האפוטרופסות השיידית.

אחרי מפלתו של שייד ראה הברון ונוכח כי הדרך שהלך בה עד הנה מלאה מכשֹׁלים, ומצא שבכדי לרפאות את הישוב צריך להוציאו מידי דן יחידי, ובמקום המאה תהיה הדעה. התחיל לנהל משא ומתן עם היק“א,¹ שהיא תקבל את המושבות שהיו עד כה תחת ידו הנדיבה, ועם זה ימסור גם סכום כסף הגון בתור נדוניה.² התקופה של מסירת הברון את מושבותיו לידי היק”א זוהי תקופה מלאה ענין, וכדאי לאמץ את מוחי ולעלות מתוך הנשיה כמה אפיזודים.

על שמי ארצינו הופיע אז טִפוס חדש עם שירים חדשים, מר מאירסון פקיד היק“א, שבא למשש את העור כמו הקצב טרם קנותו את הבקר לשחיטה. אימת מוֶת תקפה את כל היקום, ועלטה פשטה על הישוב.³ קודם היו יוצאים הצעירים והצעירות על מנת לשוב בתור פקידים, מורים, רופאים ורבנים. בזמן הזה שהברון מסר את המושבות ליק”א, התחילה בריחה וכל אב השתדל להציל את בניו מלהשתקע חס ושלום בארץ. באזני שמעתי מפי אם דואגת: “בני היחיד שלי, ושתי בנותי בעזרת השם כבר הספקתי לשלוח חוצה לארץ, ואך יזכני ה' לראות את יתר פרי בטני כבר בחוץ, כי אז אהיה מאושרת ואודה לאל חסדו”!

חילופי גברא באו מהר. במקום שייד עלה על הדוכן בתור מפקח הראשי מר פרינטי שלא הכרנו. פריענטי זה היה חניך אליאנס והגיע למעלת מנהל בית ספר אליאנס. ממילא מובן שהוא יודע לסדר את המשקים ובודאי מוכשר לנהל ענין מסובך כזה כמו כל הישוב החקלאי בארץ ישראל.⁴ עִמדוֹ התחילה תקופה חדשה, תקופת הספרדים. אם צריך פקידים, הלא אז מצא אותם פרינטי בין מורי אליאנס די ספוקו, החליף את רוב הפקידים והביא במקומם ספרדים חניכי אליאנס. הביא לראשון את מר חזן יליד מרוקו את אחיו לזכרון, ויהודי בגדדי שחונך בפריס ונשא אשה צרפתיה קטולית, בודאי טיפוס כזה מתאים להיות מזכיר בראשון, וגם רב ומטיף שֻׁלח לנו מפריס.⁵

עמהם גברה כמובן השפה הצרפתית שהם חונכו עליה, והיא השפה היחידה שאפשר לבא אתם במשא ומתן. גם לבתי הספר נשלחו מורים ומחנכים מרֻבי השכלה צרפתית, ובני אכרים חונכו על טהרת לשון זו, הנותנת צ’נז [הזדמנות] של תרבות והתפתחות, להשיג משרות בתוך המושבות, וגם למצוא דרכם בחיים בארצות זרות. לא פלא שחניכי בית ספר כזה גדלו פרא, וכאשר רק עברו עליהם שנות הילדות בָּעטו בישוב כלו וברחו.

הרפורמה הראשונה של היק"א היתה לתת אבטנומיה לנהל את כל עניני הצבור על ידי ועד נבחר מבני המושבה, וההנהלה שלה העתיקה אל העיר המרכזית.

על חרות כעין דא [זו] מעטים היו שבֵּרכו שהחיינו. רוב הצבור בכה והתאונן על גזל משפט זה, שמוציאים את הפקידות מראשון ליפו. אומרים שגם התולעת הנמצאת בתוך שורש של חזרת קשה להרחיקה משם, והאפוטרופסות על כל מגרעותיה וכִעוּריה התאזרחה כל כך עד שקשה היה להאמין איך אפשר לחיות בלעדהָ. ההרגל נעשה טבע, שבכל יום היה חדר ההמתנה של הפקידות מלא אכרים, ובקשות ודרישות לא חסר אף פעם. ואם עשרות מונים [ברוב המקרים] הלכו לחינם, אין רע, הלא לכך נוצרת. אבל לנסוע ליפו, זה עסק ביש! היו ימים שהראשונים הרגישו את עצמם מאושרים בראותם עגלות מלאות אכרי פתח תקוה שבאו להתראות עם הדירקטור הראשי,⁶ שמקומו הקבוע היה בראשון – וכמה יסורים וטרדות היה להם עד שהגיעו לחפצם – ובני ראשון הביטו עליהם מגבוה.

הקדוש ברוך הוא הזמין רפואה לפני המכה, ויקב נבנה למזלם דוקא בראשון. כאשר נפגע מאן דהוא במחלת געגועים לחדר ההמתנה, אז יצא ידי חובתו במשרד היקב, שגם משם לפעמים לא יצאו ביָדָים ריקניות.

אך ההבדל הוא מרובה בין בית הפקידות למשרד היקב. שם היה הבסיס פילנטרופי, ופה על בסיס מסחרי כיבכול. לו זה היה מבוסס באמת באופן מסחרי נקי, שכל אחד מקבל בעד סחורתו, אז מתגבר היצר ליצור הרבה וממילא מתגבר החוש העמלני. אך פה מסודר אחרת: חיים על דמי קדימה, על סמך העתיד לבוא, ואך אחרי שלוש שנים מיום הגשת התוצרת אל היקב יכלו לקוות לקבלת חשבון. ולפי שעה, כל המרבה לקחת הרי זה משובח.

זה הביא שוב פעם דמורליזציה בכל סִדרי החיים. הישנם חיים אי נורמליים יותר מזו, שאתה חי על הכסף של אוואנסים [מקדמות]? כסף לוקחים בעת פריחת הכרמים, ואז אתה משער לך שהשנה תתעשר. ואם הבציר הכזיב את האילוזיה, אז חיים עם תקוָה שהמחירים השנה יהיו טובים, ולפי שעה דורשים מהיקב כסף בהקפה וחיים בלי חשבון.

ואם מנהל היקב מסרב לתת, בהרגישו היטב שיהיו דפיציטים [גרעונות], אז מתקהלים לאסיפות ומחליטים שהמנהל הזה לא בידי הברון או יק"א אלא שלנו הוא, ובידינו לעשות בו כטוב בעינינו.⁷

עברו איזה שנים בהתלבטות ועסקי היקבים בלעו עוד סכומים הגונים. כל מיני יועצים קמו לנו להמציא תרופה למכתנו הנואשה,¹ וההחלטה האחרונה היתה כי התוצרת מרובה מהדרישה, ובשביל זה שלא דאגו לשוּק לאט לאט, בהתאם עם רִבוי התוצרת, לכן אין דרך אחרת מאשר להתאים התוצרת אל השוק, זאת אומרת להקטין את התוצרת. ושוב באו לפני הברון שיתן עזר לכורמים שיַעקרו חלק מכרמיהם ויִטעו מיני מטעים אחרים במקומם.²

הניתוח האכזרי הזה, כאשר הופץ שִׁמעו במושבה פעל כעין רעם והָמם את טובי האכרים, אשר את כל לִשדם ומרצם השקיעו בכרמיהם. מחנוָנים וסוחר־מוכרים³ מארצות הגלות, שעברו כל מדורי גהינום תחת ידי מענֵיהם בחומריות וברוחניות, סוף סוף התחילו להרגיש קרקע תחת רגליהם והתמסרו בלב ונפש לעבודתם החקלאית – וגם חִדשו לא מעט במדע הענף הזה שהתחבב עליהם כנפשם. והנה בַּלָהה! נִתוח אכזרי כזה, לעקור עצי טיפוחם אלה, כרמים צעירים מרהיבי עין, ולזרות אותם הלאה. והטעם, מפני שנותנים תוצרת מרובה, יבולים טובים יותר מדי!

אנשים מן הצד תמהו עלינו, השכל הבריא מבין שזה אחת התרופות הרדיקליות להיטיב את המצב, ולמה כל הסנטימנטליות? גם אחד העם ז"ל היה מאלה שעשו תעמולה לעקירה.

אך הם לא טעמו טעם היצירה מה הוא, וגִדול כרמים בארץ ישראל. הם התחשבו עם זה כמו עם תוצרת אחרת. למשל אם יש פחות דרישה לכותנה אז ממילא מובן שאיזה שנה לא צריכים לזרוע כותנה אלא חִטה, או אַספסת ותלתן לפי דרישת השוק. אבל האם אפשר להשוות תוצרת כותנה ודכותיה [ושכמותה] לגפן? איך יכולים להתרצות להסיר יד או רגל אף שהרופאים מבטיחים בזה להציל את יתר הגוף?

זמן רב עבר עד שרוב הצבור התרצה אפילו לשמוע את נאומי המְפתים לדבר עברה זו. ואחרי האסיפות באו לילות איומים. דקירות נוראות הרגשת במוח כעין התקפה של שִׁגעון. שמורות העינַים לא נסגרות, ואתה רואה לפניך בחזיון את כרמך מעוטף ירק, זמורות רעננות, ומבין הירק המסובך [הסבוך] מבצבצים אשכולות ענבים גדולים, מלאי עסיס וצוף. ומֻחמד, חסן, או מוסטפה מרימים עליהם את הגרזן להכחידם, ובפניהם אתה רואה שובע נחת מעבודה זו, עבודת שטן, לעקור נטוע בכרמי ה“יהוד” הכופרים. הלב מתפלץ בקרבך ודמעות יציפו את עיניך.

והתמונה חולפת, ותמונה אחרת מתיַצבת לנגדך: ימי אדר. אתה יושב לך על אדמה לחה, מחוממת שמש, ומטפל בהרכבה.⁴ כל גפן יחידה בכרם עברה תחת ידך המנוסה בניתוח. התזת ממנה את הראש, פִּשַׁחת [פילגת, בקעת] אותה, והכנסת לתוך הפִּשחה רֶכֶב ממין המשובח והמיוחס. קשרת את הפצע ברחמים רבים, וכִסית בזהירות את ההרכבה הרכה עם תלולית עפר תחוח, ועל הגל העמדת צִיוּן. לִבך לא שקט בקרבך ואתה פוחד מכל שִׁנוי הבא באויר, אולי יזיק חס ושלום להרכבותיך.

אחרי עשרה ימים אתה לא פוסק מלבקר כל גפן וגפן, ובקוצר רוח אתה מסתכל, מצפה לראות את הנולד. ואיזה עושר כאשר אתה מכיר כבר בין הנִצנים המבצבצים מתוך העפר הצבור סִמני העלה מהרֶכֶב, השונה קצת מהעלה הפראי של הכַּנָה. הלב מתמלא על כל גדותיו, רוֶה נחת. אז מתחיל הטִפול, כעין טפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו. מְעדרים סביבו בלי כל מכשיר, דוקא באצבעותיך ממש, כעין לִטוף. ואחרי איזה ימים מעמידים סמוכות ומְסעדים את היונק הרך, שלא יסבול מרוח או מנגיעה קלה מחיה ועוף.

וכמה מרה עליך נפשך אם על ידי איזה שגיאה או אי זהירות קלה שברת איזה הרכבה. אז באותו יום ניטל ממך תאבון האכילה ואינך מוצא מקום להתחבא מצרת נפשך.

והנה שוב נזכרת מהעבר הקרוב. יום חרישה, ואתה עומד ומסתכל בניר, קַוִים־קַוִים ישרים אשר צבע שוקולדה להם, וביניהם מבצבצים שורות ירוקות בהירות, כחוט מתוח על גבי מסכת [מסך]. עיניך נִזונות מן היופי, ואתה מקשיב לדפיקות לבך המכים בקצב. העגלון החורש מסלסל מניגונו ומתלהב עד כדי שכחה, ובהסח הדעת בא לידי אי זהירות, ובלי צדִיה שבר הרכבה אחת לעיניך. אתה רץ כעקוץ עקרב ותופס את ההרכבה השבורה ומבלי אפשרות לעצור ברוחך אתה ממטיר מלקות על ראש מֻחמד.

וכעת? מחמד זה יוציא לך לשון בלעג בהובילו הביתה להסקה את גפניך, טִפוחי ידיך. זעה קרה מכסה את כל גופך. השעה מאוחרת, השעון מצלצל כבר שלוש ותנומה לא נתת עוד לעיניך.

הידעו אנשי שלומנו את הסבל והיסורים שהתחוללו בקרב לב הכורמים בזמן העקירה?

עוד מלחמת השפה נטושה בארצנו, והלוחמים המעטים ידיהם מלאות עבודה, ולפי שעה נפלו בידיהם אך עמדות קלות ערך, והנה מהומה ואנדרלמוסיה חדשה באה כחתף על הישוב החדש וערבבה את התחומים.

מצפון עטו עלינו רוחות רעות. הופעת איזה ד"ר הרצל מוינה – המתיַמר לחולל איזה מקלט בטוח, או מקלט לילה עבור היהודים הנודדים – לא עשה רושם גדול בארץ ישראל. פה הביטו עליו בביטול גמור. גם הקונגרסים הראשונים¹ לא מצאו הדם בלב הישוב באותה המידה שמדדו אותם בחוץ לארץ.

אך הפצצה, שהתפוצצה באחד הקונגרסים ואוגנדה שמה,² זרקה איזה רסיסים למרחוק, ועד לב ארצנו הגיעו, ופִרצה חדשה נבעה לריב ומדנים בין אחים. ה“שָׁלומנקים” ירדו מהבמה ו“צ”צנקים“³ תפשו את שדי המערכה, ומלחמה נִטשה ועשתה ממש שמות בארץ. ותעש קרע נורא בין תושב לתושב, בין אח לאחיו, בין אבות לבנים, בין איש לאשתו. היו קוריוזים שהבעל נתן את ידו לאוגנדה ואשתו לצ”צים, הורים לאוגנדה והבנים לצ"צים.

הפֵּרוד בין אחים גדל כך שמשפחות רבות נפרדו והתרחקו איש מרעהו, ואנטגוניזם כזה שרר שהביטו אחד על השני בעיני בוז ומשטמה כאילו בני גזע או דת שונים הם. עד לידי קיצוניות הגיעו, שבהוחג איזה חג משפחה, אם נולד ילד לאחד השייך על פי הכרתו לצד ידוע, אז לא לקחו חלק בשמחתו, חוץ מאותם האנשים השיכים לאותו סוג שבעל החג שייך. אנשים ידידים פסקו לבקר אחד אצל השני, והשתדלו ככל האפשר לא להִפגש. החיים ההדדיים במושבות הופרו, והקרע הלך והתרחב מיום ליום, ופחד נמרץ הורגש במושבה.

מלחמה נִטשה בין הרוב והמִעוט: המתנגדים לאוגנדה היו לדאבוננו המִעוט דוקא בארץ ישראל, ולא רחוק היה הדבר שיחרימו אותנו. לבֹשתנו נכשלו אז באוגנדיזם טובי הלוחמים של גדוד מגיני השפה. כאבן כבדה מכביד על לבי בכתבי את זכרונות העבר, ולא אוכל לעבור מבלי להזכיר את הכתם השחור בהִסטורית הימים ההם. איזה צחוק הטבע, או צחוק השטן היה, שדוקא האיש הדגול מרבבות יהודים, אשר הקריב את נפשו ונפש משפחתו קרבן על מזבח השפה, הלוחם המפורסם והמהולל בעד שפתנו הגנוזה, היקרה, שקשורה בקשר בלתי נפרד בארצנו החביבה, מר בן יהודה נִשבה לתוך הגדוד האוגנדי. ככהן גדול בבגדי בד לבן עמד, ופתאום כתם דיו שחור נשפך על מדיו, ועד אחרית ימיו לא רוחץ. ואל דגלו נספחו מספר הגון מלוחמי שפתנו העלובה, שמזלה כמזל העברי בעצמו. עד היום הזה לא סולח לו פשע זה.

באותם הימים נמצא מר אוסישקין⁴ בארצנו וידיו עסוקות בלוחות הברית – בהשתדלו להביא את כל הישוב בברית של התאחדות אחת, ליצור גוש מוצק שיעמוד בפני כל פגעי הזמן.⁵ בהִמצאו על הר זכרון יעקב, פטישו בידו בתור מנהל אספת ההתאחדות הראשונה, שמע את קול העם בהריעו: אוגנדה, אוגנדה! אז התפרץ כשחל, ובטִסה אחת בא לבזל ויתנפל על טרפו וישסע את הגדי האוגנדי.⁶ ודמעות הבוכים בקונגרס ההוא כִּבאו את אש המרד והשנאה בארץ ישראל.

אם אני נזכר כעת על הנחשול שעבר עלינו אז, אני מתפרץ בשחוק על מעשי תעתועים אלה שעברו על הישוב בימים ההם.

אחרי מפלת אוגנדה הרימו ראש קומץ השָׁלומניקים,¹ בִּצרו את עמדתם, וכבשו עמדה אחרי עמדה. בתים רבים התחילו לדבר עברית, ומורים אידאֹלוגים כיוסף ויתקין² ודכותהו [ושכמותו] באו לחזק את מערכותינו. והנצחון בא, בא משלם, ועוד הרבה יותר מהר מאשר האידאלוגים עצמם חשבו, וכהינשופים עם זרִחת השמש התחבאו מורדי אור.

אותו הדבר היה עם האידאלוג מטמן־כהן:³ בהיותו מורה בראשון [לציון], התבטא פעם כי חפצו ליסד גמנסיה עברית ביפו. כלם נדו לו וחשבהו לחולה רוח, ורק אשתו הצעירה, שהיתה פעם תלמידתו, אִמצה את רוחו, ולמרות כל הצוחקים עליו הלך ופתח ביפו הגמנסיום [עם] תשעה ילדים.⁴ הידיעה על פתיחת גמנסיום עברי ביפו עשתה רושם בעולם הגדול, ולא עבר הרבה זמן וחלומו התבסס, והיה מחויב להחליף הדירה ביותר גדולה, ואחר זמן קט, שוב פעם להחליף.⁵

כאשר התבוננו בהצלחת החולמים האלה, באו מתחרים, מר דיזינגוף, מר וייס ועוד אחדים והתחילו לחלום על דבר בנין שכונה עברית נקיָה – וגם נקיה במובן ההיגיֵני – ועשו תעמולה “לאחוזת בית”, לקנות הרחק מהעיר [יפו] חלק מחולות הים לתכלית זו.⁶

הקומץ הקטן שהתלקט קנה בשנים וחצי גרוש הפיק⁷ שטח אדמה. בקושי רב אספו חברים להשתתף עמהם כי כֻּלם הִבטו עליהם כעל חולי רוח, ולולא הקה’ק [הקק“ל] בהלואתו הראשונה⁸ אפשר שחלומם נשאר עד היום חלום. לאשרם בא בינתים מר מוזר הנדבן לארץ ישראל ונדב כסף לבנות את הגמנסיום הרצליה בשכונה החדשה,⁹ ועל ידי זה לקחו חלק ב”אחוזת בית" כל המורים.

היוצא מזה, שכל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים. החלום של שכונה קטנה זו נהפך לתל אביב הגדולה, המכילה כעת יותר מארבעים אלף נפש.¹⁰ כאשר בִּקר את הארץ הברון והגברת אשתו לפני כשתים עשרה שנה, אז לא היתה עוד תל אביב הגדולה, ולא בוש לאמור לאשתו הברונית: “נצחוני הציונים, מוטב שאתביש לפני מעשיהם”, והכיר היטב שבמפעלו הוא חסרו אנשים בעלי לב יהודי – לא חלמו ולא לחמו. ובפעם האחרונה, כאשר בִּקר את תל אביב הגדולה, לא התפעל מגדלה אלא משְׂפָתה, והתבטא בלעג על חשבון פקידיו שהם כבר עשרות בשנים בארץ ועוד לא מבינים מִלה עברית. על דבר הרגשתו, עד כמה זה נחוץ שהעם העברי בארצו ידבר בשפתו, מוכיחה העובדה: בעת שנסע לבקר את ארץ ישראל לפני שתים עשרי שנה ידעו כי בנו ג’ימס מלַוה אותו, וכאשר בא בלעדיו שאלוהו היכן הוא בנו, וענה: “השארתיו במצרים ואסרתי עליו לראות את הארץ טרם ידע לדבר עברית”. עם פרוץ המלחמה, כאשר בא הברון הצעיר ארצה בתור אופיצר [קצין], השתדל לנאום נאומים קצרים בעברית.

והעברית נִצחה נצחון גמור עם העליה השלִשית, בבוא החלוצים העקשנים, והשפה התקדשה בפיהם.¹¹

ומי יאמין כעת, בזמן שנמצאים בארץ עשרות אלפי איש מדברים בשפתנו ולא מרגישים שום חוסר במילים, כי אך לפני שתי עשיריות [עשרות] שנים היו בארץ אך איזה עקשנים מופרזים, שלא התחשבו עם הלעג ועם כל הקושיות שפגשו על כל צעד ושעל בחיי יום יום.

לדור המִדְבר הספיק ארבעים שנה. כנראה זה לא די, ועד היום עוד נמצאות משפחות מיוחסות שמתפארות שהם מהראשונים שבאו ארצה – ולא שינו את לשונם ושפות הגלות משתררות [שוררות] בבתיהם. עם קשי עורף מראה בכל את קשיותו.

מעניֵן לפעמים לראות איך הנכדים הקטנים, מיום הַחִלָם לבקר את גן הילדים נדבקים בשפה המדוברת בגן, ומשתדלים לשכוח את שפת אבותיהם. ומתנכרים לגמרי להסבא או הסבתא, ובעל כרחם מבטאים המוהיקָנים אי אלה מלים עבריות, לקנות את לב הנכד המתנכר.

מעשה המבורג¹ פקח לגמרי את עיני הברון וראה נכוחות עד כמה נפל בעסק ביש עם היקבים. מאידך גיסא האכרים חפשו עוגן הצלה, בידעם כי האסון בא אך ורק מידי הפקידים הביש־גדים שאינם סוחרים ולא ידעו לחזור אחרי שוָקים לייני ארץ ישראל בהדרגה, אלא חכו בשוְיון נפש עד שהיקבים גדשו ועברו, ואז מחויבים היו למכור את היין בלי מחיר.

המשא ומתן לקבל את היקבים בידי אגודת הכורמים עצמם התחיל. מועצת האכרים² שלחה פריזה את מר גלוסקין, חבר ב“מנוחה ונחלה” שהיה לו איזה פריטנציה [יומרה] לסוחר,³ להציע לפני הברון למסור את עסקי היקבים לידי אגודת כורמים שבה ישתתפו ראשון לציון, זכרון יעקב, פתח תקוה, רחֹבות, גדרה ונס ציונה.⁴

הברון נלאה כבר מכל הענין הביש הזה, והרעיון מצא נתיב בלבו. אחרי משא ומתן עם המשלחת הסכים ליסוד אגודה של כורמים. אבל הברון יחיה, שוב כמו תמיד הלך לפי שִׁטתו, והמושכל הראשון – מצא גלוסקין את חינו בעיניו, והעמיד תנאי אם מר גלוסקין יעמוד בראש בתור מנהל התוצרת וממכר היין, זאת אומרת דן יחיד.

הטלגרמה שנתקבלה על דבר ההסכם הכביר, שימים ולילות ציפו וקִווּ לו, לא עשה את הרושם הרצוי. בראש מורד ברך איש את רעהו בשמחת חג חרותנו. והיו גם כאלה שאמרו: עשו עלינו ראש להשיבנו מצרימה.

ברחֹבות קם חבר של נחשונים, פרשו מן הצבור ובנו להם יקב בפני עצמם בזעיר אנפין, כי פחד המכונות הגדולות והמעשנה הגבוהה כעוג מלך הבשן נפל עליהם. כן בנה לו איש פרטי ברחֹבות במה בפני עצמו, ועשה יין ומכרו בהצלחה. גם בפתח תקוה נוסדה חבורה לתעשית יין על המקום, ובכל מקום שרר עבודה עצמית וחסכונית. ורק היקב הראשוני, המטופל בטפילים מוצצי דם התמצית, אין לו סכויים להיות בר קיָמא.

בכדי להבריא את המוסד הציע מר גלוסקין להִפטר מכל השִׁטה הקודמת, הן בארץ והן בהמבורג, ודרש בתקפה מאת המרכז שיסירו ממנו את הנגע של הפקידים בטרם יקח את המושכות בידו. פרשת הפיצויים החלה, והון עתק שהוציאו על הפִּצויים שקִבל כל פקיד ופקיד היה מספיק ליִסוּד מושבה חדשה ושכלולה. לכאורה חשבו שעל ידי כך תבוא החלמה לעסק, וזה סוף סוף שווה בנזק. אך גם פה היתה אכזבה, כי נגע הצרעת שהשתרשה ביקבים העמיקה את שרשיה יותר מדי, ועד הטִפה האחרונה של יין שתִמָצא ביקבים לא תִפָּסק פעולת הטפילים ששרצו במקום טמא זה, כעין שרשי הסרטן שאין להפטר מהם.⁵

מועצות שנבחרו מכל המושבות התלויות בתוצרת היין מתאספות מדי פעם, להתיַעֵץ על עִניָני התוצרת ושִׁווּקָה, לחדור בדרך המסחר, ולפקוח עין על הבזבוז המיותר שאין לו מקום על גוף חולה, ירושת העבר. ובִמקום, מבלים הנבחרים את זמנם בטענות ותביעות וחשדים, כל מושבה נגד חברתה, ושנאה וקנאה בכל המועצות. כל מושבה באספה הכללית שלה מפטמת את נבחריה הנמצאים במועצה חומר מן המוכן – ארגומנטים [טיעונים] להתנפלות על המְנהל ועל המושבות החברות באגודה. החשדים שהיחס בין המושבות לא שווה בעיני המנהל⁶ עוד הוסיפו שמן על המדורה.

אנשים קטנים ונמוכי תרבות מצאו פה מקום לצוד דגים במים עכורים, ועל ידי גנבת דעת וחנופה עלו לגדולה. המריבות והמדנים גזלו מהמנהל גם כן את כשרונו, וירד למ"ט שערי טומאה של הסביבה המקֶפת אותו. אפילו לוּא היה המנהל מלאך אלוהים, כי גם אז היה גורלו בין הנפילים,⁷ ועל אחת כמה וכמה שהיה רק בשר ודם ככל בני אדם.

למזלו או מזלנו השתרגו ובאו בימיו מכות מצרים על היישוב.