מעשה המבורג¹ פקח לגמרי את עיני הברון וראה נכוחות עד כמה נפל בעסק ביש עם היקבים. מאידך גיסא האכרים חפשו עוגן הצלה, בידעם כי האסון בא אך ורק מידי הפקידים הביש־גדים שאינם סוחרים ולא ידעו לחזור אחרי שוָקים לייני ארץ ישראל בהדרגה, אלא חכו בשוְיון נפש עד שהיקבים גדשו ועברו, ואז מחויבים היו למכור את היין בלי מחיר.

המשא ומתן לקבל את היקבים בידי אגודת הכורמים עצמם התחיל. מועצת האכרים² שלחה פריזה את מר גלוסקין, חבר ב“מנוחה ונחלה” שהיה לו איזה פריטנציה [יומרה] לסוחר,³ להציע לפני הברון למסור את עסקי היקבים לידי אגודת כורמים שבה ישתתפו ראשון לציון, זכרון יעקב, פתח תקוה, רחֹבות, גדרה ונס ציונה.⁴

הברון נלאה כבר מכל הענין הביש הזה, והרעיון מצא נתיב בלבו. אחרי משא ומתן עם המשלחת הסכים ליסוד אגודה של כורמים. אבל הברון יחיה, שוב כמו תמיד הלך לפי שִׁטתו, והמושכל הראשון – מצא גלוסקין את חינו בעיניו, והעמיד תנאי אם מר גלוסקין יעמוד בראש בתור מנהל התוצרת וממכר היין, זאת אומרת דן יחיד.

הטלגרמה שנתקבלה על דבר ההסכם הכביר, שימים ולילות ציפו וקִווּ לו, לא עשה את הרושם הרצוי. בראש מורד ברך איש את רעהו בשמחת חג חרותנו. והיו גם כאלה שאמרו: עשו עלינו ראש להשיבנו מצרימה.

ברחֹבות קם חבר של נחשונים, פרשו מן הצבור ובנו להם יקב בפני עצמם בזעיר אנפין, כי פחד המכונות הגדולות והמעשנה הגבוהה כעוג מלך הבשן נפל עליהם. כן בנה לו איש פרטי ברחֹבות במה בפני עצמו, ועשה יין ומכרו בהצלחה. גם בפתח תקוה נוסדה חבורה לתעשית יין על המקום, ובכל מקום שרר עבודה עצמית וחסכונית. ורק היקב הראשוני, המטופל בטפילים מוצצי דם התמצית, אין לו סכויים להיות בר קיָמא.

בכדי להבריא את המוסד הציע מר גלוסקין להִפטר מכל השִׁטה הקודמת, הן בארץ והן בהמבורג, ודרש בתקפה מאת המרכז שיסירו ממנו את הנגע של הפקידים בטרם יקח את המושכות בידו. פרשת הפיצויים החלה, והון עתק שהוציאו על הפִּצויים שקִבל כל פקיד ופקיד היה מספיק ליִסוּד מושבה חדשה ושכלולה. לכאורה חשבו שעל ידי כך תבוא החלמה לעסק, וזה סוף סוף שווה בנזק. אך גם פה היתה אכזבה, כי נגע הצרעת שהשתרשה ביקבים העמיקה את שרשיה יותר מדי, ועד הטִפה האחרונה של יין שתִמָצא ביקבים לא תִפָּסק פעולת הטפילים ששרצו במקום טמא זה, כעין שרשי הסרטן שאין להפטר מהם.⁵

מועצות שנבחרו מכל המושבות התלויות בתוצרת היין מתאספות מדי פעם, להתיַעֵץ על עִניָני התוצרת ושִׁווּקָה, לחדור בדרך המסחר, ולפקוח עין על הבזבוז המיותר שאין לו מקום על גוף חולה, ירושת העבר. ובִמקום, מבלים הנבחרים את זמנם בטענות ותביעות וחשדים, כל מושבה נגד חברתה, ושנאה וקנאה בכל המועצות. כל מושבה באספה הכללית שלה מפטמת את נבחריה הנמצאים במועצה חומר מן המוכן – ארגומנטים [טיעונים] להתנפלות על המְנהל ועל המושבות החברות באגודה. החשדים שהיחס בין המושבות לא שווה בעיני המנהל⁶ עוד הוסיפו שמן על המדורה.

אנשים קטנים ונמוכי תרבות מצאו פה מקום לצוד דגים במים עכורים, ועל ידי גנבת דעת וחנופה עלו לגדולה. המריבות והמדנים גזלו מהמנהל גם כן את כשרונו, וירד למ"ט שערי טומאה של הסביבה המקֶפת אותו. אפילו לוּא היה המנהל מלאך אלוהים, כי גם אז היה גורלו בין הנפילים,⁷ ועל אחת כמה וכמה שהיה רק בשר ודם ככל בני אדם.

למזלו או מזלנו השתרגו ובאו בימיו מכות מצרים על היישוב.