אחרי מפלת אוגנדה הרימו ראש קומץ השָׁלומניקים,1 בִּצרו את עמדתם, וכבשו עמדה אחרי עמדה. בתים רבים התחילו לדבר עברית, ומורים אידאֹלוגים כיוסף ויתקין2 ודכותהו [ושכמותו] באו לחזק את מערכותינו. והנצחון בא, בא משלם, ועוד הרבה יותר מהר מאשר האידאלוגים עצמם חשבו, וכהינשופים עם זרִחת השמש התחבאו מורדי אור.
אותו הדבר היה עם האידאלוג מטמן־כהן:3 בהיותו מורה בראשון [לציון], התבטא פעם כי חפצו ליסד גמנסיה עברית ביפו. כלם נדו לו וחשבהו לחולה רוח, ורק אשתו הצעירה, שהיתה פעם תלמידתו, אִמצה את רוחו, ולמרות כל הצוחקים עליו הלך ופתח ביפו הגמנסיום [עם] תשעה ילדים.4 הידיעה על פתיחת גמנסיום עברי ביפו עשתה רושם בעולם הגדול, ולא עבר הרבה זמן וחלומו התבסס, והיה מחויב להחליף הדירה ביותר גדולה, ואחר זמן קט, שוב פעם להחליף.5
כאשר התבוננו בהצלחת החולמים האלה, באו מתחרים, מר דיזינגוף, מר וייס ועוד אחדים והתחילו לחלום על דבר בנין שכונה עברית נקיָה – וגם נקיה במובן ההיגיֵני – ועשו תעמולה “לאחוזת בית”, לקנות הרחק מהעיר [יפו] חלק מחולות הים לתכלית זו.6
הקומץ הקטן שהתלקט קנה בשנים וחצי גרוש הפיק7 שטח אדמה. בקושי רב אספו חברים להשתתף עמהם כי כֻּלם הִבטו עליהם כעל חולי רוח, ולולא הקה’ק [הקק“ל] בהלואתו הראשונה8 אפשר שחלומם נשאר עד היום חלום. לאשרם בא בינתים מר מוזר הנדבן לארץ ישראל ונדב כסף לבנות את הגמנסיום הרצליה בשכונה החדשה,9 ועל ידי זה לקחו חלק ב”אחוזת בית" כל המורים.
היוצא מזה, שכל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים. החלום של שכונה קטנה זו נהפך לתל אביב הגדולה, המכילה כעת יותר מארבעים אלף נפש.10 כאשר בִּקר את הארץ הברון והגברת אשתו לפני כשתים עשרה שנה, אז לא היתה עוד תל אביב הגדולה, ולא בוש לאמור לאשתו הברונית: “נצחוני הציונים, מוטב שאתביש לפני מעשיהם”, והכיר היטב שבמפעלו הוא חסרו אנשים בעלי לב יהודי – לא חלמו ולא לחמו. ובפעם האחרונה, כאשר בִּקר את תל אביב הגדולה, לא התפעל מגדלה אלא משְׂפָתה, והתבטא בלעג על חשבון פקידיו שהם כבר עשרות בשנים בארץ ועוד לא מבינים מִלה עברית. על דבר הרגשתו, עד כמה זה נחוץ שהעם העברי בארצו ידבר בשפתו, מוכיחה העובדה: בעת שנסע לבקר את ארץ ישראל לפני שתים עשרי שנה ידעו כי בנו ג’ימס מלַוה אותו, וכאשר בא בלעדיו שאלוהו היכן הוא בנו, וענה: “השארתיו במצרים ואסרתי עליו לראות את הארץ טרם ידע לדבר עברית”. עם פרוץ המלחמה, כאשר בא הברון הצעיר ארצה בתור אופיצר [קצין], השתדל לנאום נאומים קצרים בעברית.
והעברית נִצחה נצחון גמור עם העליה השלִשית, בבוא החלוצים העקשנים, והשפה התקדשה בפיהם.11
ומי יאמין כעת, בזמן שנמצאים בארץ עשרות אלפי איש מדברים בשפתנו ולא מרגישים שום חוסר במילים, כי אך לפני שתי עשיריות [עשרות] שנים היו בארץ אך איזה עקשנים מופרזים, שלא התחשבו עם הלעג ועם כל הקושיות שפגשו על כל צעד ושעל בחיי יום יום.
לדור המִדְבר הספיק ארבעים שנה. כנראה זה לא די, ועד היום עוד נמצאות משפחות מיוחסות שמתפארות שהם מהראשונים שבאו ארצה – ולא שינו את לשונם ושפות הגלות משתררות [שוררות] בבתיהם. עם קשי עורף מראה בכל את קשיותו.
מעניֵן לפעמים לראות איך הנכדים הקטנים, מיום הַחִלָם לבקר את גן הילדים נדבקים בשפה המדוברת בגן, ומשתדלים לשכוח את שפת אבותיהם. ומתנכרים לגמרי להסבא או הסבתא, ובעל כרחם מבטאים המוהיקָנים אי אלה מלים עבריות, לקנות את לב הנכד המתנכר.
-
בכתב היד כתוב כאן “שמנדריקים” אך מההמשך ברור שזו פליטת קולמוס והכוונה ל“שלומניקים”. ↩
-
יוסף ויתקין, יליד רוסיה (1876), עלה לארץ ב־1898. היה מהמורים העבריים הראשונים, מורה לחקלאות, מחנך ופעיל ציבור, ראו נספח ויתקין; תלמי, לקסיקון, עמ‘ 141; שפירא, לקסיקון, עמ’ 71. ↩
-
הד"ר יהודה ליב מטמן כהן, יליד אוקראינה (1869), דוקטור לפילוסופיה ולביולוגיה, חבר אגודת בני משה, הקים בתי ספר עבריים בבסרביה, באודסה ובפריז, ניהל אותם ולימד בהם בשיטת עברית בעברית. עלה לארץ ב־1904 וניהל את בית הספר העברי בראשון לציון, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ‘ 468; תלמי, לקסיקון, עמ’ 222. ↩
-
כשהוכשלה תכניתו של מטמן כהן להפוך את בית הספר בראשון לציון לפרה־גימנסיה עברית עבר ליפו ובתרס"ו (1905) הקים את הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, ראו תדהר, שם, עמ‘ 468; תלמי, שם, עמ’ 127; אלבוים־דרור, החינוך, עמ' 258–242. ↩
-
בינתיים שונה שמה של הגימנסיה והיא נקראה על שם הרצל “גמנסיה הרצליה”, והייתה לדגל החינוך העברי הלאומי, ראו תלמי, שם; אלבוים דרור, שם. ↩
-
מטרתה המוצהרת של “אגודת בוני בתים”, שנוסדה בניסן תרס“ו (1906) הייתה: ”לייסד מרכז עירוני עברי במקום טוב לבריאות ומסודרת יפה, ותחת הרפש והחלאה שבחוצות הצרים של יפו ימָצאו במקום מרווח ונקי“. למעשה היה עוד דחף ליזמה: עקב העלייה הגדולה נוצר מחסור בדירות ביפו ומחיריהן עלו. העריכו שבניית השכונה החדשה תוזיל את הדירות ביפו. כעבור חודשים אחדים שונה שם האגודה ל”אחוזת בית", ראו דרויאנוב, ספר תל אביב; רם, היישוב, עמ' 238–237. ↩
-
פיק הוא אמה בריבוע, 75.8 ס“מ על 75.8 ס”מ. דונם הוא קצת יותר מ־1,600 פיק, ראו אביצור, חיי יום־יום, עמ' 80. ↩
-
בשנת 1907, בהשפעת ד“ר ארתור רופין ובערבות הקק”ל, העניק בנק אפ"ק לאגודת אחוזת בית הלוואה בסך 250,000 פרנק לרכישת הקרקעות שעליהן הוקמה תל אביב, ראו רגב, טיול, עמ' 106. ↩
-
יעקב מוזר, יהודי יליד גרמניה (1839), היה ראש העיר ברדפורד, אנגליה (1911). בקונגרס השמיני (1907) התנדב לתרום 80,000 פרנק להקמת גימנסיה עברית בארץ, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ‘ 5360–5358; שביט, גולדשטיין ובאר, לקסיקון האישים, עמ’ 306. ↩
- “כעת” – סוף שנות העשרים של המאה העשרים. ↩
-
מקובל אמנם לייחס לאנשי העלייה השנייה את ההישג של השלטת הדיבור העברי בחיי היום־יום, אך רבים מבני העלייה השנייה דיברו ביניהם שפות זרות. גם בעליות שבאו לאחר העלייה השנייה הדיבור העברי היה נתון לתנודות רבות ורבים נאבקו על כבודה של השפה, ראו הרמתי, תחיית הדיבור, עמ' 446–443. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.