עם גמר הארבה תכפו על ראשנו צרות ממין אחר. אנוַר פשה חלם חלום יפה, לגרש את האנגלים ממצרים.1 ארצנו הקטנה עומדת על גבול המדבר בו התווה לו דרכו מצרימה, לכן נפל עלינו תשעה קבין צרות.
בראש הצבא עמד ג’מל פשה, שהיה איש עריץ, תליָן, ומתנגד גמור לישוב היהודי בארץ, ואגב אורחא חשב למחות מתחת שמי ארצנו את הציונות, הטרפה בעיניו.2 על ידו התלקטו בתור פקידים שונאי ישראל מכבר, כמו באהא איל דין בתור קמיקאם ביפו, והדיקטטור חסן בק, סמל של נמר בצורת אדם, השואף לשתות דם בני אדם ממש.3
פקודה יצאה לתת את הנפש – שכֻּלם מחויבים לעבוד בצבא.4 על ידי כך נתגלה שרוב האוכלֹסין [היהודים] הם נתינים זרים. באהא איל דין התנפל על המציאה ופרש רשתות לצוד בני אדם ולהשליכם לתוך האניות האחרונות שנִגשו לחוף יפו, באופן אכזרי כל כך שאי אפשר לתאר. תפשו ברחוב אב, השליכו אותו לאניה וכל המשפחה נשארה, באניה שניה תפשו את האם ושלחו אותה בלי הילדים, ולפעמים שלחו ילדים בלי אב ואם. ככה התפזרו משפחות, ועד היום ישנם כאלה שאיש לא יודע היכן נאבדו.5
הישוב הולך ומתרוקן, ומי שנשאר בארץ נשאר בתור עותמני ומחויב ללכת לצבא. אך נתנו אפשרות לתת כסף פדיון הנפש, ומי לא יפדה את נפשו משחת? חִבלו כל מיני תחבולות והכניסו כספים מחוץ לארצינו ופדו את הנפשות. אך כעבור איזה חדשים יצאה פקודה חדשה שזמן הפדיון הולך ונגמר, ומעתה חובת הצבא חלה על כל אחד ואין יותר פדיון.
בינתיים לקחו מאתנו חלק מהסוסים ומהפרות עבור הצבא, ומוֹתר הסוסים והעגלות אנסו לעבוד שוכרה במדבר באר שבע.6 הדלדול הלך וחזק, ומיום ליום הציגו אותנו פשוט ככלי ריק. בכל זאת הפילו עלינו מִסים כבדים, לתת מספוא לסוסי הצבא, ולא חפצו להתחשב עם זה שהארבה אכל הכל, ופדיון הנפשות שלקחו מאתנו, ומאין ניקח לתת?7
המצב הגיע עד ליאוש. התקוָה היחידה שנשארה לנו, שבראש הצבא [הטורקי] עומדים גנרלים גרמנים אנשי אירופה. הם באמת התחשבו אתנו כעם אנשים בעלי תרבות, וגם נודע כי בהשתדלות יהודי ממקום גבוה באירופה, גרמניה קִבלה פקודות להתנהג אתנו היהודים בנימוס.8
-
אנוור פשה, שר המלחמה הטורקי וממנהיגי טורקיה בשנים 1918–1913, הוא שקבע שהאימפריה העות‘מאנית תצטרף למלחמה ותילחם לצד גרמניה, ראו שביט, שלהי, עמ’ 23–22. ↩
-
אחמד ג‘אמל פשה היה המושל הכללי והמפקד הצבאי של סוריה וארץ־ישראל בתקופת המלחמה. הוא התנגד לכל תנועה לאומית באימפריה העות’מאנית, ובכלל זה התנועה הלאומית היהודית וגם הערבית, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 442; גלעדי ונאור, היישוב, עמ’ 462–461; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ' 20. ↩
-
בתקופת המלחמה שלטו ביפו בהא אל דין, חסן בק ועארף ביי. בהא אל דין, איש מודיעין, שימש קימקאם ואחר כך יועץ אישי לג‘מל פשה. חסן בק, קנאי דתי, היה המושל הצבאי ואחר כך קימקאם. עארף ביי היה ראש המשטרה. הם הטילו על יפו שלטון אכזרי במיוחד ועשו כל שביכולתם כדי למוטט את היישוב העברי, ראו אליאב, שם, עמ’ 444–442. ↩
-
כל הגברים בני 45–18, שהיו נתינים עות‘מאנים או שלא היו בידם תעודות המוכיחות נתינות זרה, גויסו לצבא, ראו שם, עמ’ 438; מרקוביצקי, בכף הקלע, עמ' 101. ↩
-
הגירוש הראשון, של יהודים שעדיין היו נתינים רוסים ולא עות‘מאנים, היה בדצמבר 1914, ראו אליאב, שם, עמ’ 444–443. ↩
-
באוגוסט 1915 הפקיעה הממשלה הטורקית מהמושבות סוסים, בהמות משא ועגלות ובכך שיבשה לחלוטין את העבודה החקלאית. בעקבות כישלון הניסיון הטורקי לכיבוש תעלת סואץ, ותחילת ההתקדמות הבריטית בסיני (בתחילת 1916), פשטו החיילים הטורקים על המושבות והחרימו את בהמות העבודה שנותרו שם, ראו אליאב, שם, עמ‘ 438, 450; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 18. ↩
-
מהמושבות נלקחו גם תבואה, שקדים, מזון וכסף לצורכי המאמץ המלחמתי, ראו אליאב, שם; אפרתי, שם. ↩
-
ה“יהודי ממקום גבוה באירופה” הוא נציג ההסתדרות הציונית בקושטא ריכרד ליכטהיים. בנובמבר 1914 פנה ליכטהיים לממשלת גרמניה וקיבל ממנה הבטחה להגן על היישוב היהודי בארץ. גרמניה שמרה על הבטחתה לסייע ליישוב מבחינה כלכלית, ובעיקר להגן עליו מפני הממשל הטורקי עד סוף המלחמה. התערבותם של הקונסולים הגרמנים, שגרירות גרמניה בקושטא ומשרד החוץ הגרמני למנוע גזרות וגירושים הצילה את היישוב היהודי בארץ מנסיונו של ג‘מאל פחה לחסל אותו, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ’ 65– 66; הנ"ל, התערבותן, עמ‘ 188–174; אליאב, פועלם, עמ’ 167–164, 451, 456; אפרתי, ממשבר לתקווה, 184–159. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.