יחיאל מיכל פוחצ'בסקי
שער שנים עשר: מוראות מלחמת העולם הראשונה תרע"ב–תרע"ח (1912–1918) G
יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, טלי אבישי בעריכת אסנת ארבל
איורים מאת: רות ארבל
בתוך: מהתם להכא: סיפור חיים של עובד אחד
x מוגש ברשות פרסום
j זכרונות ויומנים
כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן
j "דם"

המלחמה העולמית הגדולה1 כרתה בבת אחת כל קשרי המסחר עם העולם, ונסתתמו כל צינורות ההשפעה [השפיעה, הזרימה]. והלא תוצרתנו היא רק תוצרת חוץ [מיועדת ליצוא], ואם נפסק החוט המקשר, נפסק פתיל החיים. אך לא אלמן ישראל. יש לנו דוד באמריקא, והדוד שלח כספים בתור הלוָאה להמשיך את קיומנו עד יעבור זעם.2

והנה באה עלינו כְּסוּפה המכה השניה, מכת הארבה עם בלהותיה, להכחידנו.


  1. “המלחמה העולמית הגדולה” היא מלחמת העולם הראשונה.  ↩

  2. לאחר פרוץ המלחמה הקימו מוסדות היישוב החדש “ועד להקלת המשבר”, בראשות הד"ר רופין. בעקבות בקשת עזרה מהוועד, שלח הנרי מורגנטאו, שגריר ארצות הברית בקושטא, בספטמבר 1914, 50,000 דולר זהב, תרומת יהודי אמריקה, על גבי ספינת מלחמה. את מחצית הכסף תרם הנדבן יעקב שיף. השליטה על הכספים המגיעים לארץ ועל חלוקתם הייתה בידי ועד שמינו מוסדות היישוב החדש. עד 1916 הגיעו לארץ 670,000 דולר ואלפי טונות של מזון ששלח מורגנטאו ב־13 אוניות. זו הייתה ראשית המעורבות הנרחבת של יהודי אמריקה ביישוב בארץ, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 444–439; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 20–19; 29; ביין, ההתיישבות, עמ' 20.  ↩

j "מכת ארבה"

יהודי הגולה, בהִפגשם בליל הסדר של פסח עם הארבה, עוברים עליו בניגון טרדיציאני [מסורתי] ולא משאיר בלבם כלום [לא מטביע רושם], אבל אכר ארץ ישראלי, שכל משקו בנוי על מטעים לבד, וכמה דם וזֵעה שפך במשך שלושים שנה עד שטִפח וגִדל עציו האהובים עליו כנפשו. ולפתע פתאום רואה לפני עיניו עננים כבדים המכסים את פני השמש, וכל זה גוש חי של שרצי עוף [חרקים מעופפים] מלוכדים, שכוונה אחת איחדתם: להתנפל על כל הצומח ולהכחידו מארץ.

אני זוכר היטב את הרגע. שעת צהרים, ואני נח לי תחת אחד העצים ולועס את ארוחתי בהרוָחה רבה, בהביטי סבִבי בעצי הפרי השונים שגִדלתי, והם מרהיבים עין. כמו אדם הראשון בגן עדנו, ככה אני מרגיש את עצמי. פה מסביב לי מעין ערבוביה: זיתים, שקדים, משמשים ואפרסקים, שזיפים ואגסים ותאנים, וכל מין ומין מחולק להרבה זנים. הכל מעובד ומטופל על ידי באהבה ובחִבה רבה. והימים כחצי חודש אדר, מהימים הכי יפים ונעימים בארצנו.1

והנה האויר כמו מעונן ומעורפל. אני מסתכל דרך שדרות עצי, ובמרחק איזה מאה צעדים ממני כעין פתיתי שלג נופלים על כרמי, כרם הגפנים שגובל בגן הפרי. הכרם היה חרוש מחדש, וכולו צבע קקאו, ומעניֵן שנראים פתאום כעין פסים צהובים מבריקים בתוך חריצי החריש. מרוב סקרנות הלכתי לראות במחזה המשונה הזה, ופלצות אחזתני כאשר נפגשתי פנים עם מלאך המוֶת הצהוב. אחרי איזה רגעים נהפך כל כרמי צהוב. הארבה, מרוב עיפות, כמו נפל ונדבק לארץ באין אונים, וכעין מכסה עב כִּסה את כרמי.

עזבתי את כרמי, את גן עדני שנהפך לזוָעה, וברחתי הביתה ונפלתי גם אני באין אונים, וכעין קדחת יקדה בעצמותי. התכסתי מעל לראשי ועצמתי בחזקה את עיני. אך התמונה הצהובה עמדה לפני מבלי זיע.

ימים על ימים עברו בלי שנוי: כִּסוי צהוב שטוח על גבי הכרמים, הדרכים, הגגות והעצים. אך להזיק לא הזיק בכלום, מגמתו לא לאכול, אלא להקים דור במקום שיש די מחיה בעבור הבאים אחריו. הגיע הזמן של הטלת ביצים.

כעת אספר על ההתפתחות המפורטת של שרץ העוף הזה.

הנקבה קדחה, בעוקץ החד שנמצא בקצה בטנה, באדמה תחוחה שמצאה מהמוכן בכרמים, נעצה את בטנה בתוך החור, והמליטה תרמיל מלא ביצים.

כעבור בערך ארבעים יום מתבקעים הביצים, וכעין נמלה לבנה יוצאת לאוִיר העולם. בהִפגשה עם קרני השמש, כרגע מתהפך הצבע לשחור. הזחל השחור אוכל מעט מאד. אחרי אי אלה ימים גדל קצת, ומקבל צבע מעורב, שחור עם נקודות לבנבנות וצהובות.

כאשר מגיע לגודל של זבוב רגיל, תולה את עצמו על איזה צמח שהוא פוגש בדרכו, ואחרי שנים שלשה ימים יוצא מעורו ומשאיר את כֻּתנתו תלויה [משיל את עורו]. צבעו משתנה, מנוקד בנקודות אדומות צהובות ולבנבנות. הוא חלש ורעב, מתנפל על כל דבר מאכל ומכרסם, וככה גדל עד הגיעו לגודל של דבורה.

בעלי החיים הפעוטים האלה כבר יודעים מה זה חיי חברה: מתקהלים ביחד, לאלפים ולרבבות ומחפשים מזון, וההבדל בין השלב הראשון להשני הוא בזה: בראשון הם בוראים כעין קבוצות קבוצות ולא עוזבים את מקום מולדתם, ובשלב השני הם כבר מסתדרים בגדודים ומנסים את כוחם לעשות איזה נדודים קלים.

אחרי שבועיים שלושה שוב אותו הענין של פשיטת העור.2 הזחל הזה שעזב את כֻּתנתו, הוא מסוכן ביותר. הוא דורש מזון הרבה, וכפי שהטבע שלהם להתאסף בגדודים גדולים, לכן לא מספיק להם כל מה שנמצא בסביבה. מכלים הכל במהרה, והרעב מציק להם, ומתחילים בנדודים גדולים: כנהר שוטף זוחלים בלי הרף למיליָרְדים, לאותו הצד שמשם מריח להם באוִיר איזה ירק. בזמן נדידתם זה אין כוח בעולם שיכול לעמוד נגדם. בחוצפה יתרה לא מתחשבים עם שום דבר העומד על דרכם, ושום סכנה לחייהם אינה חשובה להם. באש ובמים עוברים בלי מעצור. כמה שנאבדים אין [בכך] כלום, אבל העִקר שהם בוראים תכף גשר לאחרים. קומוניסטים היותר מסוכנים שאפשר למצוא בעולם, שנותנים גם נפשם בעד הכלל.

וככה סדר המלחמה נגדו: בתחילת בואו של הארבה הגדול, הבוגר, פוגשים אותו ברעש תופים כי מטבעו אוהב שקט, ובורח מן הרעש ומתחבא בשדות ובכרמים. להשמידם אז קשה מאד. התימנים אמנם אספו מהם שקים, צלו אותם על האש ומלחו במלח והכינו להם למאכל. אך כל מה שאפשר לאבד [להשמיד] מהם זה ממש טִפה בים.

אחרי הטלת הביצים משתדלים לחרוש אותן האדמות, ולהרוס את הפקעות עם הביצים. מצד הממשלה יצאה גזרה שכל נפש, מעשר עד ששים וחמש שנים, מחויב להביא מִדה ידועה של פקעות ביצים למחסנים שסִדרה בכל אתר ואתר. אך גם זה הבל, ורק טיפה בים.3

המלחמה העִקרית היא עם הזחל הקטן הצעיר: חופרים חפירות עמוקות, מקיפים את הזחל הרבה אנשים עם מטאטאים, והוא הולך לאן שמראים לו את הדרך עד שנופל לתוך החפירה, ושם קבורתו. זה הוא אופן רציונלי [מושכל, יעיל] מאד, אך להשמידו אי אפשר, כפי שנמצאו בכרמים גפנים ירוקים עבותים מקום סתר בעדו, וכן גדרות מאקציה וצבר, משם להוציא אותו אי אפשר. בכל זאת המרץ והכסף שהוציאה ראשון על המלחמה עם הארבה הראו נפלאות.

בראשון לציון וביתר המושבות העבריות עבדו במרץ רב, וכמעט אמרנו כי נושענו, אך מקוצר רוח ועבודה קשה לא הספקנו אפילו להתענין מה שנעשה אצל שכננו הקרובים, ובפרט הרחוקים. בהקהל שלנו יומם ולילה לא הפסקנו מהמלחמה, ולבסוף גדלו אצל הערבים דור אחרי דור בלי מפריע.

ובאו בשלב הרביעי, שלב ההִסטריה, ובשדות הערבים הכל היה כבר ריק, אין אפילו עלה ירוק. הרעב מציק והם ממש כזאבי ערב המשחרים לטרף. בנשימה מרגישים ממרחקים היכן נמצאים מטעים שיהיו לברות למו [להם למאכל], ואז מתחילה התהלוכה. בדוִים סִפרו לנו אחרי כן, שמהלך שלושה או ארבעה ימים מראשון פגשו את הזרם, שזרם כשטף מים כבירים לעבר ראשון לציון ונס ציונה. אנחנו לא ידענו כלום.

בבקר אחד, בשעה תשע בערך, שומר הכרמים בקצה המושבה מערבית דרומית [הדרום־מערבי] שמע פתאום איזה שקשוק של מים שהולך ומתקרב, והוא עומד ומשתאה: היתכן שירד גשם באיזה מקום בסוף תמוז? והמים הולכים ומתקרבים. אחרי איזה רגעים נתגלה לפני עיניו החלוץ לפני המחנה, ומרוב בהלה התחיל לירות באקדחו כמה וכמה יריות תכופות. בזמן השמירה זה הלא סימן להתנפלות, לכן כל האנשים שנמצאו בחוג השמיעה התחילו לרוץ לשם. אני נמצאתי במקום קרוב והייתי מן הראשונים שבאו.

אם לא השתגעתי מן המחזה הזה אין זה אלא נס. נפגשתי עם שטף ממש, אם אומר מיליארדים איני אלא טועה. אין כלל מספרים, אלא כחול הים לרוב. רוחב התהלוכה היה אולי כקִלומטר, וכל שבר [מזון] שמצאו בדרך כהרף עין נאכל. גדרות ירוקות של צבר הפכו לבן בן רגע, וכל העצים חשפו מחשוף לבן.

בינתים הידיעה הגיעה אל המושבה, והצפירה הזעיקה את כל בני המושבה, ואלפי איש זרמו למקום התורפה.4 חפרו תעלות, ומִלאו אותם בחומרי שרפה. והארבה הולך דרכו לתוך התעלות הבוערות, האש נדעכת, והם ממשיכים דרכם ומתפשטים בכרמים. מי שלא ראה בעיניו את זרם הזחל הזה בשטפו, למרות כל התחבולות שבני אדם לקחו נגדו, לא יוכל בשום אופן לתאר לו בדמיון איזה כוחות נמצאים בטבע.

עד שכל בני המושבה מטפלים בהשמדה, והנה צלצול חדש: הצילו, הצילו! בא זחל ממזרח המושבה. ידינו לא רפו. בלי לאות ובלי הפסק עבדנו, יומם ולילה לָחמנו, והיתה אמנם כעין הרגשה שסוף סוף ישמד גם הזחל הזה, ואולי הצלה פורתא נציל מעבודת שלושים שנה רצופות.

והנה צרה חדשה באתנו. באיזה מקום רחוק מאתנו גמל הזחל, וכבר עשה לו כנפים. ושוב רעב והתנפל, כעוף, על יתר הפלטה של כרמינו. כעת יצאנו בתופים ובכל כלי רעש, ואחדים בדגלים על כלונסאות ארוכות להפחיד את המעופף. אבל כל זה היה ללא הועיל, והמרץ שלנו בא עד קִצו, והידים רפו, ועינינו נמקו לראות את חורבננו.

והחורבן בא משלם, ואנו נשארנו כדלים וריקים.5

וביום בהיר אחד היינו עדים לִראות: באה פקודה פתאומית שהארבה ישוב למדבר, וכֻלם התרוממו ועפו מזרחית צפונית [לצפון־מזרח]. אפילו הבעלי מומים שבינהם, שחסרה להם כנף, דִדו וקפצו לאותו הרוח שכולם עפו.

עובדה, שבכרמי התחבאו בבֹקר קריר אחד מאות מהארבה בחריץ עמוק של החריש, והספקתי להפיל עליהם גושי אדמה ולקברם חיים. ונמצאו בקברם כעשרה ימים, ובמשך הזמן הזה עפו [הגדודים] ולא נשאר אף זכר לארבה. יצאנו במקרה לחרוש באותו הכרם, וכאשר הכנף של המחרשה הפך את האדמה, גִלה את הארבה הקבור. והנה פלא! הארבה לא מת. ורק יצא לאויר העולם התנער מעפרו, ובגדוד אחד התרומם ועף ישר לאותו הכִּוון ממש שכולם עפו.


  1. אדר תרע"ה (מרץ 1915).  ↩

  2. עד לבגרותו המלאה משיל הארבה את עורו חמש פעמים.  ↩

  3. ג‘מאל פחה מינה את אהרון אהרנסון להוביל את המלחמה בארבה, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ’ 438; אפרתי, ממשבר לתקווה, 252–251.  ↩

  4. ייתכן שמספר האנשים מעט מוגזם. בשנת 1907 היו בראשון לציון 909 איש, וב־1914 היו שם 820 נפש, ראו יודילוביץ, ראשון לציון, עמ‘ 507; בן ארצי, התפתחות, עמ’ 146.  ↩

  5. מכת הארבה הכתה בכל הארץ במשך חמישה חודשים. הנזק היה עצום והוערך בכ־3.5 מליון פרנק, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 438; אפרתי, ממשבר לתקווה, 252–251. על השפעת הארבה ומלחמת העולם הראשונה על ענף הגפן ראו מאמרו של פוחצ’בסקי “שאלות ותשובות על אודות הגפן, שאלה יט”, נספח המאמרים.  ↩

j גזרות על היישוב

עם גמר הארבה תכפו על ראשנו צרות ממין אחר. אנוַר פשה חלם חלום יפה, לגרש את האנגלים ממצרים.1 ארצנו הקטנה עומדת על גבול המדבר בו התווה לו דרכו מצרימה, לכן נפל עלינו תשעה קבין צרות.

בראש הצבא עמד ג’מל פשה, שהיה איש עריץ, תליָן, ומתנגד גמור לישוב היהודי בארץ, ואגב אורחא חשב למחות מתחת שמי ארצנו את הציונות, הטרפה בעיניו.2 על ידו התלקטו בתור פקידים שונאי ישראל מכבר, כמו באהא איל דין בתור קמיקאם ביפו, והדיקטטור חסן בק, סמל של נמר בצורת אדם, השואף לשתות דם בני אדם ממש.3

פקודה יצאה לתת את הנפש – שכֻּלם מחויבים לעבוד בצבא.4 על ידי כך נתגלה שרוב האוכלֹסין [היהודים] הם נתינים זרים. באהא איל דין התנפל על המציאה ופרש רשתות לצוד בני אדם ולהשליכם לתוך האניות האחרונות שנִגשו לחוף יפו, באופן אכזרי כל כך שאי אפשר לתאר. תפשו ברחוב אב, השליכו אותו לאניה וכל המשפחה נשארה, באניה שניה תפשו את האם ושלחו אותה בלי הילדים, ולפעמים שלחו ילדים בלי אב ואם. ככה התפזרו משפחות, ועד היום ישנם כאלה שאיש לא יודע היכן נאבדו.5

הישוב הולך ומתרוקן, ומי שנשאר בארץ נשאר בתור עותמני ומחויב ללכת לצבא. אך נתנו אפשרות לתת כסף פדיון הנפש, ומי לא יפדה את נפשו משחת? חִבלו כל מיני תחבולות והכניסו כספים מחוץ לארצינו ופדו את הנפשות. אך כעבור איזה חדשים יצאה פקודה חדשה שזמן הפדיון הולך ונגמר, ומעתה חובת הצבא חלה על כל אחד ואין יותר פדיון.

בינתיים לקחו מאתנו חלק מהסוסים ומהפרות עבור הצבא, ומוֹתר הסוסים והעגלות אנסו לעבוד שוכרה במדבר באר שבע.6 הדלדול הלך וחזק, ומיום ליום הציגו אותנו פשוט ככלי ריק. בכל זאת הפילו עלינו מִסים כבדים, לתת מספוא לסוסי הצבא, ולא חפצו להתחשב עם זה שהארבה אכל הכל, ופדיון הנפשות שלקחו מאתנו, ומאין ניקח לתת?7

המצב הגיע עד ליאוש. התקוָה היחידה שנשארה לנו, שבראש הצבא [הטורקי] עומדים גנרלים גרמנים אנשי אירופה. הם באמת התחשבו אתנו כעם אנשים בעלי תרבות, וגם נודע כי בהשתדלות יהודי ממקום גבוה באירופה, גרמניה קִבלה פקודות להתנהג אתנו היהודים בנימוס.8


  1. אנוור פשה, שר המלחמה הטורקי וממנהיגי טורקיה בשנים 1918–1913, הוא שקבע שהאימפריה העות‘מאנית תצטרף למלחמה ותילחם לצד גרמניה, ראו שביט, שלהי, עמ’ 23–22.  ↩

  2. אחמד ג‘אמל פשה היה המושל הכללי והמפקד הצבאי של סוריה וארץ־ישראל בתקופת המלחמה. הוא התנגד לכל תנועה לאומית באימפריה העות’מאנית, ובכלל זה התנועה הלאומית היהודית וגם הערבית, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 442; גלעדי ונאור, היישוב, עמ’ 462–461; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ' 20.  ↩

  3. בתקופת המלחמה שלטו ביפו בהא אל דין, חסן בק ועארף ביי. בהא אל דין, איש מודיעין, שימש קימקאם ואחר כך יועץ אישי לג‘מל פשה. חסן בק, קנאי דתי, היה המושל הצבאי ואחר כך קימקאם. עארף ביי היה ראש המשטרה. הם הטילו על יפו שלטון אכזרי במיוחד ועשו כל שביכולתם כדי למוטט את היישוב העברי, ראו אליאב, שם, עמ’ 444–442.  ↩

  4. כל הגברים בני 45–18, שהיו נתינים עות‘מאנים או שלא היו בידם תעודות המוכיחות נתינות זרה, גויסו לצבא, ראו שם, עמ’ 438; מרקוביצקי, בכף הקלע, עמ' 101.  ↩

  5. הגירוש הראשון, של יהודים שעדיין היו נתינים רוסים ולא עות‘מאנים, היה בדצמבר 1914, ראו אליאב, שם, עמ’ 444–443.  ↩

  6. באוגוסט 1915 הפקיעה הממשלה הטורקית מהמושבות סוסים, בהמות משא ועגלות ובכך שיבשה לחלוטין את העבודה החקלאית. בעקבות כישלון הניסיון הטורקי לכיבוש תעלת סואץ, ותחילת ההתקדמות הבריטית בסיני (בתחילת 1916), פשטו החיילים הטורקים על המושבות והחרימו את בהמות העבודה שנותרו שם, ראו אליאב, שם, עמ‘ 438, 450; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 18.  ↩

  7. מהמושבות נלקחו גם תבואה, שקדים, מזון וכסף לצורכי המאמץ המלחמתי, ראו אליאב, שם; אפרתי, שם.  ↩

  8. ה“יהודי ממקום גבוה באירופה” הוא נציג ההסתדרות הציונית בקושטא ריכרד ליכטהיים. בנובמבר 1914 פנה ליכטהיים לממשלת גרמניה וקיבל ממנה הבטחה להגן על היישוב היהודי בארץ. גרמניה שמרה על הבטחתה לסייע ליישוב מבחינה כלכלית, ובעיקר להגן עליו מפני הממשל הטורקי עד סוף המלחמה. התערבותם של הקונסולים הגרמנים, שגרירות גרמניה בקושטא ומשרד החוץ הגרמני למנוע גזרות וגירושים הצילה את היישוב היהודי בארץ מנסיונו של ג‘מאל פחה לחסל אותו, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ’ 65– 66; הנ"ל, התערבותן, עמ‘ 188–174; אליאב, פועלם, עמ’ 167–164, 451, 456; אפרתי, ממשבר לתקווה, 184–159.  ↩

j נסיגת הטורקים בדרום הארץ

והנה נחלו מפלה גדולה על יד הסואץ, והאנגלים התחילו לזנב אחריהם במדבר.1 בונים מסִלת ברזל במדבר ומתקרבים.2 עוד מעט והם כבר בעזה ובבאר שבע.3 פקודה חדשה באה: כפי שעמדה אחרי עמדה נסוגה לאחור, לכן צריך כל הישוב שבערים ובמושבות לעזוב את מקומו ולנוע מזרחית־צפונית.4 הגזרה הזו דִכאה נפשנו עד שאול. העולם חשך עלינו. החילונו לחפש עצות, ומצאנו שוב שבעזרת הבקשיש אפשר להמתיק את הדין. נבראו מיני “ווסיקות” רחמנא ליצלן, שבזכותם אפשר לאכרים להִשאר לפי שעה על המקום.5 גם זה לטובה.

האנגלים הולכים ומתקרבים. הערים הדרומיות מתרוקנות,6 ועוד מעט תור יפו תל אביב יגיע. הבהלה גדולה, ופקודה נמרצה לגרש את יפו ותל אביב באה בתקפה [בתקיפות]. במשך ימים התרוקנו ולא נשארה נפש חיה. כל הרכוש נשאר בבתים, עזוב, רק הנפש הלכה בגולה.7 הלב נקרע לאכזריות כזו שפגשנו פנים אל פנים, אך הנחמה היחידה היתה שהגזרה לא פדות בין עם לעם ובין דת לדת.8 זוהי תורת חסן בק שלא הפלה בין אדם לאדם, הכל יפה לטרף לשיניו החדות.9 מהגֵרוש מיפו שבו רק ארבעים למאה, והמותר נאבדו ואין זכר למו.10

ראשון [לציון] בכל זאת נשארה על המקום, על סמך הווסיקות והודות לאומץ הלב של הנשים, שהחליטו שמוטב למות על המקום במלחמה מאשר למות בנדודים לצפון הארץ כמו כלבים.

המלחמה הגיעה לשערי הארץ. האויר מזדעדע מרעש התותחים ונפשנו תלויה לנו מנגד.11 זמן הזמירה בכרמים הגיע וההרגל סחב אותנו לכרמים, אף כי בכרמים היה אימת מות. האוירונים האנגלים בִּקרו יום יום את הארץ, התותחים ירו עליהם להפילם, והניצוצות [הרסיסים] התפזרו לכל רוח ורבים נפלו חללים. אך הפחד מפני המות פג. זכורני כמה פעמים עפו מימיני ומשמאלי ניצוצי פצצות, ואני ישבתי ואכלתי את ארוחתי כאִלו לא קרה דבר. ובלילות עמדנו בחלונות כל הלילה והסתכלנו להאש הבלתי פוסקת בדרום הארץ, והאדמה רעדה תחתינו בלי הרף. המכולת הולכת ופוסקת,12 העצבים מתוחים.


  1. ניסיונות הצבא הטורקי, בפברואר 1915 ובאוגוסט 1916, לכבוש את תעלת סואץ נכשלו. בפברואר 1916 החלו הבריטים לסלול מסילת ברזל דרך סיני, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 504; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 107–100; אפרתי, שם, עמ' 29.  ↩

  2. התקדמות הצבא הבריטי בסיני נקבעה על פי קצב סלילת מסילת הרכבת והנחת צינור המים במקביל לה, ראו ואלך, שם, עמ' 107–106.  ↩

  3. בינואר 1917 כבשו הבריטים את רפיח, ובמרץ עמדו בקו עזה־באר שבע, ראו שם, עמ' 121–108.  ↩

  4. הפקודה העות‘מאנית לנוע לצפון־מזרח יצאה בסוף מרץ 1917. לתושבים החקלאים הותר להישאר עד לאחר הקציר, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ’ 456–455; גלעדי ונאור, היישוב, 471–469.  ↩

  5. וסיקות היו תעודות המעידות שבעליהן עוסקים בעבודות חיוניות למאמץ המלחמתי ולכן פטורים מגיוס לצבא. הנהגת היישוב קיבלה עליה עבודות סלילה, עגלנות וכריתת עצים עבור הצבא, כדי להעסיק בעבודות אלה גברים שנועדו לגיוס ועל ידי כך להשיג להם וסיקה. היו גם וסיקות שנועדו ל“כלי קודש”, ומאות גברים קיבלו פטור מהגיוס בעזרת תעודות פיקטיביות שהעניק להם משרד רב הקהילה הספרדית ביפו, החכם באשי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ראו מרקוביצקי, בכף הקלע, עמ' 103.  ↩

  6. מספר האוכלוסין שנמנו במושבות יהודה ירד מ־7,474 ב־1917 ל־155 ב־1918, ראו שמאלץ, התמעטות, עמ' 33.  ↩

  7. גירוש תל אביב יפו התרחש במהלך ימים ספורים בניסן תרע"ז (מרץ 1917). תשעת אלפים מיהודי יפו ותל אביב נאלצו לעזוב את בתיהם. הוקם ועד הגירה בראשות מאיר דיזנגוף כדי לבצע פינוי מסודר ולדאוג למזון ולציוד. המגורשים פונו למושבות הסביבה ואחר כך צפונה, לכפר סבא ולמושבות הגליל התחתון, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ' 456–455; גלעדי ונאור, היישוב, 471–469.  ↩

  8. “הגזרה לא פדות בין עם לעם”, זאת אומרת הגזרה אינה מבדילה ואינה מפלה בין העמים, כפי שנאמר באזהרה לפרעה לקראת מכת הערוב “ושמתי פדֻת בין עמי ובין עמך”, שמות ח יח.  ↩

  9. בכל זאת הורשו ערביי יפו לברוח לפרדסים סביב העיר וחזרו אליה כשהתאפשר להם, ראו אליאב, שם, עמ' 156.  ↩

  10. לא ידוע לנו מספרם המדויק של יהודי יפו שגורשו, אך ידוע כי ב־1915 מנה היישוב היהודי בארץ כ־85,000 איש, ובסוף המלחמה 50,000 נפש, ראו גורביץ, העלייה, עמ‘ 79; שמאלץ, התמעטות, עמ’ 38.  ↩

  11. בקרבות על עזה, שהתנהלו במרץ ואפריל (ולבסוף בנובמבר) 1917, השתמשו הבריטים במטוסים, ב־170 קני תותח, ב־8 טנקים, ב־2 אוניות מלחמה וכן בסיוע של אוניית מלחמה צרפתית שהפגיזו את חוף עזה. נראה שהדי הקרבות הגיעו עד ראשון לציון, ראו שביט, שלהי, עמ‘ 316; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 124–108.  ↩

  12. אין אספקת מזון, ומוצרי המזון (“המכולת”) אוזלים.  ↩

j ניל"י

והנה פצצה, בדרום הארץ נתפסו שני צעירים יהודים שעסקו בריגול, ועל ידי מאסרם נתגלה הקשר של מוסד שלם של מרגלים לטובת האנגלים.1 עוון הריגול הזה נמתח על כל הישוב היהודי, וכל הזכויות שלנו נמחו כעשן כלה.

בתור נקמה התנפל הפשה מירושלים בכבודו ובעצמו עם גדוד שלם של שוטרים וצבא על המושבות באופן פתאומי, וחטפו את כל הגברים [בני] פחות מששים שנה ושלחו אותם לעבוד בצבא.2 כעת לא עזר שום דבר, אפילו כל הון, והמסכנים שנפלו בפח אבדו לנצח. מעטים מאוד מהם נשארו בחיים, כי היו טרף לשִׁנֵי המחלות, כל מיני טיפוּסים, ששררו בצבא מגודל הרעב והאי ניקיון ששלטו שליטה בלתי מוגבלה בצבא הטורקי. ובפרט התיחסו אליהם כאל בוגדים – כל יהודי בארץ היה נחשב למרגל.

באותו יום אסרו את טובי המושבה והושיבו אותם ברמלה, מבלי דעת מה פשעם. אחרי כן הוּבלו לירושלים, ושם ישבו במאסר.3 אחרי חקירות ודרישות הרבה, שוחררו ברגע שנשברה החזית בעזה.4 ואחד, היותר צעיר, הספיקו לשלוח לגדוד, והתגלגל בכל שבעת מדורי גהנום. עד גמר המלחמה עברו עליו כל מיני הרפתקאות, וזכִנו לראות אותו ששב – אחד מאלף. אך סוף סוף לא האריך ימים, ובמיטב שנותיו עזב אותנו והלך למנוחות.

ג’מל פשה נשא נאום באיזה מקום, והתבטא שידוע לו שהיהודים מחכים בכליון עינַים לבוא האנגלים כחתן המחכה לכלתו, “אך דעו לכם שעד שיספיקו האנגלים להִכנס לא אשאיר אף אבן על אבן מהישוב העברי בארץ”.5 והישוב הרגיש את עצמו כנידון למות בימיו האחרונים. התהלכנו כצללים. נלקח מאתנו כל המרץ, והחיים אִבדו לגמרי את ערכם.


  1. חברי ניל"י אספו והעבירו לבריטים במצרים מידע על פעילות הצבא הטורקי בארץ. בראש הרשת עמד אהרון אהרנסון וחברי הרשת היו מבני המושבות. בספטמבר 1917 נלכדה יונת דואר של הארגון והחל מצוד אחרי חבריו. כעבור שבועיים נתפס נעמן בלקינד באזור עזה ואתו רשימת החברים ותכניותיהם. נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתלו בדמשק בדצמבר 1917, ראו חובב, לקסיקון, עמ‘ 171; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 32; גלעדי ונאור, היישוב, עמ' 474.  ↩

  2. מושל ירושלים מידחת פשה, אף על פי שבדרך כלל הראה אהדה לסבלות היהודים, נאלץ למלא אחר פקודתו של ג‘מאל פחה שפרסם צו המגייס את כל הגברים שהצליחו עד אז לפדות עצמם מגיוס, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ’ 455–454; פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ‘ 64. בנו של מיכל פוחצ’בסקי עשהאל, שהיה אז כבן 24, נתפס עם צעירים אחרים בראשון לציון וכולם רוכזו בבית הכנסת הגדול. חיילים שמרו על שלושת צדי בית הכנסת, שם היו החלונות קרובים לקרקע. בצד הרביעי החלון היה גבוה (כגובה עזרת נשים). עשהאל קפץ מהחלון, ברח והתחבא אצל אישה תימניה, והיא הסתירה אותו בטבון שלה. אחר כך נתנה לו שמלה ומטפחת ובתחפושת זו חזר הביתה. כך ניצל מעבודת הצבא, כך סיפר בנו אלישיב פוחצ'בסקי.  ↩

  3. ברמלה ישב מושל המחוז, ראו וילנאי, רמלה, עמ‘ 83–80. גם מנשה מאירוביץ מדווח על המקרה. הוא מספר שהם נלקחו לרמלה אל בית הסוהר. מכיוון שלא היה שם מקום הועברו כמה מהאסירים אל מלון גולדברג והעבירו שם את הלילה בהשגחת המשטרה. שלושה ימים נחקרו ברמלה ואז נלקחו לירושלים למשרדי הפחה ב“סראיה”, בית הממשל, שם שהו כעשרים יום, ראו מאירוביץ, מנחת ערב, עמ’ 90–87.  ↩

  4. בעקבות חשיפת ניל“י עצרו הטורקים את רוב ראשי הציבור וממלאי התפקידים ביישוב, בניסיון למצוא קשר למרד כללי של כל יהודי הארץ. הגנרל פון־פלקנהיים, ראש המשלחת הצבאית הגרמנית למזרח, נקרא לקיסר הגרמני ונצטווה להשפיע על ג'מאל פחה לנהוג בעצורים במתינות. בעקבות התערבות הגרמנים הועמדו למשפט רק חברי ניל”י ושאר העצירים שוחררו, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ‘ 66–64; הנ"ל, התערבותן, עמ’ 188–174; אליאב, פועלם, עמ‘ 167–164, 451, 456; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 184–159.  ↩

  5. במהלך המצוד אחרי לישנסקי הודיע ג‘מאל פשה שיהרוס את המושבה שבה יימצא. בנובמבר 1917 הזמין אליו ג’מאל פשה את נציגי היישוב, הודיע להם שכל היהודים מואשמים בריגול נגד הטורקים, ושאם הטורקים יפסידו “לא יחיו יהודים כדי לקבל את פניהם של הבריטים”. שבועות ספורים קודם לכן הזמין עזת ביי, המתצרף של ירושלים (שבתקופה זו הייתה מרכז מנהלי של מותצלרפלק, מחוז, שכלל כמעט את כל מרכז הארץ ודרומה והיה כפוף ישירות לממשל באיסטנבול), מאתיים אנשי ציבור ודת ערבים למסגד ברמלה, נשא נאום הסתה נגד היהודים, ואיים על הנציגים היהודים שהזמין שאם לא יימסרו המרגלים לידי השלטון ייהפכו המושבות לגלי חורבות, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 455–454, 457; פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ’ 64.  ↩

j מלחמה במושבות יהודה

והנה נשברה חזית עזה ובאר שבע1 והתחילה מנוסה בלי סדר, מורדף על ידי אוירונים. חלק גדול של הדרום כבר בידי האנגלים, ואנו מחכים להגשמת “נבואתו” של ג’מל פשה. מתקבלות ידיעות שבאר טוביה בידי האנגלים, והטורקים לא הספיקו אפילו לקחת עמהם את רכושם, הכל מושלך בשדות, בקושי את נפשם הצילו ואת באר טוביה שכחו. וידיעה מגְדרה שהטורקים התבצרו שמה, לכן יש קרבנות באדם וגם בית הכנסת, שלפני זמן מֻעט נגמרה [בנייתו] לתפארת, הורעש על ידי האנגלים והפילוהו. בקְרָב על יד גדרה נפלו שני אפיצרים [קצינים] ממשפחת הרוטשילדים.2

והטורקים נָסים. הנה הם כבר ברחובות, והנה רואים כבר שהמלחמה נטושה על גבעות נס ציונה, והדרך מראשון דרומה הופסקה [נותקה].3 וביום רביעי אחד, שנשאר חקוק היטב בזכרוני, כבר נִטשה המלחמה על כרמי ראשון מערבית־דרומית.4

היום ההוא נרשם עמוק עמוק בזכרוני. קרבנות אדם נופלים משני הצדדים. ממקומות גבוהים אתה רואה איך הנפצעים מתרחקים ביתר [בשארית] כחותיהם משדי הקטל ומוצאים להם איזה מקום מנוחה תחת צל של עץ ושם שוכבים למעצבה. אין מי שיגיש להם איזה עזר מועט, או אפילו טיפת מים, או שיחבֹש את פצעיהם השותתים דם, וככה שוכבים הם עד שתיפח נשמתם. ביום הזה נפלו מצד הטורקים כתשע מאות איש ומהאנגלים כתשעים. ובמרחק איזה מאות מטרים שקט גמור במושבה ועולם כמנהגו נוהג, וכל אחד עובד עבודתו כבכל ימות השנה.

עם ערוב היום נשתתקו הקולות. פצועים הנראים לעין הובאו אל המושבה, וברגע סִדרנו את בית העם5 והפכנו אותו לבית חולים. בנות המושבה התנדבו להיות אחיות רחמניות, והצעירים פשטו עם עגלות לחפש אחר פצועים, כמה שאפשר היה למצוא בקרבת מקום.

כל הארטִלריה הטורקית נכנסה אל המושבה להשקות את הסוסים,6 לנוח קצת ולשאוף רוח עד אור הבוקר, שאז מתחיל מחדש הגהנום. במושבה הושלך הס. נפש חיה לא פגשו ברחוב, לא הדליקו אש בבתים, המושבה דמתה לבית קברות.

התותחים הסתדרו ברחוב ירושלים לכל ארכו, פיות התותחים מכוונים לצד דרומית־מערבית, למקום חניית האנגלים. כוָנתם היתה די גלויה לנו: שמצאו פה מקום טוב להתבצר, ואת המושבה מפקירים לחיצי האויב.

בשלוש בלילה התחילה תנועה, ועד היום אין מי שידע את הסִבה הנכונה. אומרים שבעת הבהלה לפנות ערב, החליפו שתי הבטריות [סוללות התותחים] שהיו מנוּמֶרים [מִקְטָרים] שונים את כדוריהם. אחת הלכה למקוה ישראל והשניה לראשון. אחד האֹפִצרים מצא את הטעות, ושלחו רץ מיוחד לרמלה, לפון־דר־גולץ המצביא הראשי,7 לשאול מה לעשות. באה תשובה נמרצת, שאת השגיאה אין לתקן, אלא שעד אור הבֹּקר לא תישאר אף פרסה [של סוס] בראשון, ויתאחדו שוב במקוה [ישראל]. התנועה או הבריחה התחילה, ובחשכת הלילה יצאו צפונה.

כמובן, איש לא שכב לישון בלילה ההוא, ליל שמורים. עם השחר ראינו את קצה המחנה המתרחק מראשון, אבל הלב עוד דאג. עוד לא האמנו כי כבר באה לנו פדות נפשינו, מי יודע אם הבטחת ג’מל פשה לא תתקיים? את הטורקים שברחו ראינו, אבל את האנגלים שיבואו לא רואים, ואנחנו על אדמה ניטרלית.

הבקר אור. לאט לאט פתחנו את הדלתות ומסתכלים בגנבה לכל רוח, ואיש לא מעיז לצאת אל הרחוב. שכנים שואלים חד אל חד בקול שקט: “מי אנחנו? טורקים־עותומנים, או…”, ופוחדים עוד לבטא את השם. עברה חצי שעה ושעה, ולא רואים ולא שומעים כלום. לאט לאט העזנו לצאת לרחֹבות, ואיש לרעהו מביט במבט שמחה, כעין המבט של איש שדָנו למִתה ופתאום, ברגע האחרון, קִבל חנינה.

לא יכולנו עצור ברוחנו, וטִפסנו על גג היקב, מקום היותר גבוה ממערבית־דרומית המושבה, אולי משם נראה איזה דבר במשקפת. גילִנו איזה צל של בני אדם איירופים שמטפלים בקבורת מתיהם.

אחרי כחצי שעה ראינו שיצאו רוכבים אחדים, והולכים בזהירות רבה, ומתקרבים אל כרמינו. בינתים יצאו אי אלה תֵמנים מגבול המושבה ונפגשו עם הרוכבים. על שאלתם “איפה הטורקים?” קִבלו תשובה ברמזים: “אין זכר למו, ברחו!”. בתחילה לא האמינו להם, חשבו שמרמים אותם, אך בכל פעם פגשו אחרים, וכולם מאשרים דבר אחד. אז התאוששו, ובצעדים יותר מהירים הגיעו עד קצה המושבה, ושם נפגשו כבר עם דוברי אנגלית. כרגע רשמו להם איזה רפורט ושבו אל המחנה.

אם כן בֵּרכנו שהחיינו: כבר ראינו את פני האוסטרלים, החלוץ לפני המחנה הפודה את ארץ ישראל מידי העריץ ג’מל פשה.

כעבור חצי שעה זָרם חיל הרוכבים הניו־זילאנדי ופניהם פני להבים, כאנשי המדבר פניהם, כלם מכוסי אבק. זה כמה ימים, מאז נשברה חזית עזה, לא באה טִפת מים על גופם, אבק וזיעה היו מנת חלקם. שמחנו מאד לקראתם, והבענו את אשרנו שכבר אנו נמצאים תחת חסותם, אך קִבלנו מהם תשובה מפוקפקת [מהוססת]. הם הבטיחו לנו שהמחנה האוונגרדי [החלוץ] יעמוד בקרבת המושבה, ושלחו להודיע לשטב [לַמַטֶה] הראשי מהמקרה המשונה, שהטורקים ברחו ועזבו את העמדה חפשית, ואם אפשר לשלוח להם את כל צרכם אז יעמדו פה לנוח איזה ימים, כי כבר עֲיפו יותר מדי.

בשעה עשר נתקבלה תשובה חיובית. אז ראינו שוב מחזה, כמחזה שראינו בבוא זרם הארבה, ממש כחול הים, אנשים, עגלות, סוסים, פרדות, גמלים, חמורים. איזה צבא מסודר, איזה עושר, איזה בזבוז – נגד [לעומת] הצבא הטורקי שפשטו במושבה לבקש חתיכת לחם להשתיק רעבונם. כֻּלם התנפלו על המים על יד הברֵכה להשקות את הסוסים ולרחץ את פניהם. אז נִגלו לפנינו פני אנשים ישרים.

והם הביאו לנו את הבשורה הבלפורית.8 מתחילה לא האמנתי להם, אך לבסוף אִשרו דבריהם מהעתונים שבידיהם, וראשון [לציון] יצאה מדעתה מרוב שמחה. הוציאו שולחנות לאמצע הרחֹבות והעמידו בקבוקי יין לכל דיכפין וכל מיני תרגימא והמושבה ראשון צהלה ושמחה.

האנגלית כל כך התפלאו מקבלת פנים כזו, שנשבעו שבועת אמון שלא יזוזו מפה יותר.


  1. האנגלים כבשו את באר שבע באוקטובר 1917, ואת עזה בנובמבר, ראו ואלך, המערכה הצבאית, עמ' 108–121.  ↩

  2. כיבוש כל אזור מושבות יהודה התרחש בנובמבר 1917.  ↩

  3. קרב עיון קרא, בין פרשים ניו זילנדים וארטילריה אוסטרלית מהדיביזיה ה־52 לבין חיל רגלים טורקי שהתחפר מצפון לנס ציונה, התרחש כנראה ביום שלישי 13 בנובמבר 1917, ראו רגב, נס ציונה, עמ‘ 32; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 124.  ↩

  4. המלחמה ניטשה בכרמים שבדרום־מערב המושבה.  ↩

  5. בית העם נבנה ביזמת המתיישבים בשנים 1897–1896 ושימש מרכז התרבות של המושבה, ראו בן ארצי, המושבה, עמ‘ 166–165. לתיאור טקס הנחת אבן הפינה של בית העם ראו מיכל פוחצ’בסקי, מראשון לציון, אל רעייתו נחמה ברוסיה, כ“ג בסיון תרנ”ו (4.6.1896), נספח המכתבים.  ↩

  6. הסוסים גררו את התותחים.  ↩

  7. בתקופה בה כבשו הבריטים את דרום הארץ, היה המפקד הצבאי הראשי באזור הגנרל הגרמני פון פאלקנהיים. פילדמרשל פון־דר־גולץ פיקד על המערכה במסופוטמיה, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ‘ 65; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 33–32; ארליך, מבוא להיסטוריה.  ↩

  8. הבשורה הבלפורית היא הבשורה בדבר הצהרת בלפור, שהייתה למעשה מכתב רשמי שכתב הלורד בלפור, שר החוץ של בריטניה, לברון האנגלי ליונל רוטשילד ב־2 בנובמבר 1917, בו הצהיר על תמיכת הממשלה הבריטית ברעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל בתנאי שזכויות תושביה האחרים לא ייפגעו, ראו אליאב, היישוב, עמ‘ 12–9; חובב, לקסיקון, עמ’ 85.  ↩

j פיצול הארץ

נבואתם נתקיימה. התכסיס האנגלי היה לא להתרחק ממסילת הברזל המצרית שהם הולכים ובונים בעורף המחנה. כמה שמספיקים לבנות המסילה הם כובשים. וכפי שהמסילה הגיעה רק עד עזה, לכן יש להם זמן ללכת [עד שילכו] הלאה. ובינתיים נתנו לטורקים ולגרמנים זמן להתבצר מהעבר השני של הירקון, וכאשר אחרי שלשה ארבעה ימים [באו] לכבוש את פתח תקוה היה כבר מאוחר. ומיום שבאו לראשון עד כִּבוש פתח תקוה עברו תשעה ירחים, כתשעת ירחי לידה, והחזית מפרדת בינינו ובין הגליל.

עם בוא האנגלים, נפתחה לפנינו דרך חֹפשית לאירופא ולאמריקא, ומשם זרמה עזרה מידית להציל את הישוב מכליה. כי הלא נותרנו, אחרי הארבה והחזית הטורקית, ממש בלי פרוסת לחם. בעלי הקרקעות קִבלו הלוָאות לשנים רבות לחזק את המשק שלהם, והמון העם קבלו תמיכות.

הצבא האנגלי הביא ברכה לרבים מדלת העם, וכל אחד שלא התעצל מצא כר נרחב להרויח. הסיבה היתה חיי הצבא האנגלי, אשר בחלק הארץ הכבוש חיו חיי בטלה, בזבוז ומותרות, והפונטים1 התגלגלו מיד ליד במהירות רבה. החיים בארץ ישראל, שהלכו תמיד במסלול האקונומי, טעמו פתאום חיי פזרנות בלי כל חשבון.

במשך הזמן של תשעה הירחים היינו קרועים לגמרי מהשומרון והגליל, אחד מהשני לא ידע מאומה. ובעת שביהודה זרחה השמש ולא חסר לנו כלום – אפילו מדיצינה [רפואה] וסניטריה הביאה לנו “הדסה”,2 ומצב הבריאות היה מצוין – בזמן הזה סבלו בגליל מכל מיני מחלות, וטִפוסים מכל המינים.

גורל פתח תקוה היה רע ומר, ומר שבעתיים היה גורל כפר סבא, מקום שהתכנסו מאות מהגרים [מגורשים] מיפו, ועליהם נתוַספו מגורשי פתח תקוה שהטורקים גֵרשו צפונה. רעב וכפן, מחלות ומגפות מכל המינים עשו בהם שמות. רק הודות לעסקנים אחדים שנמצאו גם הם מעבר ל“גבול” והיה להם קשר עם שומרון, חיפה, ועד קושטא, הצילו את יתר הפלטה. לאט לאט העבירו אותם עד טבריה, צפת וכל מושבות הגליל, וכלכלו אותם עד עבור הזעם.

הגעגועים גברו למעלה ראש לדעת מה נעשה מהעבר השני של החזית עם אחינו, שארינו ובשרנו. חשבנו שנקם הטורקים ואכזריות מנהיגם ג’מל פשה עושים בהם כליה, אך טעינו. הד"ר רופין, שנמצא אז בקושטה, השתדל באירופה שהגרמנים יתיחסו אל היהודים באופן אנושי, והם קִבלו את היהודים תחת חסותם ולא נתנו לטורקים לבצע מזִמתם.3


  1. פונט הוא כנראה שיבוש של “פאונד”, המטבע האנגלי. בשנת 1927 הוכנסו לשימוש בארץ שטרות שעליהם היה מודפס בעברית “פונט א”י".  ↩

  2. ארגון הדסה, הסתדרות נשים ציוניות, הוקם בארצות הברית ב־1912 ביזמת הנרייטה סאלד. אחת ממטרות הארגון הייתה לשפר את מצב הבריאות בארץ. החל מ־1913 פעלה הדסה בארץ להקמת בתי חולים, מרפאות, בתי ספר לאחיות ועוד, ראו תלמי, לקסיקון, עמ' 99–97.  ↩

  3. ארתור רופין גורש מהארץ ועבר לקושטא בספטמבר 1916. גם בקושטא המשיך לפעול למען היישוב. הגנת הדיפלומטים ומפקדי הצבא הגרמנים על היישוב היהודי בארץ מפני השלטון העות‘מאני והתערבותם למניעת מימוש איומים שונים נמשכה במהלך כל המלחמה. בשנת 1918 הודה רופין לשגריר הגרמני, בשם היישוב כולו, על היחלצותה של גרמניה להגנת היישוב במהלך המלחמה, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ’ 66–65; הנ"ל, התערבותן, עמ‘ 188–174; אליאב, ארץ־ישראל, עמ’ 167–164, 451, 456; אפרתי, ממשבר לתקווה, 184–159.  ↩

j השלמת הכיבוש הבריטי

בכל תשעת הירחים לא זזו שני הצדדים אף שעל. החזית המפרדת: יפו, ראש אל עין, בן־שמן, ירושלים, יריחו. בחודש התשיעי1 הרגשנו שמתחולל איזה דבר מסתורי. בראשון סִדרו את הספקת המים על מגרשים רֵקים: סִדרו הרבה ברזים ואלפי נאדות נחושת, מִלאו מים בנאדות, ובנו מהם קיר גבוה באמצע רחוב ירושלים. ובלילה אחד באו שיירות שיירות גמלים, וטענו עליהם את הנאדות, בלי שאף אחד יוציא הגה מפיו, וככה נעלמו מהמושבה, מבלי שאיש ידע אנה נעלמו.

באותו הלילה אחרי חצות התחיל הנגף. אלפי פיות של תותחים פתחו לועם בבת אחת לכל אורך החזית. הצבא הפרשי [יחידות הפרשים] התקדם לפני התותחים ועמוד האש הלך לפניהם. הרוכבים הספיקו להפסיק [לנתק] את כל קשרי הטלגרף והטלפון שבין החיִיל הטורקי ובין השטאב הגרמני, שנמצא בשכם, בנצרת ובחיפה, והחזית נשברה מבלי שיספיקו למצוא ידיהם ורגליהם ולברוח. רוב הנקודות נפלו בשבי. כאסוף ביצים אספו את חיל הטורקים, רק הגנרלים לבד ברחו, בקושי גדול. ככה, בלי התנגדות, הגיעו במשך שלושה ימים עד דמשק ואחרי כן גם לבירוט.2

בא הסוף למלחמת הדמים, ונשתתקו קולות התותחים. הגליל התמזג עם יהודה, וכל הפליטים שנשארו בחיים שבו איש איש למקומו. ופתח תקוה, שהתרוקנה מבני אדם, מלאה בצאן אדם, ובכל המושבות התחיל לפכות עורק החיים. ארץ ישראל הסירה את צעיף אלמנותה ושמחה על בניה שהתאספו בחיקה מכל קצות הארץ.


  1. ספטמבר 1918.  ↩
  2. מתחילת המתקפה עד כיבוש דמשק עברו כשבועיים.  ↩
j אחרית דבר (תרפ"ז)

ארצנו נעשתה למרכז ההגירה,1 ונקודות חדשות צצו בעמק ובהר. החקלאות צעדה צעדים ענקיים, ואדמות נרכשו בקנה מידה רחב אשר לא פִּללו הראשונים.

גם את הערים שטף זרם חי ומלא מרץ. תל אביב גדלה מיום ליום, אלפי איש נתוַספו מדי חודש בחדשו והבניָנים צצו ככמהין ופטריות. השאלה מי יבנה, שעד אחרי המלחמה העולמית היה זה מונופול של הערבים, נפתרה בנקל בהתחלף חומרי הבניה באחרים, ותכנית הבניה בכלל קִבלה צורה אירופית, הזרה לרוח הערבי,2 וממילא יצאה הבניה מידיהם ונשתרשה בידי החלוצים. ובזמן קט הגיע מספר הפועלים העוסקים בבנין לששת אלפים איש בתל אביב לבד.

כן גדלה והתרחבה עיר המלוכה ירושלים, עיר קדשנו, ובעינינו זכינו לראות את חורבן הצר הרוסי, שעמד כמפלצת או כצלם בהיכל.3 וכתגמול בעד כל החרפה שהעטו עלינו שונאנו ומנדנו בעיר ההיסטורית שלנו, זכינו לבנין האוניברסיטה על מרום הר הצופים.4 גם חיפה התנערה משִׁפלותה והעיר כפורחת, והכרמל עוטה הוד. ובכל פִּנה שאתה פונה נבנו כבישים ורחובות והיכלי תפארה.

וכמה בתי חרושת מכל הסוגים נבנו בהרבה פינות הארץ! ומסילת ברזל פרושה לארכה ולרחבה, והרחוקים נעשו קרובים, ובמקום שבעמל ותלאה רבה הגיעו לגליל העליון בחמִשה ימים, דרוש כיום איזה שעות.5 וחלום שלא חלמנו אף פעם נפתר על ידי רשת של אוטומובילים, שבמשך שנָתַים מִלאו את כל הארץ.6 ואנחנו, ראשוני הישוב כִּבדי התנועה, עומדים ומשתאים על קפיצות הדרך דהאידנא, מול נסיעותינו מלפני ארבעים שנה.

והטלגרף והטלפון הממלאים כל חלל ארצנו. והפוסטה המסודרת, שבמקום שמונה ימים או יותר, מכתב מיהודה לגליל נתקבל באותו יום.

וגולת הכותרת: המפעל של רוטנברג שהולך ומתהוֶה, ועוד אנחנו עומדים לפני ראשית פעולתו.7 אך אפס קצהו אנו רואים לאור שביב אישו, והעתיד המזהיר עוד ממנו והלאה. מי ינבא לנו עתידות, איזה תמורות יעשה בארץ כח הקסם החשמלי, אשר מַכָּרנו מאז, הירדן, מסוגל לחולל!

  1. בסוף המלחמה, ב־1918, מספר התושבים היהודים בארץ היה כ־50,000, ואילו ב־1924 כ־95,000. העלייה השלישית החלה עם תום המלחמה, ושנים ספורות אחריה החלה העלייה הרביעית. ראו גורביץ, העלייה; שמאלץ, התמעטות, עמ‘ 38; גלעדי, היישוב, עמ’ 36.  ↩

  2. בתקופת המנדט הבריטי השתנו חומרי הבניין, תעשיית המתכת התפתחה ונפוץ השימוש בבטון מזוין, התפתח מיכון וייצור חלקי הבניין הפנימיים והחל ייבוא של חומרי בניין בתקנים גבוהים, ראו קרויאנקר, אדריכלות, עמ' 40.  ↩

  3. כאן רומז פוחצ'בסקי לבנייה הרוסית הנרחבת בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה.  ↩

  4. האוניברסיטה העברית (הראשונה בעולם) נחנכה בירושלים ב־1925. נוסף על החשיבות החינוכית־תרבותית הייתה להקמת האוניברסיטה חשיבות לאומית־מדינית, ראו תלמי, לקסיקון, עמ‘ 13; עופר, התגבשות, עמ’ 254–252.  ↩

  5. מסילת חיפה־לוד נסללה ב־1919.  ↩

  6. בתקופה העות‘מאנית נסללו כ־230 ק“מ כבישים בארץ, רובם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המנדט גדל אורך הכבישים הסלולים פי מאה ויותר. כמו כן נוספו מאות קילומטרים של דרכי עפר ומסילות רכבת. ייתכן ש”במשך שנתים" מכוון לתקופת הממשל הצבאי הבריטי וראשית השלטון האזרחי, אז שוקמה והורחבה רשת הכבישים העבירים בכל מזג אוויר עד שב־1921 כבר היה שלד של כבישים ראשיים. עם תום המלחמה נותרו בארץ כלי רכב רבים שהבריטים הביאו לכאן לצורכי המלחמה, ותושבי הארץ קנו כלי רכב מהצבא הבריטי. בשנת 1923 היו בארץ 236 כלי רכב – מכוניות פרטיות, מוניות, משאיות ואופנועים, ראו אביצור, חיי יום־יום, עמ’ 333–330; אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 450; שביט, המנדט, עמ’ 124; גרוס, כלכלת ארץ ישראל, עמ‘ 297–296; אביצור, ההינע, עמ’ 72–69.  ↩

  7. בשנת 1919 עלה לארץ המהנדס פנחס רוטנברג. בשנת 1923 הקים בתל אביב את תחנת החשמל הראשונה בארץ, ולאחר מכן הקים תחנות במקומות נוספים. בשנת 1930 הקים את תחנת הכוח של נהריים, בשפך הירמוך לירדן, ראו שבא, הו עיר, עמ' 277.  ↩

מתנדבים שנטלו חלק בהנגשת היצירות לעיל
  • ישראל בן אפרים
  • צפורה ניצן
  • צחה וקנין-כרמל
  • שלי אוקמן
  • נגה דורון ארד
  • שולמית רפאלי
  • עופרה מטייביץ'
  • אורית סימוביץ-עמירן
  • חווה ראוך-סטקלוב
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות