ניסיונות הצבא הטורקי, בפברואר 1915 ובאוגוסט 1916, לכבוש את תעלת סואץ נכשלו. בפברואר 1916 החלו הבריטים לסלול מסילת ברזל דרך סיני, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 504; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 107–100; אפרתי, שם, עמ' 29.  ↩

התקדמות הצבא הבריטי בסיני נקבעה על פי קצב סלילת מסילת הרכבת והנחת צינור המים במקביל לה, ראו ואלך, שם, עמ' 107–106.  ↩

בינואר 1917 כבשו הבריטים את רפיח, ובמרץ עמדו בקו עזה־באר שבע, ראו שם, עמ' 121–108.  ↩

הפקודה העות‘מאנית לנוע לצפון־מזרח יצאה בסוף מרץ 1917. לתושבים החקלאים הותר להישאר עד לאחר הקציר, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ’ 456–455; גלעדי ונאור, היישוב, 471–469.  ↩

וסיקות היו תעודות המעידות שבעליהן עוסקים בעבודות חיוניות למאמץ המלחמתי ולכן פטורים מגיוס לצבא. הנהגת היישוב קיבלה עליה עבודות סלילה, עגלנות וכריתת עצים עבור הצבא, כדי להעסיק בעבודות אלה גברים שנועדו לגיוס ועל ידי כך להשיג להם וסיקה. היו גם וסיקות שנועדו ל“כלי קודש”, ומאות גברים קיבלו פטור מהגיוס בעזרת תעודות פיקטיביות שהעניק להם משרד רב הקהילה הספרדית ביפו, החכם באשי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ראו מרקוביצקי, בכף הקלע, עמ' 103.  ↩

מספר האוכלוסין שנמנו במושבות יהודה ירד מ־7,474 ב־1917 ל־155 ב־1918, ראו שמאלץ, התמעטות, עמ' 33.  ↩

גירוש תל אביב יפו התרחש במהלך ימים ספורים בניסן תרע"ז (מרץ 1917). תשעת אלפים מיהודי יפו ותל אביב נאלצו לעזוב את בתיהם. הוקם ועד הגירה בראשות מאיר דיזנגוף כדי לבצע פינוי מסודר ולדאוג למזון ולציוד. המגורשים פונו למושבות הסביבה ואחר כך צפונה, לכפר סבא ולמושבות הגליל התחתון, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ' 456–455; גלעדי ונאור, היישוב, 471–469.  ↩

“הגזרה לא פדות בין עם לעם”, זאת אומרת הגזרה אינה מבדילה ואינה מפלה בין העמים, כפי שנאמר באזהרה לפרעה לקראת מכת הערוב “ושמתי פדֻת בין עמי ובין עמך”, שמות ח יח.  ↩

בכל זאת הורשו ערביי יפו לברוח לפרדסים סביב העיר וחזרו אליה כשהתאפשר להם, ראו אליאב, שם, עמ' 156.  ↩

לא ידוע לנו מספרם המדויק של יהודי יפו שגורשו, אך ידוע כי ב־1915 מנה היישוב היהודי בארץ כ־85,000 איש, ובסוף המלחמה 50,000 נפש, ראו גורביץ, העלייה, עמ‘ 79; שמאלץ, התמעטות, עמ’ 38.  ↩

בקרבות על עזה, שהתנהלו במרץ ואפריל (ולבסוף בנובמבר) 1917, השתמשו הבריטים במטוסים, ב־170 קני תותח, ב־8 טנקים, ב־2 אוניות מלחמה וכן בסיוע של אוניית מלחמה צרפתית שהפגיזו את חוף עזה. נראה שהדי הקרבות הגיעו עד ראשון לציון, ראו שביט, שלהי, עמ‘ 316; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 124–108.  ↩

אין אספקת מזון, ומוצרי המזון (“המכולת”) אוזלים.  ↩