מחוסר עבודה היה, ולא תמיד מחוסר עבודה ממש. לרב עבד שעות מספר ליום, אך משרה שלמה – לא זכה לקבל אף פעם.

לפי מקצועו: מורה ללא דיפלומה. מסבה זו לא ניתנה לו משרת מורה בבית ספר, והוא אנוס היה להסתפק בהוראה כמורה פרטי, תלוי בחסדי הגורל העיור, מקופח וחי תמיד במחסור ובמצוקה.

מסבה זו עצמה לא נשא אשה. הוא היה בעל הגיון קר ויבש ככל רוק זקן, ללא שמץ של רומנטיקה ודמיון כוזב. וההגיון שלו אמר: שאין להקים משׁפחה אם אין הבטחון המלא לפרנסה.

מטבעו בישן במדה קיצונית ביותר, וזו היתה אחת מתכונותיו היסודיות. בקפדנות מיוחדת היה מעלים את המחסור אף מידידיו הקרובים לו. שבע ביום היה מנקה את בגדו הבלה כמעט – כדי לשוות לו מראה הגון. אף פעם לא הסכים לאכול בבתי מכיריו אף אם הפצירו בו מאד, ובשום אופן אי אפשר היה להוציא מפיו הודאה כל שהיא בקשר עם מצבו הכלכלי. מסוגל היה אף לשקר – ובלבד שלא תודע האמת.

עם חלוף הימים למד להסתפק במועט. והיו ימים אשר בהם היה סועד רק פעם אחת, ואם הספיקה לו משכורתו הדלה כדי קנית צרכי אכל גם לארוחת הבקר, הרי היה זה דבר לא שכיח.

לרב, שכב לישון כשהוא רעב. ואם כי רגיל היה בכך, בכל זאת לא הסכימה קיבתו הריקה להצטמק ולותר על דרישתה התקיפה. לעתים קרובות נשאר ער במשך שעות רבות, עד שעלה בידו לסתור את טענתה הצודקת של קיבתו התוקפנית.

במרוצת הימים נהפכה “ארוחת הערב” לשאיפה, לחלום. ורבות מאד חלם על הימים הטובים – בהם תהא בידו היכולת לאכל שלש ארוחות ליום ככל האדם. אך שאיפה זו לא יכלה להתגשם. פעמים נסה לותר על ארוחת הבקר ולאכלה בערב לפני השינה ולא עלה בידו. מרבית השעורים נפלו בחלקן של שעות הבקר, ואי אפשר היה לו להתרכז כהלכה במלוי תפקידו הקשה משלא אכל.

פעם בשובו לחדרו, מצא על שלחנו הזמנה לנשף חתונה אצל אחד מידידיו הותיקים. בדרך כלל לא היה נענה להזמנות, אך הרעב שהציק לו ביותר בערב זה הכריע את הכף והוא החליט לההענות לה.

נקה יפה יפה את בגדיו, צחצח את נעליו עד היות להן ברק, סרק כראוי את שערות ראשו, ובדיוק לשעה הקבועה הופיע לשם ונתקבל בחביבות מרובה.

אך משישבו לשלחן האכל לארוחת הערב – הודיע פתאום לתמהונם הגדול של כל מכיריו שאינו רעב.

לא הועילו גם ההפצרות המרובות. הוא לא אכל.

ממש כמו תמיד…