רק ליומים במשך כל השנה הוטב במקצת מצב רוחו של רבי טוביה, חיט לבגדי נשים בעירה הקטנה. שני ימים אלה המאושרים ביותר – באו לו בחדש אלול, כשאשתו השׂנואה עליו היתה יוצאת מביתה, ברגל, לעיר הסמוכה, לבקר ולבכות קצת על קברו של אביה חיים האופה, שנפטר לפני כיובל בשנים.
עם צאתה את הבית היו פניו משתנים מיד באופן מוזר. עיניו הזהירו בזוהר מיוחד והתיזו ניצוצות שמחה ואשר לכל הצדדים. גופו התמודד וכאילו גבהה קומתו.
תיכף ליציאתה היה מתיר את צרורו המוצנע בתוך הביטנה של מעילו הקרוע והשסוע, מוציא באצבעות רועדות מהתרגשות פרוטת נחשת גדולה ושׁחוקה, רומז באצבעו הארוכה לאחד השוליות, ושולחו לקנות “קקאו” בחנות הסמוכה, מזהירו באלף אזהרות שיזהר וישמר שלא יאבד את הפרוטה, שלא ימהר לרוץ, לא יחפז ללכת – סכנה שמא יפול הקקאו מידו ויתפזר לתוך החול.
כל עוד השוליא לא חזר מדרכו הוא צועד בצעדים עצבניים הלוך וחזור בחדר הצר, ופסיעותיו נעשות עם כל רגע חולף מהירים ופזיזים יותר. אחר כך הוא נגש לחלון, מוציא מכיס החזיה את שעון הברזל הידוע, מחזיקו בידיו הרוטטות, ומסתכל ללא הפסק במחוגותיו הזוחלות בעצלתים. מפרק לפרק הוא מקיש באגודלו על מכסהו של השעון וכולו אומר צפיה. השוליות יושבים בינתים מסביב לשׁלחן ללא תנועה, והדממה כה גדולה עד שנדמה ואפשר למששה ביד. אין אישׁ מהם מעיז להוציא הגה מהפה, וגם הם משתתפים ביסורי הצפיה של רבי טוביה האהוב עליהם.
ואת החניכים תלמידיו הוא אהב בכל לבו ונפשו, למענם היה מוכן לבוא באש ובמים. וברצון היה סובל את תעלוליהם המשונים. בחבה היה מתיחס לחלשים שבהם, נושאם על כתפיו בימות הגשמים, מלוה אותם לביתם בלילות חשכה, ויושב לילות שלמים ליד מטתם בשׁעת מחלתם. התלמידים גם הם אהבוהו לפי דרכם הם והיו מוכנים עבורו לכל קרבן, אך בה בשעה לא יכלו להמנע מלהשתולל קצת ולהתל בו. והוא לא העניש אותם על כך. ולאחר כל תעלול חדש שהיה גורם לו צער – היה יושב בראשׁ השלחן שקט וקופא כמשותק. ומעיניו הטובות נשקף היאוש האלם של יצור חלש וחסר אונים. ולמראה היאוש הקודר שתקף את הרבי – היו הילדים מתחרטים על מעשיהם הרעים, מאשימים את עצמם אף בהאשמות שלא חטאו בהם, ונשבעים בנקיטת חפץ שלא יוסיפו לחטוא. אך כעבור שעות מספר חוזר הכל לקדמותו. כפתורים שהיו מיועדים לרכיסה משמשים למשחק, והזוכה בהם משלשלם לתוך כיסו כאילו הביאם מבית אבא. וכאילו לא גרם בזאת היזקים לטוביה החיט טוב הלב, הסולח ומוחל לכל עוונותיהם – ואף עוונות שבגנבת כפתורים.
הקקאו הובא, וטוביה מקבלו מידי התלמיד בדחילו ורחימו, מקריבו אל אפו כדי להריה את ריח הניחוח להנאתו – כאילו היו אלה בשמים יקרים עד מאד. אחר כך הוא פותח את השקית, מכניס לשם את האגודל והאצבע, קומץ קמצוץ קקאו, מקריבו אל אפו הגדול ומושכו אל תוכו כמשוך את הטבקה. ועם המשיכה הוא מוציא מתוך חזהו הצר והצומק מין נהימה מיוחדת, ותיכף לאחריה – הא! מחיה נפשות… סוקר במבטו הזך את תלמידיו־השוליות, קורץ בעינו הימנית ושואל כאילו דרך אגב: מי מכם תאב לשתות כוס קקאו?
וכי מי פתי וימנע כוס קקאו מנפשו? וכל ארבעת השוליות מביעים את הסכמתם לכך. והרי הם קופצים ממקומותיהם, הופכים אגב ריצה וקפיצה כסאות וספסלים, מקיפים את ר' טוביה וקוראים כלם במקהלה: אני… החיט מסתכל בהם, רואה את ברק עיניהם הקורנות, מגיש לאפו של כל אחד מהם את השקית הפתוחה להרחה, ואחר כך מתחיל טקס הבישול. ומי שלא ראה את ר' טוביה החיט ואת חניכיו בשעת שתית הקקאו – מובטח לו שלא ראה אנשים מאושרים אף פעם. כל החמשה יושבים בניחותא ובצותא ליד שלחן העבודה, גומעים בגמיעות קטנות את הקקאו הריחני והמשכר, ממצמצים לאחר כל גמיעה להנאתם בשפתים, ובחלל החדר מתפשטת קריאת ההתפעלות ה–א–א–א–!
עם גמר השתיה הם מתחילים לספר ביניהם בגנותה של דבורה אשתו של ר' טוביה, וכל המרבה הרי זה משובח. כל אחד מהם יודע לספר משהו בגנותה, ור' טוביה מובן מאליו עולה על כולם.
וצפים ועולים הזכרונות כחיים. אף פרט לא נשכח. הוא זוכר את כל העלבונות, החרפות. הקללות והחרמות שדבורה אשתו היתה מכבדת אותו בהם, את כל הסבל הרב שסבל בגללה. ועם שטף דבורו מתמלא לבו רחמים גדולים לעצמו ולבתו הבוגרת המשמשת באשמת אשתו שפחה בבתי זרים, והוא מתחיל לבכות על גורלו בדמעות שליש.
והדמעות מתגלגלות כפנינים על פניו החרושים חריצים עמוקים לארכם ולרחבם. למראה הדמעות נזכרים השוליות במכאוביהם הם – וגם עיניהם מתחילות זולגות דמעות. כל אחד מהם מבכה את גורלו המר, את היתמות, את העוני ואת אסון חייו הכבד.
אך הבכיה אינה נמשכת זמן רב מדי. ר' טוביה נזכר פתאום שאשתו דבורה “איננה”, שנסעה “לקבר אבות” ותעדר מהבית שני ימים תמימים. והיה בעובדא זו עצמה כדי להשכיח מלבו את הצער וליבש את הדמעות. ומצער לשמחה אך צעד אחד בלבד. על פניו הקמוטים משתפך חיוך־אשר רחב, עיניו מביטות בצהלה ומפיו מתפרץ הזמר.
השוליות – אינם מפסיקים לבכות, להם לא נתרחש כל נס, ור' טוביה מוכרח להשקיע לא מעט עמל, עד אם הצליח להשרות ולהאציל גם עליהם מרוחו הטובה.
החג נמשך יומים שלמים. שני ימים שקטים ללא גערה, ללא קללה, ללא תביעות וטענות, ללא פחד, בבית המלאכה שוררת השמחה, ודומה שגם מכונות התפירה והמספרים אומרים שירה. ר' טוביה מפזם ללא הרף מין זמר מיוחד, שיר לכת עתיק שנהפך בפיו לזמר יהודי טפוסי, והחניכים עוזרים עמו ללא הפסקה, וטוב להם ויפה להם.
פתאום משתרר השקט. הדממה חוזרת להיות מעיקה ומכבידה. ר' טוביה כאילו הצטמק וקטן, הזוהר שבעיניו כבה פתאום, השוליות משפילים את עינהם ועובדים בדומיה, גם תקתוק מכונות התפירה נשתנה, גם המספריים פסקו לשיר, ולקקאו אין אף זכר. הכל חוזר לקדמותו.
דבורה חזרה הביתה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות