הכרתיה כמעט בהיסח הדעת והתאהבתי בה בכל לבי ונפשי. משום מה? גם אני לא אדע להשיב תשובה נכונה לכך. יתכן והיה זה בגלל עיניה הגדולות, אולי גרם לכך גופה הגמיש, ואפשר ופרץ זה של רגשות נגרם בגלל סבה מיוחדת ולא ידועה לי. קשה לקבוע בודאות את הסבה המחלטת, אך אחת ידעתי: התאהבתי בה ואהבתיה מאד, וגם היא אהבתני – לפחות כך אמרה לי, ואולי לא אמרה לי זאת בפיה ורק נדמה היה לי הדבר.
טפוס כמעט שכיח, נשים מסוגה היא פגשתי רבות. וכשראיתיה לראשונה, ונדמה היה לי שראיתי את דיוקנה מצויר בעתון לפרסום של אפנת נשים, ובכל זאת התאהבתי בה כמעט למן ראִייה ראשונה ובהיסח הדעת.
היא עמדה־נשענה לגדר הביטון של מרפסת אחד הבתים הקטנים באחת מהשכונות העבריות שבין הרי ירושלים. היה הדבר בקיץ בשעות שלאחר הצהרים. לא ידעתי אם קריר היה או שרק נדמה לי שכך היה, אך זכורני שבמוחי עברה המחשבה למראיה: האם לא קר לה?
לא אזכורה עתה אם באמת הייתי זקוק למשהו בבית הלז, אך עובדה היא שנמשכתי לבית ונכנסתי בו, ובהיותי כבר בדרכי חזרה – התפלאתי שבעלת הלבוש הקליל לא הודיעה לי על העדרם של בני הבית. היא הפנתה אמנם את פניה אלי אך לא אמרה דבר, הביטה בי ושתקה כאילמת. ואז ראיתי: שעינים לה גדולות, שמצחה גבוה ובולט במקצת, שאף לה גדול, ושפתיה כשני חוטי שני צמודים ודבוקים יחד. את ידיה הסתירה מאחורי גבה, ורגלה האחת שהיתה נעולה בנעל בד קיצי, מוללה ללא הרף במקום עמדה. מבטי תעה לגופה ושוב עברתני כברק המחשבה: ודאי ובודאי קר לה.
ודאי שהיינו נפרדים כהפרד שני אנשים זרים זה לזו, אך באותה השעה געה עגל אי שם בסביבה באחד הרפתות הקרובות, ותיכף לזאת נפתח פיה של הבחורה השותקת, לשונה האדומה שולחה החוצה והפה השמיע געיה דומה לגעיתו של העגל לכל פרטיה ודקדוקיה.
לו הייתי מאמין בשדים וברוחות הייתי סובר שלפני עומדת עגלה שנתגלגלה בדמותה של הבחורה המחייכת במבוכה, ועל פניה נסוכה הבעה טפשית אך שובבה. ומכיון שאינני מאמין בהבלים אלה צחקתי במלוא הפה להבעה ילדותית־שובבה זו והושטתי לה את ידי, ואף היא הושיטה יד רכה וחמימה, וכה הוצגנו זה בפני זו וידידותנו החלה.
כעבור מחצית השעה טילנו במעלה ההר כשידינו שלובות זו בזו. כעבור שעה ומחצה קבלתי את הנשיקה הראשונה שהיתה אגב עסיסית ומתוקה. וכעבור עוד שעה אחת החלטנו לאהוב זה את זו, ושוב לא נפרדנו עד אור הבוקר.
למחרת שאלתיה: הנתחתן?
ותשאלני היא: מתי?
ועניתי לה: בעוד חדשיים ימים.
טוב! אמרה לי. וכשרון מיוחד היה לה להביע את רצונה ומשאלותיה במלה אחת או שתים. ואני הבינותי לה. ואולי יתכן שהבינותי משום שרציתי בכך, אך עובדא היא שהבינותי הכל.
ובכל זאת חסר היה משהו. את קולה היה ברצוני לשמוע, את קול האדם שבה, אך היא שתקה. בלינו יחד ימים ולילות, את הכל נתנה לי – את הכל קבלה ממני, היא ידעה לקבל ולתת בהתלהבות וביקוד אך ללא הוצאת הגה מהפה, כאילמת.
רציתי להקשיב לצלצול הקול לפחות “בכתב”, ונסעתי לימים מספר לעיר אחרת, אך למכתבי לא קבלתי מענה. ובמקום מכתב שלחה לי חפיסת סיגריות ריחניות וטבלית שוקולדה. תיכף עם קבלת החבילה חזרתי לכפר כמעט מיואש, כואב ונעלב.
בינתים נגמרה חופשתה וחזרה לביתה, העירה, לעבודה. בקרתיה פעמים מספר במשך השבוע הראשון וגם השני, היא קבלתני בסבר פנים יפות, בחיוך על שפתיה החכלילות, נשקה לי ארוכות ולטפתני ברוך כמעט אימהי – אך את קולה לא שמעתי. וקרה שבמשך שעות מספר רצופות לא הוציאה מפיה אף משפט אחד שלם, רק מלים בודדות ומקוטעות התמלטו מפיה החמוד.
במרוצת הימים הדביקני הפּחד. לא אוכל להסביר – מה סבה נכונה גרמה לפחד זה, אך עובדא היא שהשתיקה הפחידתני וגרמה בהתחלה להתהוות המרחק ביני לבינה, ואחר כך גם להתהוות הקרע הגמור ולהפסקת היחסים בינינו.
רק פעם אחת שמעתיה מדברת. היא דברה ממש כאחד האדם, כמוני וכמוכם. דבור ללא פגם, ללא גמגום, אך לא אלי דברה, כי אם לחלל הריק שלפניה, ואולי גם היו דבריה מכוונים למכונת הסריגה. היא לא הבחינה בבואי ובצאתי.
מאותה השעה ואילך לא ראיתיה. אך גם עתה עוד אהבתיה. ולו הופיעה פתאום ופתחה בשיחה, היינו בודאי מתידדים שוב ואולי גם בונים חיים משותפים.
לצערי היא עדנה שותקת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות