פגשתיה במקרה.
כבת שלשים וחמש היתה אז. קטנת קומה, לבושה בשׂמלת בד פשוטה וארוכה שכסתה את רגליה כמעט עד לעקבים. והילוכה לא רגיל. מדדה היתה במקצת.
שערותיה שחורות ומבריקות – היו סרוקות לצדדין ומכובשות כמו במכבש. המיצח לא גבוה ולכל ארכו שני חריצים עמוקים. האף קטן ומחודד כמושחז במשחזת, פיה רחב ביותר, שפתיה חיורות וצומקות, אך עינים לה גדולות ושחורות, עמוקות ויוקדוֹת, ומהן בצבצה השאלה. ונדמה היה שכל ישותה וקיומה מרכבים מסימן שאלה אחד וגדול, ופיה נפתח רק כדי לשאול את השאלה: למה?
לא קשה היה לעמוד על טיבה. ממבט ראשון ניכר היה בה שחייה קודרים ביותר ואכולים יאוש. ברור היה שמעטים מאד היו הימים הבהירים בשלש וחצי עשרות השנים – שׁנות חייה עלי אדמות.
משהו דחפני להכירה מקרוב. מצאתי הזדמנות מתאימה לכך ופתחתי אתה בשיחה. ולא הפתעתי ביותר כשספרה לי – הזר פרקים שלמים על חייה הקודרים בגלוי לב מפתיע מאד.
לא הצטיינו פרקים אלה בשום דבר מיוחד במינו: עוני, בדידות, תקוה שנגוזה, ידידות שבטלה ויאוש מתמיד. ספורים מעין אלו שמעתי למאות. אך החדוש שבספורה היה זה: שבשעת דבורה נשארו פניה קפואים וללא זיע. היא לא התאוננה על נסבות החיים שהביאוה לכך, משהו מיכני היה נסוך בה, כאילו לא התקיימה. פניה נשארו שקטים ושלוים ולא הביעו מאומה – אף לא כאב, קפואים כפני בר מינן ללא תנועה.
עם גמר הספור שתקנו שנינו שתיקה ממושכת וכבדה. לא נעים ביותר היה לי לקום וללכת מעמה מבלי לאמר לה מלת תנחומים, וכאילו דרך אגב שאלתיה: ומה יחסך עתה לחיים ולאנשים?
היא הרימה אלי את שתי עיניה היוקדות, הביטה בי ארוכות. ומבטה חדר עד למעמקים שבנשמתי. פניה נשארו קפואים, ידיה נחו כשהן שלובות על חזיה, ובמצב זה דמתה לפסל אבן יותר מאשר לבן אדם חי. אך פתאום השתפך על פניה חיוך מיוחד שהבהיל אותי והקפיא את דמי בי, ולאט לאט נפתח פיה לרוָחה ונראה לי כפתחו של בור, ובנשימה כבדה אמרה: עיניך דומות עד מאד לעיניו של שמואל שלי… גם שערותיך מסולסלות כשערותיו הוא… בוא הערב לחדרי, לא יפריענו איש, אחכה לך… בוא חביב, בוא!
לא! עניתי. אין שעתי פנויה הערב. לא אבוא!
דומם הורידה את ראשה ושוב ישבה כמאובנת. יותר לא פנתה אלי כאילו לא התקיימתי.
עזבתיה יושבת על הספסל ללא ברכת פרידה. לא היה ביכלתי להוציא הגה מהפה. הרגשתי מועקה כבדה בלבי, ומהרתי להסתלק מהמקום.
ואולי – טוב טוב שלא גזלתי ממנה את הנחמה היחידה שהצטמצמה בזכרונות מן העבר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.