הוא היה חייט – תופר פרוות.

ולא פרוות הדורות לגבירות עשירות ומיוחסות תפר ר' עזריאל, לידי דרגא גבוהה כזו לא הגיע ואף לא שאף לכך. הוא תפר פרוות מעורות כבשים לאכרים בכפרים אשר בסביבת עיר מגוריו.

את המרחקים בין העיר והכפרים עבר תמיד ברגל, אך אם נזדמנה לו בדרך עגלת סולמות של אכרים – הרי מבלי לחכות להזמנה היה עוצרה, פורק מעל גבו את השק הכבד, מתישב להנאתו כששתי רגליו הארוכות תלויות ובולטות מבין שלבי הסולם, ומחייך לעצמו בחיוכו המיסתורי והטוב.

את סוד חייכו זה לא ידע אף איש בעולם, ויתכן שגם הוא עצמו לא ידע פירושו של חיוך זה מהו. אך לא תמיד אפשר היה לראותו מחייך. על פניו שכנה ברוב הימים עצבת גדולה. ור' עזריאל לא ידע את מקורו של העצב כשם שלא ידע ולא כלום על החיוך השובה והמקסים שהיה מופיע לעתים על שפתיו החיוורות. אלה שהכירוהו מקרוב ידעו להעיד: שהחיוך המיסתורי היה מופיע על שפתיו רק ביום הראשון לשבוע – עת חזר מן העיר אל הכפר לעבודתו.

שתקן מטבעו, מכונס בתוך עצמו – כמעט שלא היו לו ידידים בעיר מגורו. אשתו נפטרה מזה שנים רבות, גם בתו היחידה נפטרה והלכה לעולמה, והוא נשאר יחידי בין ארבעת הקירות של החדר המרווח – ירושה שנפלה בחלקו אחרי מות אביו. יחידי היה גר בחדר הגדול, ממרקו ומשפשפו מדי שבוע בשבוע, מציע את המטה הגבוהה ופורש עליה שטיח מנומר, והוא עצמו היה נוהג לישון בימות הקיץ כבימות החורף על גבי התנור הרחב והמרווח.

השדכנים בעיר לא נתנו לו מנוח. נשים שכנות גם הן שדלוהו שישא אשה בשנית, אף הרב העיר לו שאסור לאדם מישראל להיות שרוי זמן רב בלא אשה, אך הוא סרב לשמוע בקולם. הליצנים בעיר היו מרננים אחריו שהוא התאהב באשה נוצריה בכפר – ואכן פרט זה התאים לאמת בתכלית. הוא אהב אשה נוצריה, אשת איש, ולאשה זו שמר אמונים במשך כמעט שלשים שנה.

והתחיל הדבר עוד לפני שלשים שנה עת ר' עזריאל היה עדיין צעיר לימים, כשרק התחיל להתעסק בתפירת פרוות, אז – פגש את זו אשר אהב, והיא בת חמש עשרה שנה. והפגישה היתה מסתורית, ביער האפל בשעות הדמדומים. הוא תעה מדרכו ולא ידע את הדרך המוליכה לכפר, שעה מרובה הסתובב בינות לעצים ופתאום הבחין בה ופנה אליה בשאלה. היא נבהלה במקצת, אך לאחר שנוכחה שאין כל סכנה נשקפת לה מידו של הגבר הצעיר, נאותה ברצון להורות לו את הדרך לכפר. ולמן הרגע הראשון שראה אהב אותה בכל לבו ונפשו.

מאז קבע את מקום מושבו בכפר. הוא ידע יפה שאין לחשוב על נשואין אתה, אך מהכפר לא רצה לזוז. ולא מעט עמל השקיעו הוריו יחד את פרנסי העיר עד שהביאוהו לעירה והשיאו לו אשה כדת משה וישראל.

כשמונה שנים לא יצא את פתח העיר וחוצה, אך לאחר מות אשתו ובתו, העמיס תיכף לאחר “שבעה” את צרורו על שכמו ויצא אל הכפר.

את אהובתו מצא בזרועותיו של גוי ממש בעל בלורית ארוכה ומגפים משוחים עיטרן. היא היתה כבר אם לשלשה ילדים ובעלת משק חקלאי יפה. אך כל זה לא הפריע לו ולא כלום. הכרח היה לו לראותה. הוא אהב אותה.

לשבת היה חוזר העירה ובהשכמת היום הראשון חוזר לכפר טעון שק על שכמו. עיניו הביטו למרחקים כאילו שאפו לחדור מבעד לשטח האטום, ועל שפתיו החיוך המיוחד. אך משהבחין בבתי הכפר הראשונים היתה ארשת פניו משתנית ומעיניו נשקף היגון הכבד והאלם.

וכך שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. והשנים נצטברו ונתלקטו ונערמו לערמה של שלש עשרות, ואהבתו אליה לא פסקה אף ליום אחד. הוא נזדקן, אף היא נזדקנה, אך בעיניו נראתה צעירה ויפה ומלאת חן נעורים.

כשמתה פתאום – פקע משהו בלבו. דומה היה הזקן ליתום רך בשנים אשר הוריו מתו עליו לפתע והוא נשאר גלמוד ובודד בעולם. יום הקבורה חל בשבת ואת השבת הזה בלה בכפר. עם ערוב יום ששי, לאחר מלחמה כבדה עם נפשו ועם אלוהיו, הוא נכנס לכומר הכפר וישאלהו אם מותר לו ללוות את המתה לבית מנוחתה. הוא קבל את ההסכמה לכך והיה שבע רצון.

יחד את המלוים הגיע לבית הקברות, וכשהורידו את הארון לבור הקבר האפל – ניגש ר' עזריאל בברכים כושלות עד לפי הבור, ובקול רווי דמעות התחיל: “יתגדל ויתקדש שמה רבא”. קהל המלוים לא הפריעו בעדו לגמור את הקדיש עד לסוף.

גמר את הקדיש, חבש את קובעו, וללא אמר עזב את בית הקברות.

בו ביום חזר אל העיר לביתו. ועד ליום מותו – לערך כשנתים ימים לא יצא יותר מפתח העיר וחוצה.