בעודו נער מסרוהו הוריו העניים לידו של חיט לתקופת למוד של ארבע שנים, ובמשך כל ארבעת השנים היה משמש את רבו החיט ללא מחאה והתקוממות. הלך ורץ בשליחויות שונות, הכין מים לשתיה, הסיק בתנור והרתיח את המיחם, את הכל עשה, את הכל למד, חוץ מתפירה.
תמיד לבוש היה קרעים, פניו מלוכלכים בפיח המגהץ, פרוע ומדולדל, מזוהם ומלוכלך, אך שמח, עליז וער, ובהמצא שעה חפשית ומתאימה היה משתובב עד לאפיסת הכחות. רוקד ומרקיד אחרים, קופץ כעגל שהוציאוהו לשהות מה מהרפת.
שמו בישראל היה יעקב. אך המקורבים כנוהו בשם “יוקיל־גוי”. והכינוי “גוי” נדבק בו דוקא משום שחריף ומפולפל היה, בקי בחומש כלמדן מובהק, ומבין בהויות של עולם יותר מכל הפועלים שעבדו בבית המלאכה, ורבים מבין המבוגרים קבלו את דעתו בשעת הדחק. ביחוד גדול היה כחו בתעלולים. ממציא גאון. ואוי לו לזה שיוקיל גוי שם בו את עינו לרעה.
את הכל ידע יוקיל חוץ מתפירה. ועם תום מועד ארבע שנות הלמודים אצל החיט, ידע בקושי לאַחות כראוי קרע, להטליא בגד, לקצר או להאריך מכנסים, ובזה תמה כל פרשת ידיעותיו בחכמת התפירה.
בעינים מלאות התפעלות היה עוקב אחר מירוץ המחט בידו של שוליא העובד במקצוע זה פרק זמן קצר למדי. ובמבט מלא בוז היה מסתכל באצבעות ידיו הוא הגסות, חובט עליהם בסרגל שבידו השניה, מקללן נמרצות, ומאחל להן בכל לבו שתכחדנה מעל פני האדמה. אצבעות כאלה – היה אומר יוקל – ראויות לשבירה ולשרפה בתנור, אך לא לחיטות.
ואת מלאכת התפירה אהב דוקא יותר מכל אשר על פני הארץ. היא ראה בה את חזות הכל. והיה בשאיפה זו משאת נפש, וגדולים עד מאד היו הכסופים ליום גדול זה, שבו יזכה לתפור במו ידיו ממש “בגד”. אף פעם לא קנא בעשירים הרואים את עולמם בחייהם, מתפנקים, שבעים, וחיים ללא עול של דאגות ושעבוד. אך גדול היה רגש הקנאה שהתעורר בלבו למראה חיט הגון העומד ברשות עצמו, גוזר ותופר חליפה של ממש.
בימות השבת היה יושב על התיתורא שבחזית הבית ומסתכל בעוברים ושבים. אך לא האנשים ענינו אותו, לא הם העסיקו את מחשבותיו. הוא היה עסוק בהערכת בגדיהם שעל גופם. במבט חטוף אחד בלבד הכיר וידע בידי מי נתפרה החליפה. ומאושר היה עת מצא פגם כל שהוא במעיל או במכנסים של מישהו. הוא מצא בזאת ספוק מה לעלבונו הוא הגדול מנשוא.
עברו שנים. יוקיל גוי כבר בגר, הגיע התור לשאת אשה, שדכנים דפקו על דלתו והציעו לו שדוכים הגונים לפי מעמדו, אמו הציקה לו – והוא באחת: לא – ולא! את הסבה האמיתית לסרובו לא גלה לאיש. אך הוא נדר נדר: שלא ישא אשה ולא יקים משפחה עד אם ידע את מלאכת התפירה.
מבוקר עד ערב היה עמל ועובד בזיעת אפיים. השעה והצורך דוחקים. ללא אוכל אין האדם יכול להתקיים, והרי הוא עסוק בתקונים ובהטלאת בגדים ישנים שלא כדאי היה למסרם לחיט הגון. אך עם בוא לידו שעה פנויה היה מוציא מתוך הארון את האוצר הטמון שם. מתיר את החבילה ומוציא מתוכה בהתרגשות מעיל גברים שנתפר על ידי חיט מומחה, יושב במקומו הקבוע ליד החלון היחיד אשר בחדר, פורם את התפרים ומאחה אותם שוב, ומנסה אגב כך לחקות בתנועותיו את רבו החיט. ועבודת הקודש הלזו אינה מעיפת אותו כלל. הוא היה מסוגל לפרום ולחזור ולתפור מחדש עד לשעה מאוחרת בלילה, ולעתים לא רחוקות גם עד אור הבוקר, וכך במשך תקופה ארוכה של שנים.
אמו חדלה זה כבר לדבר על לבו שישא אשה, והיתה מסתפקת אך באנחה השוברת לב. היא התיאשה מזה כבר לזכות בנכד משלה. ויוקיל גוי שתק שתיקה עקשית וזועמת, פורם ותופר, תופר ופורם שוב ומחכה לנס – ולשוא. הנדר הוא נדר. כבר מלאו לו עשרים וחמש שנים, לחבריו בני גילו – ילדים כבר מבוגרים כמעט, והוא מתהלך ערירי ללא אשה, ללא בנים, ללא קרוב וגואל, ובלבו התשוקה הגדולה לדעת, ללמוד, לנצח את אצבעותיו הגסות והמגושמות וללא הצלחה מיוחדת. אין מזל…
ופתאום הפר יוקיל גוי את נדרו, ונשא לאשה למזל־טוב ובשעה מוצלחת את שרה, בתו של קופיל שואב המים אשר בעירו. אף כי לא הגיע למדרגה של “חיט־ממש”.
והידעתם מה גרם לפרץ זה של רגשות ואהבה לשרה הקטנה והמכוערת?
היא היתה “תופרת”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.