היא היתה חפשית מ"חולשות".

כך סברה ושננה לעצמה יום יום, שעה שעה. ואם קרה המקרה – ותקפה אותה חולשה כל שהיא לגבר, הרי השתדלה לכבוש את היצר ולהשקיע את עודף המרץ במשהו “מועיל” לצבור.

מה היו תכונותיה ואפיה? אין אני מרשה לעצמי לדון בשאלה זו ומכל שכן לפרסמה ברבים. אין ברצוני לקבל עלי אחריות יתרה במקרה זה. ועלי להודות כאן בגלוי לב מחלט: שאין לי כל בטחון אם תכונות אלה אשר ידעתי – טבעיות לפחות במדה מועטת. ודומני: שבכל עת וזמן התאמצה להבליט דוקא את ההיפך הגמור מזה שהיה טבוע בנפשה. תמיד היתה מבליטה דוקא את המגונה – כדי להוכיח שאינה מתחשבת בדעת הקהל, ואין לה צורך בחסותם של הגברים אשר שאפו להתחמם לאורה.

לפי דבריה – הרי שטמה ממש את הגברים המנצלים את האשה החלשה בכל הזדמנות מתאימה. ובכל זאת השתדלה להידמות בכל מעשיה דוקא לגברים: בדבורה, תלבשתה, ואף בניצול האשה החלשה. את מרבית השעות בלתה בחברת גברים, והמושג אשה עורר בה בחילה. ואם קרה – והזכיר לה מישהו בהיסח הדעת: שעל פי “טעות ביאולוגית” היא נולדה “אשה” – הרי היתה נעלבת עד לעומק נשמתה הגברית, ושוב לא היתה לחצוף כל תקוה להמשיך אתה בדברים. ברגעים אלה היתה סוגרת פיה ואף השטן בכבודו לא היה מסוגל להוציא הברה כל שהיא מגרונה המכווץ.

למרות הכל בצבצה “הטעות הביאולוגית” מכל תנועה של גופה הגמיש. וגברים אשר לא הכירוה – נסו אף לקשור עמה יחסי אהבה. אחד מהם גם הבטיח לאבד את עצמו לדעת אם לא תכנס עמו לחופה. מובן מאליו שהצעתו נדחתה בבוז, ולמסכן הלז לא נשארה ברירה אחרת מאשר – לחזור בו מהבטחתו ולהשאר בחיים. לנו, הקרובים לחלל, גרם מאורע זה הנאה מרובה. כי, כמעט כל אחד מאתנו נתפס בזמנו לחטא זה ונכוה ברותחים.

אף שמה היה נשיי בהחלט: “עדנה”, וזה גרם לה צער רב. לפי מושגנו אנו, ואולי גם לפי מושגכם אתם – הרי השם לעצמו מחייב משהו, וכאן ממש ההיפך מזאת. קשה היה משום מה לצרף את השם “עדנה” – לנעלים המסומרות שעל רגליה הקטנות, כשם שקשה היה לזווג את שתי גומות החן שבלחייה הורודות – למקטרת הגברית שבין שפתיה החכלילות. רבות נלחמנו עד שהוכרחנו להכנע ולהסכים לחדושים אלה אשר הכאיבו לנו וגרמו לנו צער רב.

ה"גבר" שבה נתחזק וקנה לו זכות ישיבה מכרעת ביותר, ביום שקנתה אופנוע. – ודומני עתה – שהיא היתה מאושרת בעת עברה בטיסה מהירה ומטורפה ברחוב הראשי, ומאחורי גבה התנוסס “גבר ממש” במושב האחורי, גבר מבטן ומלידה, שפניו להטו מבושה. עוברים ושבים הפנו את מבטם והסתכלו בתופעה המוזרה והבלתי שכיחה. אך בשבילה היה בזאת משום תוספת קטנה של הכרת ערך עצמה, וחזוק הכרתה הגברית.

ויהי היום. היה זה ביום קיץ לוהט וצורב, באחד מימי החמסינים המיוחדים במינם, האויר היה ספוג אש בוערת וחסר אויר לנשימה. אנו התפרקדנו על הספות ושכבנו לאים – כשהמרוחַ הגדול קרר במקצת את החום אשר בחדר. לא דברנו בינינו – מכיון שכחנו תש ביותר. היחידה שפטפטה ללא הרף כל אותה השעה היתה עדנה. לשונה לא פסקה אף לרגע להסתובב כעל כנפי רוח, ונושא שיחתה היה ידוע לנו משכבר הימים. באין מוצא הקשבנו לשיחה רק משום שאי אפשר היה לצוות עליה את השתיקה. אך לבסוף עיפה אף היא, נשתתקה ולאט לאט נרדמנו כל אחד במקומו אשר שכב עליו.

העירתנו דפיקה קלה בדלת. ועברה שעה מרובה עד שאחד מאתנו הוציא מפיו את הקריאה: יבוא. כל אחד חכה שדוקא חברו יפליט מפיו את ההברה הזאת.

הדלת נפתחה בזהירות ולתוך החדר נזדקרה מפלצת אדמדמת שחומה. צמוקה כגרוגרת, בעלת משקפים גדולים ושפתים עדינות. הכרנוהו תיכף. זה היה “הפילוסוף” מהקבוץ. כולנו ידענוהו מזה שנים, וידענו: שבנוכחותו יש להזהר ולא להוציא מן הפה אף מלה אחת שתשתמע לשתי פנים. רק נושאים בעלי תכן “חיובי” היו אהובים עליו, אף שיחת חברים אי אפשר היה לקשור עמו. אך החמסין הארור והזיעה הניגרת מגופותינו הסיתו אותנו להתגרות בו. ומיד פתח האחד בהלצה שנונה, השני ספר בעסקי נשים – והפילוסוף יושב ואינו מאמין למשמע אזניו. הוא נעלב עד היסוד, פניו אדמו והחוירו חליפות, עיניו רבו ברקי־אש, ומרוב כעס לא היה באפשרותו להוציא הגה מפיו. הענין היה נגמר ודאי בבקשת סליחה מצדנו, והוא כדרכו – היה סולח ומוחל לעוונותינו כמו תמיד ומתפייס. אך פתאום קפצה עדנה ממקומה ועמדה להגן עליו ולהעליב בנו, והחמסין הארור הסיתנו להמשיך ולהתעלל בו. והרי התפתח ריב שפתים רציני. וכשהפולמוס הגיע לגובה הרצוי – תפשה עדנה את הפילוסוף בידו, חבטה בדלת וברחה עמו.

כעבור שבועיים התחתנו. וכעבור שנה נולד לעדנה ולו – בן זכר יפה עינים ובהיר שער, דיוקן האם. נעלמו הנעלים המסומרות, נעלמו האופנוע והמקטרת, ואראה בנחמה – אם לא ראיתי במו עיני את עדנה, כשהיא מנשקת לבעלה על פיו בצאתו לעבודה.

נצחה “הטעות הביאולוגית”.