אם ברצונכם להכיר אותה, הריני מוכן ומזומן להציג אותה בפניכם. אך לא את כל אחד מכם תסכים לארח בביתה. היא בררנית ביותר. היא מסוגלת למצוא פסול באדם, אף אם יראה אדם זה בעיניכם אתם כשלם בתכלית השלמות. ולא קל ביותר לדבר עמה, עוד יותר קשה להתידד ולקשר אותה. אך יחד עם זאת עלי לקבוע כאן: אין כמוה לקלות, ואין כמוהה לידידות כנה ומשלמת.

משקלה בסך הכל כארבעים ליטרות, היא קלה כנוצה, אך לא רכרוכית. ויד לה – ברזל ממש. לפני זמן קצר קרה שהיא סטרה לאחד ממכיריה על הלחי, והרי היה לחיו נפוח וקשור במשך שבועיים ימים. ועד היום הוא חרד כשהוא רואה אותה מרימה יד.

פניה מארכים וקטנים, כמחוטבים בשן. אך עינים לה גדולות ושחורות כשזיפים. ובשעה שהיא מעיפה מבט עלי הרי אני כמעט תמיד כמוקסם. ועיניה – כמראה מלוטשת. בכל פעם כשאני קרוב אליה הריני רואה את בבואתי בתוך עינה הגדולה כבמראה. מפני עיניה אלה פחדתי תמיד, למרות שלא ידעתי את פשרו של הפחד הזה.

ושולטת אשה קטנה וקלת המשקל הלזו בכל אלה האנשים הנמצאים במחיצתה, ללא יוצא מן הכלל. וכח השליטה שלה אינו מוגבל במאומה. דבורה – חק. רצונה – פולחן. ושגעונותיה – נהפכים למנהג שהכל חייבים בו, ודבר שהיא רצתה בו – הרי מן הנמנע הוא שלא תוכל להוציאו אל הפועל.

ולאשה קטנה זו – בעל גדול, גבוה ושמן, וכשהיא הולכת לצדו, הרי דומה היא לתנוקת. לא מעטות הן הבדיחות שנתפרסמו על חשבונם, ובלכתם יחד ברחוב הרי כל העוברים והשבים מפנים את תשומת לבם אליהם. ואי אפשר שלא לראותם. הם מתבלטים תמיד.

ואוהב הבעל הגדול את אשתו הקטנה עד לידי שגעון. למענה הוא מוכן לבוא באש ובמים, אין דבר שייקר לו ממנה. הוא נכנע לרצונה התקיף כעבד נרצע, ואינו פוסע אף פסיעה קלה אחת מבלי להמלך בדעתה. ואינו מניח כל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה, שלא יזכיר את שמה: דוניה שלי. ובשעה ששמה מופיע על שפתיו, הרי דומה הוא לחתול המלקק בשפתיו חמאה טעימה. ובשעת משא ומתן עם אנשים, יש לעמוד על המיקח כל עוד שלא הודיע: דוניה שלי לא תסכים לכך. ומכיון שהוא נמנה בין הגדולים במקצוע חיוני ידוע, הרי דוניה הקטנה היתה קובעת את גורלם של אנשים רבים עד מאד.

לי, שיחק המזל ואני נמניתי על המעטים מבין אלה שנטתה אליהם את חסדה הגדול. לא אחת כיליתי את הערבים בביתה, והיו אף תקופות שראתה אותי כשוה זכויות אליה. ובימים ההם, היינו מרבים בשיחה, מתוכחים ומלבנים שאלות שונות שהיו תלויות במחלוקת שבינה לבין העולם הגדול. לזכותי אני יש לאמר: רבים הצלתי בוכוחים אלה. לא אחת השפעתי עליה שתמליץ בפני בעלה על אחד או שני מבין לקוחותיו, שלא יעשקם בשם אהבתו הגדולה אליה.

ילדים לא נולדו להם, וזה סבך בהרבה את המצב. היא ראתה את עצמה כקרבן, כקדושה. ואת בעלה כנאשם. ולא הזניחה כל הזדמנות כדי להתריע על כך בכל מיני צורות. הוא מצדו אשר כנראה את הדבר, למרות שלא ברור היה לו מי האשם בכך. בשבילו הספיק: שדינה שלו פסקה את פסוקה, והרי היא – ודאי שאינה עלולה לטעות.

באחת משיחותנו המשותפות עמה, שאלתיה: האם תסכימי לגמור את חייך מבלי ללדת?

לראשונה שתקה ולא השיבה לשאלתי, אך אחר כך דברה משהו על הבנה והשתתפות בסבלו של בעלה, על הרגש העמוק שהיא רוחשת לו, על דאגתה לו. כל מה שנאמר בתור תשובה לשאלתי היה מכוון מראש כדי להסיח את דעתי מעיקר השאלה. ואני, רוח שטות קננה בי, וחזרתי אל השאלה פעם ופעמיים. חזק מאד היה רצוני להביא את היצור הזה, הרואה את עצמו כאלהים גדולים, לידי וידוי, לידי גילוי הפרצוף הנכון, החילוני, רציתי לחזות במו עיני ממש את צלם האדם שבה, ואחת היא לי – מה הם האמצעים שהשתמשתי בהם כדי להגיע למטרתי.

וכשלא יכלה להשתמט יותר, הרימה את מבטה אל פני, פניה הסמיקו, וכל גופה רעד כבקדחת, וכמעט בלחישה אמרה: והרי אין איש מכם רוצה בי… אף אחד מכם עדיין לא הציע לי את אהבתו. והמשיכה: אח! כמה עורגת נפשי למעט אהבה… אהבה ממש… אהבה שאין עמה הערצה ועבודת הקדש.

זמן מה ישבנו במקומינו, מרוחקים זה מזו מרחק מה כמנהגנו תמיד. אך פתאום התקרבה אלי, אחזה בידי, ובקול שהיה ספוג משהו זר לי אמרה: גם אתה עדיין לא ניסית לאהוב אותי… והמשיכה כמבקשת: אהבני… קחני אליך.

רגש מוזר ביותר אפף אותי. תקף אותי הפחד מפניה. הרגשתי שתנועה אחת משלי עלולה להביאני לידי אבוד שני העולמות גם יחד. והרי נקטתי באמצעי מיוחד, ושאלתיה: האם ברצונך לבגוד בבעלך?

היא קפצה ממקומה כנשוכה. עמדה זמן מה כהמומה במקומה, אחר כך הוציאה מפיה כשעיניה זולגות דמעות את תמלים: לך! לך! ואל תשוב יותר.

מזה כמעט שלש שנים שאיני בא במחיצתה, אך כמעט כל הידידים המשותפים שלנו ספרו לי שהיא הציעה להם את אהבתה, ולא קבלוה. הכל מפחדים ומסרבים.

מזל של בעל.