אם תשאלוני היום מה לי ולה? לא אדע מה להשיב לכם. ובכל זאת בליתי עמה ובמחיצתה כמעט ארבע שנים.

והיו לי אלה ארבע שנות נסיון מר עד מאד. שנים ראיתי בהן רעה. רק רעה ותו לא. אף יום בהיר אחד לא אוכל לציין בתקופה זו של למעלה מאלף יממות רצופות.

הוצגנו זה בפני זו במסבה שסודרה לכבודי. אני כשלעצמי לא מצאתי כל סיבה מספקת לשמחה זו. אך משהודיעו לי ידידי על המסבה לא ראיתי אפשרות, משום דרכי נימוס גרידא, לסרב לכך. הסכמתי איפוא להופיע ולקבל את שפע הברכות והאחולים, ואמירת השבחים שנפלו שם בחלקי.

ישבתי במסבה לשלחן, מוקף אנשים שברובם הגדול לא היו מוכרים לי כלל וכלל. ומחוץ לאנשים מועטים שאת קלסתר פניהם ראיתי אי־שם אי־מתי הרי כל השאר היו זרים לי בהחלט. לא אוכל עתה לתאר לפניכם מה רגש הרגשתי באותה שעה גדולה. אך יש ברשותי להבטיחכם: שלא נוח היה לי שם. ואין אונים חכיתי בסבלנות לגמר המוצלח של המסבה הבלתי מוצלחת.

אדם שאת שמו לא זכרתי הקריבה אלי, קרא בשמה, ואני קבלתי אל תוך ידי – יד קטנה וחמימה, כידו של ילד קטן – ומשום זה שחמימה היתה השהיתיה בידי זמן יתר על המדה הרגילה. ובהביטי אל תוך עיניה וראיתי בהן ברק מיוחד, ולחייה הסמיקו.

יתכן, ופגישה מקרית זו היתה מסתיימת ככל הפגישות המקריות. אך עם סיום המסבה היא נגשה אלי, ושאלה: התוכל ללוות אותי לביתי?

לא סרבתי לה וליויתיה הביתה. לא סרבתי גם להזמנתה ונכנסתי עמה לדירה. אחר כך קבלתי מידה כוס יין, ולאחר זו הראשונה קבלתי מידה גם כוס שניה, התפרקדתי בכורסא עמוקה ורחבה והקשבתי לפטפוטה העליז.

למחרת העברתי את חפצי לדירתה היפה ונשארתי עמה. אך כבר ביום הראשון לשהותנו יחד היתה משום מה מרוגזת, ובערב לאחר שהאורחים המוזמנים הלכו לבתיהם – הייתי נאלץ לשמוע ולהקשיב לנאומה התפל והמשעמם על חובה וזכות, על רוח והפסד, ועל עוד משהו שלא הבינותי לו. מכל נאומה הארוך לא הבינותי ולא כלום, אף את כונתו לא עלה בידי לתפוס. וכשנמאס עלי הדבר – תפסתי את גופה הפריך בשתי ידי החזקות וסגרתי את פיה בנשיקה, וזה עזר. היא נתבלבלה ונשתתקה.

וכה הוסיפה לנאום מדי יום ביומו. ודבורה נסב על הכל: עלי ועליה, על שכנים ומכרים, על פילוסופיה וחברה, על עמים וארצות, והכל היה מכוון – כדי לחנכני ולעשותני הגון לאדם ואלהים. אינני יודע מה רע ראתה בי ומה המריץ אותה לכך, אך עובדא היא: שהיא מצאה צורך גדול ותכוף לעשות זאת. לא הועילו הפצרותי המרובות, לא הועילו איומים, אף דמעות לא עמדו בצר לי. התרופה היחידה כדי לשתק את לשונה נשארה כבראשונה: סגירת הפה בנשיקה צורבת. אך הלא לא היתה כל אפשרות להחזיקה כל הזמן בזרועותי – כשפי צמוד אל פיה.

שנינו עבדנו. הרוחנו יפה מאד וחיינו כמעט חיי רווחה. גם דאגות אחרות לא העיבו את שמינו. אפשר היה לחיות ולצחוק. אך כאן קפץ עלי רוגז לשונה השנונה והצחה והחיים נהפכו לגיהינום.

לא רבנו, כמעט שלא היו חלוקי דעות בינינו. לעתים מאד קרובות היתה אף מותרת על דעותיה וממלאה את רצוני. ובכל זאת היתה ממשיכה ללא הרף לדבר “ולחנך” אותי. ולא רק בבית דברה. היא דברה אלי גם ברחוב. בבית הקפה, בתיאטרון, בראי־נוע. היא דברה ללא הפסק וללא מנוחה.

לא יכולתי שאית יותר. וביום בהיר אחד עזבתיה באמצע הנאום המזהיר וברחתי. לולא עשיתי זאת ודאי שהייתי מטיל בה מום. לא אחת היתה ידי נשלחת מאליה אל מכבש הברזל הקטן שהיה מונח על שלחני, לו אחזתיו בידי ודאי שהייתי מעיפו ישר אל פיה השופע.

מזה שנים אחדות לא ראיתיה, אך מכרים ספרו לי עליה: שהיא עדיין נואמת גם עתה.

ברוך שפטרני!