שתי סבות היו לו ליחזקאל דאר שהניעוהו מלשאת אשה ולבנות בית בישראל: הוא עצמו, והבת הבוגרת של השכן.
הוא עצמו – היה בטוח מראש שאינו כשר לנשואין מכל הבחינות. לא לפרנסה ולא לגברות. ובתו של השכן – שמשה לו סמל האשה הרעה, שפגיעתה מסוכנת.
שתי אלו הסבות גרמו לכך שהוא נשאר חי וקיים, רווק זקן שבע ימים ורגז, ללא בית, ללא ילדים, וללא ארוחת צהרים מבושלת וכתנת מתוקנת ונקיה.
בערב, לפני שכבו כמטה לשינת לילה, היה מתפשט ערום כביום הולדו, סוקר במראה את גופו הצנום ואת עצמותיו המשופות, מחליק בכף ידו הרכה על ירכיו ושוקיו ומצטחק. והיה בצחוקו זה משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. היה בו אירוניה, לעג, בטול לעצם ישותו הקיימת, ורגש נקמה מוזר ביותר לו לעצמו ולגופו התשוש. לעתים היה עומד כך פרק זמן ארוך למדי, מעביר את ידו הלך ושוב על ירכיו, מחליק בידו השניה על חזהו החלק שאין עליו אף סימן לשערות, אף זכר לסימני הגברות המובהקים. ותוך כדי החלקה, מבהיקה עינו וקורצת כלפי עינו הוא השניה בקריצה שיש בה מן הלעג והשמחה לאיד: האם חלציים אלה תולידנה ילדים ותשעשענה גוף אשה תובע ויוקד?… ותוך כדי מחשבה הוא נגש לחלון הפונה לעבר החצר, מקום מגורה של שכנתו השנואה עליו, ומציץ כאילו דרך אגב לתוך חדרה היא ומוצא אותה בקלקלתה: כשהיא עומדת אף היא ערומה כמעט ומחליקה בידה על שדיה החשופות, הצומקות והמדולדלות מיאוש וזיקנה, ונהנה. הבעת פניה הזועמים גורמת לו ליחזקאל דאר תענוגות. טוב לה בכך!… טוב שהיא הולכת ונרקבת בבתוליה! וכך הוא עומד מולה, תופס בעיניו הקטנות כל תנועה שלה, וכל כמה שפניה מביעים יאוש ועצבון הרי הוא שמח יותר. אך פתאום היא מבחינה בו, הערום ליד החלון מולה, ופורצת בצווחה חנוקה ומכסה את ערום גופה בשולי חילוקה הדהה והישן. ואז רק פורץ יחזקאל דאר בצחוק מדרדר וצוהל, ויורק לעומתה את כל הזוהמה שנצטברה בתוך פיו ובנשמתו הקטנה, הסובלת.
רק לאחר שירק את רוקו כלפי שכנתו, רק אז נרגע במקצת, וכאיש שקבל את הספוק המגיע לו, הוא לובש את כתנת הלילה ושוכב לישון במטתו המזוהמת.
ולא בבת אחת קפצה הזיקנה על יחזקאל דאר. לא בבת אחת ולא פתאום הלבינו שערות ראשו. ארבעים וחמש שנים מלאו לו לפני מספר חדשים. ועם צאת שנתו הארבעים וחמש, הרגיש יחזקאל שהנה עתה הזקין, ושאין לו עוד תקוה כל שהיא לשנוי ארח החיים המקובל והמקויים.
גם שכנתו, לא פתאום קפצה עליה הזיקנה. גם היא עברה מזה כבר את גבול הארבעים, אך התקוה לנשואין לא פסקה אף לרגע קט אחד. והיא האמינה במזלה הטוב. ידעה ברור: שביום אחד, בהיר ביותר, יבוא הנכסף והיקר ויציע לה חיים ואשר. ולמי חכתה? את מי שאפה לכבוש לה בסערה? את יחזקאל דאר, הגבר האהוב. דוקא אותו.
מזה שנים רבות היא מחכה לו, שיבוא וילחצנה אל לבו. מזה זמן רב היא עומדת מדי ערב בערבו ליד החלון שבחדרה הקט הפונה אל עבר חדרו ומחכה לידו המושטה, לידו של הגואל הנאמן והמסור. היא יודעת שבוא יבוא. הוא יבוא אף אם יאחר. לא יועיל כאן מאומה. מידיה לא ימלט. אמנם, אין להכחיש: שהיריקה, אשר הוא יורק לעומתה כמעט בכל יום מעכבת את ההתקרבות, אך גם זה יחלוף. והרי מזה זמן רב חדלה לשים לב ליריקתו כנגדה. במשך הימים התרגלה לכך. היא אף חכתה בכליון עינים לרגע, בו – תראהו יורק. היה זה הסימן האחד והיחיד של תשומת לב מצדו אליה ואל ישותה המוחשית.
והרי היא בונה לה את עולמה היא, בתקופה שיחזקאל דאר היקר יהא שייך לה, למחשבה זו בלבד היא פורצת בצחוק מדרדר הדומה למפל אבני חצץ מראש ההר ולמטה, ועיניה מבריקות ויורות ברקים ולהבות. ודמיונה מתאר: היא תקחהו לבין זרועותיה החסונות, תלחצהו יפה, ותצוה לו: אהבני! ואם לא יסכים לכך? אם יסרב… הוי! אז… היא אינה מסוגלת כלל לתאר לעצמה שדבר מעין זה עלול לקרות בזמן מן הזמנים. היא מסוגלה להדוק אותו ולטחון אותו לעפר… וכי מי הוא יחזקאל זה שיעיז להתנגד לרצונה? מי הוא באמת…
ודמיונה ער בתכלית: היא יודעת כבר עתה את כל אשר יקרה לעתיד. היא רואה בעיניה ממש את הבית – ביתם, את המטות המוּצעות, את שלחן האכל המכוסה מפה לבנה ומבריקה, ובין כל החפצים הדוממים האלה היא רואה את יחזקאל שלה – כשהוא יושב, קם, אוכל ומתרחץ, שוכב לישון… היא בטוחה ממש: שרק היא מסוגלת לעשותו אדם", לה ולאלהים.
ובינתים – הוא כמנהגו נוהג. ללא שנוי וללא תמורות: לאחר עבודת יום מפרכת וקשה, הוא חוזר לחדרו המיותם, מתרחץ קמעא, מנגב את רגליו לאחר רחיצה בגרביים המזוהמים, אוכל את ארוחתו הדלה, מסדר את מטתו ומתפשט, עומד קמעא ליד החלון הפונה על עבר חדר שכנתו השנואה עליו, יורק את היריקה הגדולה המסורתית למראיה, ושוכב לישון – כאדם שמלא את תפקידו, וקבל את מנת הסיפוק המגיעה לו.
וכך נמשך הדבר עד שנכשל.
ולא בבת אחת, ולא פתאום נכשל. עשרות ואולי מאות קורים נטוו מסביב לו וגרמו לכשלונו המחפיר. לחנם שמר בגבורה על עצמאותו וחופשתו. מאומה לא הועיל ביום עברה. הוא נכשל ונפל, ולא הוסיף קום.
והדבר קרה בפשטות נמרצת: באחד מן הערבים, בשעה שעמד כבר כמעט ערום, הופיעה פתאום שכנתו בחדרו, ובקול שלא נבא כל טובות, פקדה עליו: חבקני!
ברגע הראשון היה כנדהם. אך במשנהו הרגיש: שהוא חלש ורפה כח, ושאין לו הכח כדי להתנגד לרצונה ולהלחם בה ביד נטויה, והרי עשה נסיון וחבק אותה. והנסיון עלה יפה עד מאד. הוא מלא את פקודתה, והוסיף עוד משהו משלו שלא נצטווה כלל לעשותו.
הם התחתנו, ונכנסו לגור יחד בדירה שהיא סדרה עוד מקודם.
לימים פגשתים ברחוב. הוא שמח מאד לקראתי והתחיל מספר לי משהו, אך פתאום הפסיק את הספור, חייך במבוכה כנאשם, ובהורותו בידו על יצור ממין נקבה, בעלת פנים משל חתול ועיני פרס, לחש באזני: אשתי…
לא היה צורך בכל תוספות. הכל היה ברור וידוע לי.
אתפלא מאד, אם יאמר לי מישהו: שגם על זיווגם הם הכריזו בשמים ארבעים יום קודם הוולדם.
הדא הוא דכתיב: “לא חש לקמחיה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות