רקע
יהודה ליב גורדון
הָרֹעֶה מְצַוֶּה לִבְנוֹ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עוֹרֵב זוֹלֵל עָמַד עַל גַּג הָרֶפֶת

רֹעֶה זָקֵן רָאָה כִּי קָרְבוּ שָׁנָיו

לַעֲזֹב צֹאן מַרְעִיתוֹ לַעֲזֹב הֶחָלֶד,

וַיִטֹּשׁ עֶדְרוֹ עַל יַד אֶחָד מִבָּנָיו

נַעַר קָטֹן וָרַךְ, כִּמְעַט עוֹדוֹ יֶלֶד.

וּבְטֶרֶם יַעַזְבֵהוּ

קָרָא לוֹ וַיְצַוֵּהוּ:

בֶּן יַקִּיר לִי! הִנֵּה אֶעֶזְבֶךָ,

עַתָּה אַתָּה תִּנְהַג צֹאן אֲדֹנֶיךָ,

הִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂיךָ בֶּאֱמוּנָה

וּבְדַעַת וּבִתְבוּנָה.

לֹא לְפַנֵּק בְּשָׂרְךָ אַתָּה

שׁוֹמֵר הַצֹּאן נִתַּתָּ,

לֹא לִלְבּוֹשׁ שַׂלְמַת אֶדֶר,

לֶאֱכוֹל נֵתַח טוֹב וָפֶדֶר,

אוֹ לָשֶׁבֶת חֶדֶר בְּחֶדֶר

כָּלוּל בַּעֲדִי כָל הֶדֶר

שַׂמְתִּיךָ רֹאשׁ הָעֵדֶר,

כִּי לִהְיוֹת חוֹמָה עַל עַם מַרְעִיתֶךָ

בִּלְבָבְךָ וּמְאֹדְךָ וְּבְכָל נַפְשֶׁךָ;

לָתוּר לָהֶם מַחֲסֶה מֵרוּחַ סָעַר

וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם מֵחַיְתוֹ יָעַר,

וּלְנַהֲלֵם יַחַד כָּעַתּוּד כַּכֶּשֶׂב

עַל מֵי מְנוּחוֹת בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב

לְשׁוֹבֵב לִמְקוֹמָהּ אֶת הַנִּדַּחַת

וּלְיַסֵּר הַסּוֹרֵרַה בַּנֹּעַם וָנָחַת.

עַל הָרַכּוֹת הָעֲנֻגּוֹת

תִּשְׁמֹר מֵאֵין הֲפֻגוֹת

וּבְלֶכְתָּן אָנֶה וְאָנָה

תֵּדַע עֵת צֵאתָן, עֵת בֹּאָנָה,

לִמְבַקֵּשׁ יֶשַׁע תּוֹשִׁיעַ

בִּמְהֵרָה לֹא בַּעֲצַלְתָּיִם,

וּכְבָר רָאִינוּ מָה הִגִּיעַ

בִּהְיוֹת הָרוֹעֶה שְׁפַל יָדָיִם 1.

וַאֲנִי הִנֵּה קָרוֹב יוֹם מוֹתִי

אֶת כָּל עֶדְרֵי הַצֹּאן בִּי הַעִידֹתִי,

יִתְיַצְּבוּ יַגִּידוּ

וּבִי יָעִידוּ

אִם אֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אִם מִי רַצּוֹתִי!"

כֹּה קָרָא הָרֹעֶה וּבְלֵב בָּטוּחַ,

כִּי יָדַע בֹּר כַּפָּיו נִקְיוֹן הָרוּחַ;

וּמַה-נִּמְרְצוּ דִּבְרֵי מוֹכִיחַ

אִם מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו יַתְאִימוּ!

כַּהֲתִימוֹ אֶל צֹאנוֹ לָשִׂיחַ

כָּל הָעֲדָרִים קוֹלָם הֵרִימוּ

וּלְרֹעָם תּוֹדָה נָתָנוּ,

כִּי אֲמָרָיו נֶאֱמָנוּ,

כִּי כָל הַיָּמִים

הָיָה עִמָּם תָּמִים

לֹא הִפִּיל מֵהֶם אַרְצָה שָׂעַר

וּלְעָשְׁקָם אָדָם לֹא הִנִּיחַ.

אַךְ אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ בִּבְנֵי הַקֶּרֶת

אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ בוֹ רָעֵי לֵב מִגְעֶרֶת!

גַּם פֹּה נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל מִן הַיָּעַר:

"הוֹי מַאֲרִיךְ לָשׁוֹן, מִתְהַלֵּל עַל שֶׁקֶר!

אֵיכָה תִּתְפָּאֵר כִּי כָל יָמֶיךָ

עַוְלָה לָאִישׁ לא פָעֲלוּ יָדֶיךָ,

הֵן לִי עָשִׂיתָ רָעוֹת רָבּוֹת אֵין חֵקֶר,

כִי אָנֹכִי וּבְנֵי בֵיתִי כֻּלָּנוּ

כָּל יָמֶיךָ חֶרְפַּת רָעָב נָשָׂאנוּ".

כֹה גִּלָּה הַזְּאֵב לָרֹעֶה אַשְׁמָתוֹ –

אָז הוֹסִיף הָרֹעֶה דַּעַת תֻּמָּתוֹ!

אִם לִבֵּנוּ יוֹדֵעַ

כִּי גָמַלְנוּ טוֹב לָרֵעַ,

אָז אַל נָא יִפֹּל לִבֵּנוּ

אִם אָדָם רָע יוֹכִיחֵנוּ

אַשְׁרֵי הָרֹעֶה, אַשְׁרֵי גַּם עֶדְרֵהוּ,

אֲשֶׁר הַזְּאֵבִים יִלֹּנוּ עָלֵיהוּ!!



  1. ס' ראשון, משל [הרועה והזאב]  ↩

המלצות קוראים
תגיות