אַזְכָּרָתָה

לנשמת ידידי מימות עלומי, שלא אשכחנו עד מלאת ימי,

הוא מיכה יוסף הכהן לעבענזאָהן ז"ל

אשר לקח אותו אלהים ממנו בעצם עלומיו

בשנת העשרים וארבע שנה לימי חייו. –

נִשְׁמַת מִיכָה יוֹסֵף אָחִי פֹּה עֲלֵי אָרֶץ

ישֶׁבֶת צֵל שַׁדַּי חָפְשִׁית מֵאֵד וָקָרֶץ!!

רַבּוֹת חָקַרְתְּ יָגַעַתְּ בִּהְיוֹתֵךְ פֹּה מָטָּה,

רַבּוֹת עָשַׁרְתְּ יָדַעַתְּ בַּמְּרוֹמִים שָׁם עָתָּה!

שָׁם סוֹד אֱלוֹהַּ תֵּדָעִי כָּל רָז כָּל חֵקֶר,

תֵּדְעִי קֵץ עֲמַל אֱנוֹשׁ, תַּכְלִית חַיֵי שֶׁקֶר,

וּגְבוּל עוֹלָם מָה הוּא, וּבְרִיאַת הַכֹּל לָמָּה

מַה-מַּעְלָה מַה-מַּטָּה וּמַה קֵדְמָה וָיָמָּה;

וּתְרַחְפִי עִם רוּחוֹת בֵּין כּוֹכָבִים תִּשְׁכֹּנִי,

וּבְלַהֲקַת אַלְפֵי שִׁנְאָן בִּגְאוֹן אֵל תָּרֹנִּי,

וּמִמְּרוֹמֵי שִׁבְתֵּךְ זֶה תַּשְׁפִּילִי עֵינַיִךְ

עַל הַכּוֹכָב הַקָּט בּוֹ בִּלִּית עֲלוּמַיִךְ,

וּנְמָלִים חַלָּשִׁים שָׁם אֶל עֵינֵךְ יֵרָאוּ

עַל זֶרַע גַּד קָטֹן יוֹם וָלַיְלָה יִיגָעוּ,

וּלְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם כִּי תוֹסִיפִי תַּכְבִּירִי

וּתְמוּנוֹת לֹא מוּזָרוֹת לָךְ בָּם אָז תַּכִּירִי:

זֶה תַּבְנִית אָדָם לוֹ וּפְנֵי אַרְיֵה מִשְׁנֵהו¹

וּפָנִים עוֹד שׁוֹנִים, שׁוֹנִים אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

שִׁיתִי עֵינֵךְ לַטֻּחוֹת, חִדְרִי כִּלְיוֹתָמוֹ –

מָה אֵפוֹא מָצָאת שָׁמָּה, מַה-זֶּה רָאִית בָּמוֹ

כִּי כֹה צָהֲלוּ פָנַיִךְ, כִּי הִנָּךְ שׂמַחַת?

שָּׁם צָפוּן זִכְרֵךְ – רָאִית – בֶּאֱמוּנָה נִצַּחַת

וּשְׁמֵךְ בִּכְתָב אֱלֹהִים שָׁם חָרֻת עַל רוּחַ

בַּחֲרשֶׁת עֵט בַּרְזֶל עֲלֵי אֶבֶן וָלוּחַ.

כֵּן הוּא! עוֹד נִזְכָּרְךָ, מִיכָה יוֹסֵף אָחִינוּ,

עוֹד נִבְכֶּה עַל מוֹתְךָ אַף כִּי רַבַּת בָּכִינוּ!

גַּם אָנֹכִי הַצָּעִיר בֵּין אַלְפֵי יוֹדְעֶיךָ,

אוֹהַבְךָ רָצְתָה נַפְשְׁךָ, כָּמוֹךָ רֵעֶךָ,

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ חָבֵר לָךְ שַׁתַּנִי

וּבְמוֹתְךָ אָרְחוֹת אַל-מָוֶת לִמַּדְתַּנִי,

בֶּאֱמֹר אֵלַי לִבּי: אֵיכָה זֶה כַּבִּיר רוּחַ

יַעַל בַּתֹּהוּ אוֹ בֵּין הָרְפָאִים יָנוּחַ?

וּבשְׁאָר רוּחַ אָדָם עוֹד יוֹתֵר הֶאֱמַנְתִּי –

גַּם אָנֹכִי עַל מוֹתְךָ בָּכִיתִי קוֹנַנְתִּי,

וּמַעְיְנוֹת דִּמְעוֹתַי עֲדֶנָּה לֹא הוֹבַשְׁתִּי,

עַד כִּי גַּם הַיּוֹם מִנְחָתִי זֹאת לָךְ הִגַּשְׁתִּי,

בָּהּ אֵת לָמַדְתִּי מִמְּךָ אוֹרֶה אֶל כָּל גָּבֵר:

כִּי יֵשׁ אַחֲרִית לָאָדָם מֵעֵבֶר לַקָּבֶר!!

לָךָ הוּא וּלְךַ הֲבֵאתִיו הוֹאִילָה וּרְצֵנִי

וּבְאֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ אַל נָא תִּשְׁכָּחֵנִי,

וּמָקוֹם לִי הָכֵן שָׁם לִימִינְךָ לָנוּחַ

עֵת אָבֹא אֵלֶיךָ, עֵת גַּם יוֹמִי יָפוּחַ.

**

בֵּין טוּרֵי עֲרָבִים הִתְנַהֵל שֶׁפִי

בַהֲמֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח אין בָּם דֹּפִי.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבְעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם

וַתְּלַהֵט הַשֶּׁמֶשׁ עַל חוּג שָׁמַיִם

כַּתַּנוּר בֹּעֵר, כִּיקוֹד אֵשׁ בַּזֶּפֶת.

מִיכַל הַמַּיִם הֻכָּה בַּשַּׁחֶפֶת

וּמְקוֹרוֹ יָבֵשׁ וּמֵימָיו נִכְזָבוּ.

הוֹי – בָּכוּ הָעֲרָבִים עָלָיו נִצָּבוּ –

מֵי מַעְיַן חַיֵּינוּ דָלְלוּ חָרָבוּ,

לֹא עוֹד יָשׁוּב הֲלֹם לִשְׁטוֹף קִרְבֵּנוּ

וּמֵי מָלֵא לֹא עוֹד יִמָּצוּ לָנוּ;

בַּתֹּהוּ עָלָה וַיֹּאבַד לָנֶצַח. –

"הַס, מַרְגִּיזֵי אֵל, הַסּוּ, עַזֵּי-מֶצַח!

– הַהֲדַסִּים בַּמְּצֻלָּה עָנוּ אוֹתָמוֹ –

הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ כִּי בַעֲלִילוֹת אֱלוֹהַּ

אֵין אָבְדַן נֵצַח – כִּי טוֹבוֹת כֻּלָּמוֹ;

מֶה גַּם מַעְיָן זַךְ כַּכֶּסֶף לַטֹהַר,

הַהוּא יֶחֱרַב לָעַד, יִמַּל בַּנֹּעַר?

וּבְיָבְשׁוֹ רֶגַע מַה-זֶה תַּרְבּוּ נֹהַּ

וּתְכַחֲשׁוּ כָּל אַחֲרִית, תֹּאבַד מִכֶּם תּוֹחֶלֶת?

הֵן קַרְנֵי הַחַרְסָה יָנְקוּ הַמַּיִם

וּבֶעָבִים קַלִּים הֶעֱלוּם הַשָּׁמַיִם,

אַךְ עַתָּה יָבֹאוּ לָנוּ כַּגֶּשֶׁם;

על שִּׁנֵּי כָל עָלֶה, עַל רֹאשׁ כָּל שִׁבֹּלֶת,

יַזְהִיּרוּ נִטְפֵי חֵן כִּבְדֹלַח וָלֶשֶׁם

נִטְפֵי הַמִּיכַל הֵם מֵעָל יָזוּבוּ

וּמֵרֵיחַ מֵימָיו גַּם אַתֶּם תָּנוּבוּ.

גַּם יָבֹא יוֹם וּכְמִקֶּדֶם קַדְמָתוֹ

יָשׁוּב הַמִּיכַל לַאֲפִיק אַשֵׁדָתוֹ,

עֵת יָשׁוּב הָאָבִיב חַדֵּשׁ אֲדָמָה

וּבְאַף נוֹבְלִים יִפַּח רוּחַ וּנְשָׁמָה.

אֶל קַרְקַע הַיָּם אֶל עִמְקֵי הַשַּׁחַת

יָרַד הַצּוֹלֵל סָגוּר בַּצַּפַּחַת

לִדְלוֹת אַלְגּוּמִים וּפְנִינִים מִן הַמָּיִם;

וַיִּצְבֹּר וַיֶאֱסֹף לִמְלֹא חָפְנָיִם,

(כִּי שָׁם בִּמְעוֹן תַּנִּינִים, בִּמְשׁוֹאַת שֶׁקֶט,

אֵין אָדָם לִגְזוֹל מִיָּדוֹ הַלֶּקֶט!)

אַךְ מַרְגָּלִית אַחַת מַרְגְּלֹתָיו הִזְהִירָה

וַאֲפֵלַת הַתְּהוֹם מִסְּבִיבָהּ הֵאִירָה,

אֶת מַפְּלֵי בֵיתָהּ עָלֶיהָ דִּבֵּקָה

וּבִקְשִׁי עֹרֶף אֶת הַצּוּר חִבֵּקָה:

“לֹא”! – קָרְאָה – לִמְרוֹם הָאָרֶץ לֹא אָעַל!

לֹא אָבוֹא בַּאֲנָשִּׁים מַרְבֵּי הָרֵעַ,

אַנְשֵׁי כָל תַּרְמִית, חָרָשֵׁי כָל מָעַל,

הַנּותְנִים אַבְנֵי גִר חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ

לִפְנִינֵי נֶזֶר וּלְאַבְנֵי תִפְאֶרֶת

בַּעֲבוּר רַמּוֹת אָח, בַּעֲבוּר הוֹנוֹת רֵעַ.

לֹא אָעַל! טוֹב לִי שֶׁבֶת פֹּה בַּסֶּתֶר

מִלָּבוֹא בִּנְטִיפוֹת וּבְמִשְׁבְּצוֹת כָּתֶר

פֶּן חִסְרֵי דַעַת אוֹתִי לֹא יַכִּירוּ

וּבְאֶבֶן בֹּהוּ תִּפְאַרְתִּי יָמִירוּ".

חִישׁ נִשְׁמַע קוֹל סוּפָה, נִרְאָה אוֹר לַהַב,

אַחֲרָיו יַרְעֵם קוֹל – קוֹל שַׂר הַיָּם רַהַב:

"עֲלִי, בִּתִּי, עֲלִי אֶל אוֹר הַשָּׁמֶשׁ!

הַרְאִי יִפְעָתֵךְ אֶל כָּל לוֹ עֵינַיִם!

לֹא לָזֹאת נוֹצַרְתְּ לִשְׁכּוֹן חֶשְׁכַת מַיִם

וּלְבַלּוֹת חַיַּיְכִי בֵּין רֻם וָרָמֶשׂ;

אַל תִּירְאִי הַבּוֹגְדִים עֹשֵׂי כָל סֶלֶף,

פֶּן בַּשָּׁוְא יָמִירוּ יִפְעַת אוֹרֵכִי,

אִם רַק אֶחָד יַכִּירֵךְ, אֶחָד מֵאֶלֶף,

אָז דֵּי שָׂכָר לָךְ עַל כָּל עֲמָלֵכִי.

חַכְמֵי לֵב וּנְבוֹנֵי דָבָר, הָקִיצוּ,

אַל נָא תַּעֲרֹצוּ, בַּחֹשֶׁך תִּדָּמּוּ;

אוֹר נגַהּ בִּלְבַבְכֶם חוּצָה הָפִיצוּ,

יִרְאוּהוּ רַבִּים יָבִינוּ יֶחְכָּמוּ,

אַל תַּאַסְפוּ חָכְמָה וּמֶחְקְרֵי עֵבֶר

לִטְמוֹן בַּחשֶׁךְ מִבְּלִי הוֹצֵא לַבֹּקֶר,

וּכְמוֹ מוֹכְרֵי בַר וּמַשְׁבִּירֵי שֶׁבֶר

הַמְמַלְּאִים מַמְּגֻרוֹת וִיקַוּוּ עֵת הַיֹּקֶר;

לֹא לָזֹאת בְּרָאֲכֶם בּוֹרֵא הַשָּׁמָיִם,

לֹא לָזֹאת חֲנַנְכֶם רוּחַ וָדַעַת

לַהֲלוֹךְ עַל גָּחוֹן תֶּמֶס כַּתּוֹלַעַת

וּלְאַבֵּד לֵב מַתָּנָה בָּעֲצַלְתָּיִם!

עֲלוּ מִתְּהֹמוֹת, אַבְנֵי חֵן וָנֵזֶר,

הָרִימוּ רֹאשׁ וּצְאוּ מִבֵּית הַסֹּהַר,

אַשְּׁרוּ אֶת עַמְּכֶם וִהְיוּ לוֹ לָעֵזֶר,

הָפִיצוּ עָלָיו אוֹר חָכְמָה וָזֹהַר.

מֵחֲמַת הַמְּצִיקִים אַל לִבְּכֶם יָשׁוּחַ

אִם מֵעָרְלַת לֵב עֲלֵיכֶם יַלִּינוּ

וּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם אֶל אַנְשֵׁי הָרוּחַ

הֵם יֵדְעוּ עֶרְכְּכֶם, פָּעָלְכֶם יָבִינוּ.

מֵחֹם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מַלְכַּת רָקִיעַ

נִבְקְעָה כּוֹס שׁוֹשָׁן, הִתְפַּתַּח גָּבִיעַ,

וַתֵּצֵא שׁוֹשָׁנָּה רַכָּה וִיפַת תֹּאַר

כִּיפִי יַעְלַת חֵן בִּצְפִירַת הַנֹּעַר,

כִּיקַר אֹדֶם שַׁחַר בָּאָבִיב לָטֹהַר.

וַיְהִי כִּי נִפְקְחוּ עַפְעַפֵּי עֵינֶיהָ

וַתֵּרֶא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֶל נֹכַח פָּנֶיהָ –

הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לַפִּיד אֱלוֹהַּ,

הוּא הַנִּצָב עַל כָּל כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,

וַתֵּדַע כִּי מִיָּדוֹ לָהּ קַרְנַיִם,

כִּי הוּא הוּא הַמַּשְׁפִּיעַ מִגָּבוֹהַּ

עָלֶיהָ כָּל חֵן, כָּל עֶדְנָה וָנָחַת,

וּבְלֵב נֵחָם וּבְנֶפֶשׁ מִתְלַקַּחַת

אֶת שׂפְתוֹתיהָ הַחֲמֻדוֹת הֵנִיעָה

וּלְאִישׁ חַסְדָּהּ תּוֹדַת לִבָּהּ הִבִּיעָה.

וַתַּעֲבֹר צִפּוֹר-קַיִץ עַל פָּנֶיהָ

וַתֵּרֶא אֶת הַשּׁוֹשַנָּה מִתְפַּלֶּלֶת,

וַתִּצְחַק לָהּ וַתִּקְרָא אֵלֶיהָ:

"הוֹי שׁוֹשַׁנָּה טוֹבַת-חֵן אַךְ אִוֶּלֶת!

עַל מִי תַבִּיעִי רוּחֵךְ, לִבֵּך נָא שִׁיתִי

עַל מִי תָּשִׂיחִי וּדְבָרֵךְ תַּשְׁחִיתִי,

הֲיִשְׁמַע שֶׁמֶשׁ שִׂיחֵךְ מִגָּבוֹהַּ?

הַהוּא יִשַּׁח יִשְׁפַּל מִמְּרוֹמֵי שֶׁבֶת

לָתֵת כַּיּוֹם הַזֶה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

קוֹל פֶּרַח אֻמְלָל מֵאֶרֶץ לִשְׁמוֹעַ?"

וּמַה-לִּי וָלוֹ? – הִיא לַעֲנוֹת מִהֵרָה –

יִשְׁמַע אוֹ יֶחְדַּל, אֲנִי לֹא אַחֲרִישָׁה;

ירְצֶה אוֹ יִמְאַס, תּוֹדָתִי אַגִּישָׁה;

כִּי הֱצִיקַתְנִי רוּחִי עַל כֵּן אֲדַבֵּרָה!

"אַל, בִּתִּי! – עָנָה שֶׁמֶשׁ מִגָּבְהֵי עֲרָפֶל –

שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ מִכְּנַף אֶרֶץ הַשָּׁפֶל,

שִׁמְעִי וּדְעִי כִּי הַגְּדוֹלִים בֶּחָלֶד

לֹא יִבְזוּ כָּל שָׁפָל, נַעַר אוֹ יָלֶד;

כִּי לֹא בִגְדֹל לֶב-אִישׁ גָּדוֹל הִנֵּהוּ –

גַּאֲוָתוֹ תַּשְׁפִּילֶנוּ, עַנְוָתוֹ תַּרְבֵּהוּ".

הצבוע הזה יש לו שס"ה מיני צבעונין כמנין ימות החמה

(ב“ר פ' ז', ילקוט שמעוני רמז י”ב)

בִּמְאוּרַת עֲטַלֵּף חָתוּל פָּרָצָה

וּבְכָל אַוַּת נַפְשָׁהּ עָלָיו קָפָצָה

לֵאמֹר: הֵן עַכְבָּר אַתָּה

וּלְאָכְלָה לִי נִתַּתָּ!

"הֶאָנֹכִי עַכְבָּר? – עָנָה הַשָּׁרֶץ–

אֵיפֹה רָאִיתָ בָּאָרֶץ

עַכְבָּר בַּעַל כְּנָפַיִם?

הֶחָתוּל יָצְאָה וַיָּבֹא שָׁם פֶּרֶס

וַיָּרֶם חִישׁ הַצִּפָּרְנַיִם

וַיֹּאמֶר: צִפּוֹר אָתְּ, עָלַיִךְ קָרֶץ!

לִי לָבַג תִּהְיִי וּלְמַלֹּאת הַכֶּרֶס.

"אָנֹכִי צִפּוֹר? – עָנָה הַמִּתְנַכֵּר –

שָׁגִיתָ, עַל דִּבְרָתִי!

הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים תְּנַקֵּר?

אִם צִפּוֹר אָנֹכִי אַיֵּה נוֹצָתִי?

כִּי מִי זֶה רָאָה תַּחַת הַיָרֵחַ

עוֹף כָּנָף קֵרֵחַ?!"

שָׁמְרֵנוּ אֵל מֵהֲפַכְפַךְ כָּעֲטַלֵּף,

שֶׁלְּרוּחַ כָּל יוֹם אֶת פָּנָיו יְחַלֵּף

וּלְעֻמַּת פָּנָיו גַּם דַּרְכּוֹ יְסַלֵּף.

הצבוע הזה יש לו שס"ה מיני צבעונין כמנין ימות החמה

(ב“ר פ' ז', ילקוט שמעוני רמז י”ב)

אִישׁ חָכָם לֹא יָמוּת פִּתְאֹם לָפֶתַע,

יוֹם יוֹם יָכִין נַפְשׁוֹ לִקְרַאת הַמָּוֶת;

כִּי מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר הֵן אַךְ פֶּשַׂע,

עַל כָּל צַעַד פֶּה לִבְאֵר הַצַּלְמָוֶת;

כָּל רֶגַע וְרֶגַע נוּכַל לִשְׁמוֹעַ:

“קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֶה הַמַּרְגּוֹעַ!”

הָהּ, מֵרֶגַע הַהוּא אֵין מִפְלָט וָעֵזֶר.

לֹא שַׂלְמַת אַרְגָּמָן לֹא כֶתֶר וָנֵזֶר,

לֹא תֻּמַּת נֶפֶשׁ תֻּחַן וִיפִי תֹאַר,

וּנְפִילִים וּנְפָלִים, יַלְדוּת וָנֹעַר,

הַכֹּל יִבְלַע מָוֶת מִשָּׂב עַד יָלֶד

עַד יֶאֱסֹף בִּמְצוּדוֹ כָּל בָּאֵי חָלֶד.

הוֹי! כָּל הַחַי יֵדַע שֶׁיֵּרֶד קָבֶר,

אַךְ מִי הֶחָכָם יִצְטַיֵּד לַדֶּרֶךְ

וִיהִי נָכוֹן מִבְּלִי פַחַד וָמֹרֶךְ

עֵת יָבֹא יוֹמוֹ בִּקְרוֹב עֵת הַשָּׁבֶר?!

אִישׁ שֵׂיבָה בֶּן מֵאָה שָׁנִים בַּחֲלוֹתוֹ

וַיַּרְא כִּי הִגִּיעַ יוֹם מוֹתוֹ,

הִתְאוֹנֵן כִּי הַמָּוֶת קִדֵּם אוֹתוֹ

טְרֶם הוּעַד בּוֹ, כִּי אָז עוֹד הִצְלִיחַ

צַוֹּת אֶת בֵּיתוֹ לִפְנֵי רִדְתּוֹ קֶבֶר:

"הֲבִבְלִי דַעַת – קָרָא – יָמוּת גָּבֶר?

כַּדַּק יָגוּז חִישׁ, כָּאָבָק וָפִיחַ?

עוֹד יָמִים אֲחָדִים לִי נָא הַנִּיחַ

וּסְדָרִים אָשִׂימָה פֹּה בַּאֲחֻזָּתִי,

אֶקַּח נָא עִמִּי אֶת אִשְׁתִּי תַמָּתִי,

מִשָּׂדִי אֶאֱסֹף קָמַת הַסָּפִיחַ,

עַל בֵּיתִי אוֹסִיפָה עוֹד צֵלָע אַחַת,

וּלְבֶן רִבֵּעִים עוֹד אִשָּׁה אֶקָּחָה.

הוֹי מָוֶת מָוֶת, מַה-תָּאִיץ בִּי כָּכָה?"

הֲלֹא תֵבוֹשׁ, שָׂב! – עָנָה שַׂר הַשַּׁחַת –

דַּבֵּר כָּאֵלֶה, כַּחֲסַר לֵב, כַּיָלֶד!

הֲגַם מֵאָה שָׁנִים עוֹד לֹא דַּיֶּךָ?

כַּמָּה אֲנָשִׁים עוֹד תִּמְצָא בֶּחָלֶד

שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים כִּימֵי חַיֶּיךָ?

וּמַה תֵּרָגֵן כִּי לֹא הוֹדַעְתִּיךָ

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם מוֹתְךָ כִּי מֵת הִנֶּךָ

בַּעֲבוּר צַּוֹּת בֵּיתְךָ הַנְחִיל בָּנֶיךָ?!

הַאִם לֹא דֵי בָאֵר זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ

עֵת כִּי נָס לֵחָךְ, כִּי כָהֲתָה עֵינֶךָ,

כִּי רָפוּ יָדֶיךָ, רַגְלֶיךָ כָּשָׁלוּ,

הָאֲבִיּוֹנָה תּוּפַר, הַטֹּחֲנוֹת יִבְטָלוּ,

רִפְיוֹן בָּא בַּחֲלָצָיִם, פִּיק בַּבֶּרֶך,

וּנְדֻדִים בַּלַּיְלָה, חַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ;

וּמֶה כָּל זֹאת אִם לֹא עֵדוּת לָךְ אָתָּה?

גַּם כָּל אַנְשֵׁי דוֹרְךָ מִסְּבִיבֶךָ נָפָלוּ –

גַּם אֶל עֵדוֹתִי זֹאת לֵבָב לֹא שַׁתָּ.

וּמַה-זֶּה עוֹד תִּדְרֹשׁ מִיָּדִי עָתָּה?

עַתָּה קוּמָה נֵלְכָה אַל תַּעַצְרֵנִי,

לֹא אוּכַל חַכּוֹת לָךְ – רַב לָךְ חָיִיתָ;

גַּם מַה-לִּי וָלָךְ, וּמַה-יַמְרִיצֵנִי

אִם צִוִּיתָ בֵּיתְךָ אִם לֹא צִוִּיתָ.

כָּל דִּבְרֵי הַמָּוֶת צָדְקוּ עַד לִמְאֹד!

אִם לֹא לִמְאַת שָׁנָיו טוֹב לֵב שָׂמֵחַ

כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל מִבֵּית מַרְזֵחַ

יַעֲזֹב אִישׁ הָאָרֶץ – אַחֲרֵי מָתַי עוֹד?

עַד מָה, עֶבֶד נִרְצָע לַעֲבֹדַת פָּרֶךְ,

עַד מָה לֹא תָנַח, לֹא תִּכּוֹן לַדָּרֶךְ?

הִנְּךָ עֶצֶב נָפוּץ, חַלָּשׁ אֵין כֹּחַ,

וּכְבָר כַּמֵּת גַּם נָבַלְתָּ, חָוַרְתָּ,

וּבְמוֹסְרֹת הַתַּאֲוָה עוֹד פֹּה נִקְשַׁרְתָּ,

עוֹד לֹא תֵלֵךְ מַעֲדַנּוֹת לִמְקוֹם מָנוֹחַ!!

אָז בַּהֲלוֹךְ הַחֲמוֹר עִם הָאֲרִי אֲדוֹנֵהוּ

לָצוּד בַּשָּׂדֶה לִקְרוֹא בַּגָּרוֹן¹

פָּגַשׁ בּוֹ חֲמוֹר אַחֵר וַיְבָרְכֵהוּ

וַיֹּאמַר: „אָחִי, שָׁלוֹם עָלֶיךָ! ”

– בֶּן-בּוּז, גֶּשׁ-הָלְאָה! – עָנָהוּ בֶּחָרוֹן –

אֵיכָכָה תָּעֵז אָחִיךָ תִּקְרָאֵנִי,

הַאֵינְךָ רֹאֶה כִּי עִם אֲרִי הִנֵּנִי?

„וּמַדוּעַ לֹא? – הוֹסִיף הַחֲמוֹר הַשֵּׁנִי –

הַעַל כִּי עִם אֲרִי תֵלֵךְ חֲמוֹר אֵינֶךָ? ”

מַדּוּעַ זֶה תַּחַת יָרֵחַ

אֵין אִישׁ בִּמְנת חֶלְקוֹ שָׂמֵחַ?

בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תִּבְחַל נַפְשֵׁהוּ

בַּעֲבוּר הִתְאַוֹּת אֵת אֲשֶׁר לְרֵעֵהוּ!

כֵּן קִנֵּא שׁוּעָל בַּזְּאֵב פַּעַם אַחַת.

בִּתְשֻׂמֶת-יָדוֹ לֹא מָצָא עוֹד נַחַת

וּבַלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל נַפְשׁוֹ קָצָה;

בִּבְשַׂר צִפּוֹר וּבְשַׂר אֶפְרֹחַ

לֹא מָצְאָה עוֹד רֵיחַ נִיחֹחַ

וּבְשַׂר צֹאן וּכְבָשִׂים לֶאֱכֹל חָפֵצָה.

עַל כֵּן אָמַר לַזְּאֵב: אָחִי וְרֵעַ!

הֵן כִּי דַּל חֶלְקִי גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ,

אֲנִי אָבוֹא כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת

לַחְתּוֹף בְּעָמָל רַב לִי עוֹף כַּזֶּרֶת,

אַתָּה כַּגִּבּוֹר נֶאְדָּר בַּכֹּחַ

תִּקַּח לָךְ מִבְחַר הַצֹּאן לָקֹחַ,

הוֹרֵנִי אֵפוֹא חַיַּת יָדֶךָ

וּבְיֹשֶר לֵבָב תָּמִיד אוֹדֶךָ".

טוֹב! עָנָה הַזְּאֵב ­­– הֵן בָּזֶה הַלַּיִל

מֵת אֶחָד מֵאַחַי (זִכְרוֹ לִבְרָכָה!)

בּוֹא אֵפוֹא עִמָּדִי וֶהְיֵה לְבֶן חַיִל,

אַלְבִּישְׁךָ עוֹרוֹ וַאֲלַמֵּד אוֹתָכָה

אֵיכָכָה

תַּחְתֹּף מֵהָעֵדֶר שֶׂה עֵז וָאַיִל.

וַיִּלְבַּשׁ הַשּׁוּעָל עָלָיו עוֹרֵהוּ,

וַיִּצֹּר בִּלְבָבוֹ תּוֹרַת מוֹרֵהוּ;

כִּמְעַט כִּלָּה לִלְמוֹד תּוֹרָתוֹ

וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵדֶר לִקְרָאתוֹ.

וַיָּרָץ הַמִּתְחַפֵּשׂ בַּחֲמַת רוּחַ

וַיְזָרֶה אֵימָה וּרְתֵת אֶל כָּל רוּחַ.

הָעֵדֶר נָפֹץ כִּי אֲחָזוֹ פַּחַד,

הָרֹעִים, הַכְּלָבִים בָּרְחוּ גַּם יַחַד,

וּלְשָׁלָל לַשּׁוֹדֵד כִּבְשָׂה נִשְׁאָרָה,

לָנוּס עַל נַפְשָׁהּ כֹּחַ לֹא עָצָרָה

וּבְכַף הַשּׁוּעָל בָּאָה וַתִּתָּפֶשׂ,

אַךְ פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל שֶׂכְוִי מִנֶּגֶד

וַיְמַהֵר וַיִּתֵּן לַכִּשְׂבָּה חֹפֶשׁ,

הִתְפַּשֵּׁט עוֹר הָזְּאֵב, הִשְׁלִיךְ הַבָּגֶד,

וַיָּרָץ לַשֶּׂכְוֵי וּרְצָחוֹ נָפֶשׁ.

עַל יַד הַלִּמּוּד שֶׁבַע

חֲזָקָה יַד הַטֶּבַע.

הַצְּבִי חָלָה וַיִּשְׁכַּב בִּפְאַת עֶרֶשׂ

וּצְבָא צְבָאִים רַבִּים לִרְאוֹתוֹ בָּאוּ,

וַיַּקִּיפֻהוּ וַיִּתְחָרְשׁוּ חֶרֶשׁ,

לֹא בַּעֲבוּר גֵּהָה לִמְזֹרוֹ יִמְצָאוּ,

כִּי אִם אִישׁ אֶל אָחִיו סִפְּרוּ, עָרְכוּ,

קֹרֹת בָּתֵימוֹ וַחֲדָשׁוֹת צָמָחוּ.

"הָהּ – קָרָא הַחֹלֶה – אָנָּא צְאוּנִי

וּבְשָׁלוֹם לָמוּת כַּיּוֹם הַנִּיחוּנִי!"

אַךְ אֶל קוֹל תַחֲנוּנָיו הֵם לֹא שָׁמָעוּ,

כִּי לִרְאוֹת אוֹתוֹ עוֹד רַבִּים נִקְהָלוּ

וּבְשִׁבְתָּם שָׁם הֵן רָעָב לֹא יִשָּׂאוּ!

כִּי כָל אֲשֶׁר מָצְאוּ בָּלְעוּ אָכָלוּ,

כָּל טַרְפֵּי כָּל עֵץ עִם נִצָּנָיו רָעוּ,

כָּל צֶמַח כָּל דֶּשֶׁא בִּשְׂדֵה הַזֶּרַע:

לֹא יַעַזְבֻהוּ מִשָּׁם לֹא יֵלֵכוּ

עֲדֵי כָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לִחֵכוּ,

אוֹ אָז נָפֹצוּ מֵעָלָיו, וַיֵּרַע

זֶה לַצְּבִי יוֹתֵר מִמַּחֲלָתוֹ,

כִּי עַתָּה אֵין לוֹ כֹּל לֶאֱכֹל לִשְׂבֹּעַ,

וְהוּא לֹא יוּכַל קוּם מִמִּטָּתוֹ,

וַיְהִי גּוֹרָלוֹ בָּרָעָב לִגְוֹעַ

דּוֹמֶה רוֹפֵא לִצְבִי! עֵת יֶחֱלֶה גֶּבֶר

רֹפְאֵי אֱלִל רַבִּים עָלָיו נִזְעָקוּ

– בִּלְתָּם לֹא יֵדַע הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר –

הוֹנוֹ עִם אוֹנוֹ כַּעֲלוּקוֹת יִינָקוּ,

וּמְאוּמָה לֹא יוֹעִילוּ,

אֶת נַפְשׁוֹ לֹא יַצִילוּ!

גַּם עוֹד רָעָה זֹאת חוֹלָה בֵּין אֲנָשׁים

(מִדֵּי דַּבְּרִי גַּם זֹאת לִפְנֵיהֶם אָשׂים!)

עֵת נִתְחַל עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת נַגִּיעַ,

בִּגְדֹל הַמַּחֲלָה עַד כִּי אֵין מוֹשִׁיעַ,

אֲזַי יָבֹאוּ רַבִּים לִרְאוֹתֵנוּ,

אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ אִתָּנוּ יִשְׁלָמוּ

וּקְרוֹבֵינוּ הַגֵּאִים עֵינֵימוֹ רָמוּ

לֹא דָרְכוּ עַד כֹּה עַל מִפְתַּן בֵּיתֵנוּ.

גֶּשׁ-הָלְאָה, דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת וּמְתֵי-תֶבֶל!

לָמָּה עֵת נִחְיֶה תַּרְווּנוּ עַצָּבֶת

עַד נָקוּץ בַּחַיִּים, נִשְׁאַף הַמָּוֶת,

וּבְהַגִּיעַ יוֹמֵנוּ לַעֲזוֹב תֵּבֶל

תָּשׁוּבוּ וּתְיַפּוּ לָנוּ פָּנֶיהָ,

עַד יִכְבַּד לָנוּ הִפָּרֵד מֵעָלֶיהָ.

אַל תַּאֲמִינוּ לַדְּמָעוֹת תּוֹרִיד יְפַת תֹּאַר

כִּי תִתְיַפֵּחַ תַּשְׁמִיעַ קוֹל בְּרָמָה:

"נֵצַח אֶהְיֶה אַלְמָנָה לֹא נֻחָמָה,

כִּי אֵרֵד אֶל אִישִׁי אֲבֵלָה קָבֶר!" –

אַל תַּאֲמִינוּ לַדְּבָרִים דִּבְּרָה בִּיגוֹנָהּ,

כִּי רַק רֶגַע בְּעָצְבָּהּ, חַיִּים בִּרְצוֹנָהּ;

הַזְּמָן רוֹפֵא אָמָן חִישׁ יַעַל אֵבֶר,

יַעַל צֳרִי אֶל כָּל צָרָה וָאֵבֶל

וּמְעַט מְעַט תָּשׁוּב בָּהּ חֶמְדַּת הַתֵּבֶל.

יִסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת דִּמְעָה וָבֶכִי,

אֶל גַּלְגַּל הָעַיִן תָּשׁוּב הַתְּכֵלֶת,

אֶל גָּרוֹן נָטוּי לִבְנַת הַחֲבַצֶלֶת

וּצְחוֹק שַׁעֲשֻׁעִים לִמְקֻצְעוֹת הַלֶּחִי.

הָאַלְמָנָה תִּתְנַחֵם לֹא עוֹד תִתְיַפֵּחַ,

תִּרְדֹּף הַחֲיִּים, הַמֵּת יִשָּׁכֵחַ –.

הַמְּבַקְּשִׁים אַלְמָוֶת תַּחַת יָרֵחַ

לִמְצֹא אוֹתוֹ בִּלְבַב אִשָּׁה בַּל תּוֹחִילוּ

אִם אֶת זֶה הַמָּשָׁל לִשְׁמֹעַ תּוֹאִילוּ.

בַּעַל אִשָּׁה יָפָה בָּא אֶל אֲבֹתָיו.

"הוֹי – קָרְאָה – אִישִׁי! לֹא אֶחְיֶה בִּלְתֶּךָ

חַכֵּה נָא כִּמְעַט, גַּם אֲנִי אַחֲרֶיךָ".

וּבְגַפּוֹ הוּבַל הַמֵּת אֶל קִבְרוֹתָיו. –

לַיְפֵהפִיָּה אָב זָקֵן וּמְלֵא דָּעַת

וַיְדַבֵּר עַל לֵב בִּתּוֹ הַנֶּעֱצָבֶת:

רַב מִהְיוֹת עֵינֵךְ הַיָּפָה דּוֹמָעַת!

הַיְסֻפְּרוּ אַנְחוֹתַיִךְ בַּקֶּבֶר וָמָוֶת?

אִם תִּפְדִּי אִישֵׁךְ כִּי יָפְיֵךְ תַּשְׁחִיתִי?

שִׁכְחִי הַמֵּת, לִבֵּךְ לַחַיִּים שִׁיתִי!

הֵן לֹא הַיּוֹם אַף לֹא מָחָר לָאִישׁ תֶּהִי,

אַךְ כִּכְלוֹת עֵת אֶבְלֵךְ וּכְתָם הַנֶּהִי

כִּי יָבֹא נַעַר נֶחְמָד וּכְלִיל יֹפִי

וִידַבֵּר עַל לִבֵּךְ אוֹתָךְ לָקַחַת,

אָז אַל נָא תַּעֲטִי בוֹ, אַל נָא תִּקְצֹפִי.

“לֹא! – קָרְאָה – כִּי אֵרֵד אֶל אִישִׁי שָּׁחַת”

וַיִּדֹּם הָאָב מִדַּבֵּר אֵלֶיהָ

עַד תָּפוּג תּוּגָתָה בִּרְבוֹת יָמֶיהָ.

כִּכְלוֹת הַחֹדֶשׁ אַחֲרֵי מוֹת הַבָּעַל

וַתִּשְׁקֹט הַמְבַכָּה, חָרְבוּ פָּנֶיהָ;

עוֹד יוֹם – וּלְרֵעוֹתֶיהָ אֹזֶן הִטָּתָה,

וַתָּסַר הַצָּעִיף וּשְׂמָלוֹת עָטָתָה,

וַתָּסֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתִּנְעַל נָעַל,

וַתַּעַד חֶלְיָתָהּ וַתָּשֶׁת עֶדִי

וַתֵּצֵא לָחוּל בִּמְחֹלוֹת עֵין גֶּדִי –

אָז שָׁבוּ הַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתָמוֹ!

וּבְלֵב נוֹאָשׁ וּבְנֶפֶשׁ נוֹבֶלֶת

שָׁב הַחֵפֶץ, הִתְגַּנְּבָה תּוֹחֶלֶת,

תַּעֲנֻגוֹת הַחַיִּים שָׁבוּ כֻּלָּמוֹ;

הָאָב מַחֲרִישׁ אַךְ נַפְשׁוֹ בּוֹ שׂמָחַת

כִּי גַּם זִכְרוֹן הַמֵּת יָרַד הַשָּׁחַת;

וּבִרְאוֹת הַבַּת כִּי יַחֲרִישׁ אָבִיהָ

לֹא עוֹד הִתְאַפְּקָה וַתִּפְתַּח הִיא פִּיהָ:

"מַה-תִּדֹּם – קָרְאָה – וּבְמִלִּין עָצָרְתָּ –

אַיֵּהוּ הָעֶלֶם אֲשֶׁר אָמָרְתָּ?

הַשֶּׂכְוִי וְהַשּׁוּעָל / יהודה ליב גורדון

הַשֶּׂכְוִי עָמַד עַל רֹאשׁ תֹּמֶר

וּלְמֵרָחוֹק הִבִּיט עַל גֵּיא וָגֶבַע,

וַיִּגַּשׁ שׁוּעָל אֵלָיו וַיֹּאמֶר:

– חִנֵּן קוֹלוֹ וּבְלִבּוֹ תּוֹעֵבוֹת שֶׁבַע –

"אָחִי! הָשְׁלְמוּ חַיְתוֹ שָׂדַי כֻּלָּהַם,

שָׁבְתוּ מִלְחָמוֹת בֵּין גּוֹיֵי הַיָּעַר

וּכְמַלְאַךְ הַבְּרִית אָרוּצָה הַפָּעַם

לַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם וּלְבַשֵּׂר בַּשָּׁעַר.

וּבְצֵאתִי עַל רֹאשׁ כֹּל הַר חִזְּקוּ תֹּרֶן,

כִּי פֵרְקוּ כָּל פַּרְסָה, גִּדְּעוּ כָּל קָרֶן,

לֹא עוֹד יִגַּח שׁוֹר, לֹא עוֹד יִרְמֹס לַיִשׁ,

לִנְשָׁק-לוֹ אָחַז הָאֲרִי בִּזְקַן תַּיִשׁ,

וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה גַּם יָחַד;

וּבְסֵתֶר אָהֳלָהּ תִּהְיֶה הָאַרְנֶבֶת

שַׁאֲנַנָּה מִפַּחַד רָעָה שׁוֹכֶבֶת.

שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא, לַבָּא – אֵין פָּחָד!

רֶד-נָא וּשְׁקָה לִי עַל זֹאת הַבְּשׂוֹרָה,

אֶשָּׁקְךָ גַּם אָנִי – אַחַר אֶעֱבֹרָה".

אַךְ לַשֶּׂכְוִי בִּינָה, הִשְׂכִּיל וַיָּבֶן

כִּי הַשּׁוּעָל יְחַבֶּל אָוֶן,

וַיִּתְנַכֵּל גַּם הוּא וַיַּחַשׁ

עַל מִרְמָה וָכַחַשׁ,

וַיַּעֲנֵהוּ: אָחִי הֶחֱיִתָנִי

דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת כִּי הִשְׁמַעְתָּנִי,

הִנְנִי בָּא אֵלֶיךָ לַחֲבוֹק אֹתָכָה;

אַךְ שָׁם נִרְאוּ לִי שְׁנֵי כַּלְבֵי צַיִד

יְמַהֲרוּ הֲלֹם קַלִּים כָּאֳנִי-שַׁיִט,

אֵין זֶה כִּי אִם רָצִים גַּם הֵם עַל כָּכָה;

חַכֵּה עַד יָבֹאוּ, אָז אֲמַהֵר לָרֶדֶת

וּלְכֻלְּכֶם גַּם יַחַד כָּבוֹד אֶתְמֹכָה

גַּם כּוֹס יַיִן טוֹב אָז יַחַד נִמְסֹכָה

לִשְׁלוֹם גּוֹיֵנוּ, לִשְׁלוֹם אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

"הֱיֵה שָׁלוֹם! – עָנָה זֶה – חַכּוֹת לֹא אוּכָלָה

עוֹד דַּרְכִּי רְחוֹקָה וּמְלַאכְתִּי נְחוּצָה,

יָבֹא יוֹם – וּבְשִׂמְחַת גּוֹיֵנוּ נִצְהָלָה".

וַיִּשָּׂא רַגְלָיו וַיָּנָס בִּמְרוּצָה.

מַה-זֶּה – שָׁאַל הַשֶּׂכְוִי – לָנוּס מִהַרְתָּ,

הֲלֹא אַתָּה שָׁלוֹם בֵּין הַחַיּוֹת בִּשַׂרְתָּ?

"כֵּן הוּא! אַךְ יָרֵאתִי – מֵרָחוֹק עָנָהוּ –

פֶּן עוֹד הַכְּלָבִים אֶת זֹאת לֹא שָׁמָעוּ".

שְׁנֵי עֲיָרִים יַחַד

בַּדֶּרֶךְ אָרָחוּ.

עַל כִּתְפוֹת הָאַחַד

אַמְתְּחוֹת בָּר הֻנָּחוּ

וּנְטִילֵי כֶסֶף נָשָׂא מִשְׁנֵהוּ,

וּבְמַשָּׂאוֹ זֶה רָמוּ עֵינֵיהוּ,

וּבְרָגֶל גַּאֲוָה צָעַד וַיֵּלֶךְ

כּסּוּס שֶׁיִּרְכַּב עָלָיו הַמֶּלֶךְ:

וּפִתְאֹם שׁוֹדְדִים בַּצָהֳרָיִם

נָפְלוּ עַל הַנּוֹסְעִים הַשְּׁנָיִם.

נִגְעֵי אָדָם אֵלֶּה יֶאֶרְבוּ כַּחֶתֶף

לֹא לִמְצֹא מָזוֹן, לֹא אֹכֶל לִיְלָדֵימוֹ

כִּי לִצְבֹּר כֶּעָפָר כֶּסֶף

וּלְמַלְאֹת זָהָב בָּתֵּימוֹ

עַל כֵּן הָעַיִר נָטָשׁוּ

הַנֹּשֵׂא מָזוֹן וָלֶחֶם,

אַךְ אֶת רֵעֵהוּ תָּפָשׂוּ

הַנֹּשֵׂא כֶּסֶף עַל שָׁכֶם.

וַיִּשְׂתָּעֵר עֲלֵיהֶם הָעַיִר

לַצִּיל אֶת הוֹן אֲדוֹנֵהוּ;

וַיֹּאחֲזוּ אֶת רִסְנֵהוּ

וּכְהָקִיר מֵימֶיהָ בַּיִר

כֵּן הֵקֵרָה עָלָיו מַהֲלֻמָּה;

וּבְתוֹךְ הַמְּבוּסָה וּמְהוּמָה

רָאָה אֶת רֵעוֹ שׁוֹקֵט בּוֹטֵחַ,

וַיֵּצֵא לִבּוֹ וַיֵּאָנֵחַ:

הִנֵּה שַׁלְאֲנָן רֵעִי, וּמַדּוּע

מֻכֶּה אָנִי ולְשִׁמְצָה פָּרוּעַ?

אָז פָּתַח רֵעוֹ אֶת פִּיו וַיַּעֲנֶנּוּ:

"אַל לַחֲמוֹר, אָחִי! אַל לַחֲמוֹר רוּם עֵינָיִם

וּלְבֶן-אָתוֹן אֵי לֶכֶת בִּגְדֹלוֹת מֶנּוּ;

לוּ בָּחַרְתָּ כָּמוֹנִי עֲבֹדָה שַׁאֲנָנָה

לָשֵׂאת אַמְתְּחוֹת בָּר בֵּית הָרֵחָיִם,

כִּי אָז לַמַּכִּים גֻּפָתְךָ לֹא נִתָּנָה

וּלְמֹרְטִים הַלְּחָיָיִם.

לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ (קהלת ז' י"א)

גַּם יַד חָרוּצִים לֹא תוֹעִילֶךָ

אִם לֹא בִּזְמַנָּם תַּעַשׂ מִפְעָלֶיךָ!

הִתְעָרֶב-נָא עִמִּי – אָמַר צָב לָאַרְנֶבֶת –

מִי מִשְּׁנֵינוּ, אִם יַחַד נָרוּצָה הַפָּעַם,

יַקְדִּים יִגַּשׁ אֶל הַמַּטָּרָה הַנִּצָּבֶת

"בִּי תִּתְעָרֵב? – עָנַתְהוּ קַלַּת הָרַגְלַיִם –

לֶךְ-נָא הַמַּכְתֵּשׁ, בֵּין הָרִיפוֹת, חֲסַר טָעַם!

אוּלַי שָׁם בַּעֱלִי אוֹתְךָ כִּי יִכְתּשׁוּ יִכֹּתּוּ

אִוֶּלֶת הַקְּשׁוּרָה בָּךְ מִמְּךָ יִפְשֹׁטוּ".

מַה-לָּךְ וָלִי – עָנָה הַצָּב רָם הָעֵינַיִם –

אִם חָכָם כָּמוֹךָ אוֹ חֲסַר טַעַם הִנֵּנִי,

אִם רַק אֶתְעָרֵב בָּךְ, אַף עֵרָבוֹן אָשִׂימָה?!

“טוֹב! – עָנְתָה בִּצְחוֹק – שִׂימָה נָא עִמָּךְ עָרְבֵנִי!”

שָׂמוּ עֲרֻבָּתָם, תָּקֱעוּ כַּפָּיִם –

"רֻץ אַתָּה רִאשׁוֹנָה וּפְעָמֶיךָ הָרִימָה

וַאֲנִי אָרוּץ אַחֲרֶיךָ" – אָמְרָה הָאַרְנֶבֶת.

הֵן עוֹד עֵת רַבָּה לִי – כֵּן בִּלְבָבָה חשָׁבֶת –

עֵת לֶאֱכוֹל, עֶת לִשְׁתּוֹת, עֵת לִישׁוֹן, עֵת לָנוּחַ,

עֵת לִנְטוֹת אָזְנַיִם לִשְׁמוֹר דֶּרֶך הָרוּחַ;

יָרוּץ לוֹ הַצָּב – הֵן בִּצְעָדִים שֵׁשֶׁת

אֶעֱבֹר עַל פָּנָיו וַאֲמַהֵר לָגֶשֶׁת.

כָּכָה חָשְׁבָה שַׁאֲנַנָּה קַלַּת הָרַגְלַיִם,

בֵּין כֹּה שֵׂרֵךְ הַצָּב דַּרְכּוֹ, חָשׁ בַּעֲצַלְתַּיִם,

וכְבָר הִקְרִיב לָבוֹא, נִגַּשׁ הַמַּטָּרָתָה

וָעוֹד הָאַרְנֶבֶת

שַׁאֲנַנָּה שׁוֹכֶבֶת,

אוֹכֶלֶת, חוֹשֶׁבֶת,

ומַעֲלַת הַגֵּרָה;

עַד אֲשֶׁר רָאָתָה

כִּי יַתַּם הַצָּב דַּרְכּוֹ, כִּי יִקְרַב לָגֶשֶׁת,

אָז קָמָה חִישׁ וַתָּעֶף כַּחֵץ מִנִּי קֶשֶׁת –

אַךְ הָהּ! לַשָּׁוְא עַתָּה לָרוּץ מִהֵרָה

וּמְקוֹמָה לַנִּיחַ מֵרֹאשׁ אֵחֵרָה;

וַיְקֲדְּמָהּ הַצָּב, רִאשׁוֹנָה הִגִּיעַ:

וּמַה? הִתְפָּאֵר עָלֶיהָ שֶׁרֶץ

הָאָרֶץ,

וּבְּעוֹד יִשֹּׁם יִשְׁאַף מֵרֹב הַיְגִיעַ –

מָה הוֹעִילוּךְ עַתָּה, הָאַרְנֶבֶת, רַגְלָיִךְ?

ומֶה לוּ עוֹד נָשָׂאת בֵּיתֵךְ עַל כְּתֵפָיִךְ?!

בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל דָּשׁ אִכָּר עֹמֶר

וַיִּזֶר בַּמִּזְרֶה וַיִּצְבֹּר בָּר חֹמֶר

וּבִקְצֵה הַגֹּרֶן אוֹתוֹ הִנִּיחַ;

פִּתְאֹם קָם שָׁאוֹן בֵּין הַפְּרֻדוֹת

הַגַּלְמוּדוֹת

וַיְהִי בֵּינֵיהֶן שִׂיג וָשִׂיחַ.

כִּי מִדֵּי צֵאתָן מִן הָרַחַת

רַבּוֹת מֵהֶן אִשָּׁה אֲחֹתָהּ הִכִּירוּ

אֲשֶׁר גָּדְלוּ תּוֹךְ רֹאשׁ שִׁבֹּלֶת אַחַת;

וּבְכֵן אַהֲבָתָן הַיְשָׁנָה הֵעִירוּ,

וּבְכֵן אִשָּׁה לַאֲחֹתָהּ חִבֵּקוּ,

נִשֵּׁקוּ.

“הֲשָׁלוֹם? שָׁלוֹם!” זֹאת לָזֹאת קָרָאוּ,

וּבְכֵן אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ סַפֵּר הוֹאִילוּ

אֵת כָּל הַתְּלָאוֹת שֶׁאוֹתָן מָצָאוּ

מֵעֵת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם עָבֵשׁוּ

וּלְשַׁד רִקְבוֹנָם בַּקָּנִים גֵּרֵשׁוּ

וּמַזְמְרוֹת הַקֹּצְרִים הַשִּׁבֳּלִים הִפִּילוּ,

עֲדֵי בַּצְּבָתִים הָעֲרֵמָה הוּבָאוּ.

הוֹי! מֵעֵת לִפְנֵי הַחֶרְמֵשׁ נָפָלוּ

– קָרְאוּ כֻלָּן – צָרוֹת רַבּוֹת סָבָלְנוּ!

קֹר, דֶּלֶף טוֹרֵד, חֹם שֶׁמֶשׁ בֹּעֶרֶת,

יַד הוֹיָה, שֵׁן רֹעָה, רֶגֶל עֹבֶרֶת,

אַחֲרֵי כֵן בַּחֲריצֵי בַרְזֶל שָׂמוּנוּ

גַּם אוֹפַן עֲגָלָה עָלֵינוּ גָּלָלוּ,

אָז פִּיּוֹת הַמֹּרַג הַמְּלִילוֹת מָלָלוּ,

אָז אֶל רוַּח בַּמִּזְרָה הִרְכִּיבוּנוּ

וַיְסָעֲרוּ וַיְזָרוּנוּ אֶל כָּל רוּחַ –

עֲדֵי פֹה מַקוֹם מָצָאנוּ לָנוּחַ

אַחֲרֵי הַנְּדוּדִים דַּיֵּנוּ שָׂבָעְנוּ.

אֲבָל אַחְיוֹתַי, קָרְאָה מִתּוֹכָן אַחַת,

הֵן עוֹד נַפְשֵׁנוּ אֵינֶנָּה בּוֹטַחַת

כִּי עוֹד יוֹם חשֶׁךְ נָכוֹן אֶל כֻּלָּנוּ,

יוֹם רָע וָמָר, יוֹם הָאַחֲרוֹן בַּחַיִּים,

יוֹם בּוֹ נֵרֵד אַבְנֵי כִיס הָרֵחַיִם

וּמֶה כָּל זֹאת? – עָנוּ כֻּלָּהְנָה יַחַד –

לָשִׁיב הֲלִיכוֹת עוֹלָם כֹּחַ לא נַעְצֹרָה

הֵן טוֹב לָנוּ כִּי לַאֲחָדִים הִנֵּנוּ

בַּעֲבוּר אִשָּׁה אֲחֹתָהּ נִתְמֹךְ נַעְזֹרָה,

לַעֲמוֹד כַּגִּבּוֹרִים מִבְּלִי מֹרֶךְ וָפַחַד

עֵת תַּגִּישׁ וְתַקְדִּים הָרָעָה בַּעֲדֵנוּ

וּבְכֵן חִבֵּקָה הַפְּרֻדָה לַפְּרֻדָה

וַתִּתְאַחַדְנָה אַף הָיוּ לַאֲגֻדָּה

וּמְשֻׁלָּבוֹת יַחַד שָׁקְטוּ נִרְגָּעוּ,

לֹא יָדְעוּ חִיל, קוֹל נוֹגֵשׂ לֹא שָׁמָעוּ,

גַּם עֵת הוּסַב עֲלֵיהֶן אוֹפַן הָרֵחַיִם

וַיַּפְרֵד הַפְּרֻדוֹת עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם

בִּזְרֹעוֹת רֵעַ ובְחִבֻּק יַד אֹהָבֶת

יֵקַל לָנוּ כָּל נֵטֶל, תָּפוּג עַצָּבֶת!!

אַחֲרֵי גֶבֶר חָכָם יוֹדֵעַ

רָדַף בָּרְחוֹב אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ

וַיְעַפֵּר בֶּעָפָר עָלָיו וַיְקַלְּלֵהוּ.

וַיִּפֶן הֶחָכָם אַחֲרָיו וַיִּרְאֵהוּ

וֶיֹּאמֶר לוֹ: גֶּשׁ-אֵלַי הֵנָּה,

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בַּעֲמָלְךָ אֶתֵּנָה,

כִּי שָׂכָר אֶל כָּל עֲבֹדָה וִיגִיעַ;

אַךְ יֵצֶר לִי כִּי יָדִי לֹא תַגִּיעַ

דֵּי שַׁלֵּם לָךְ עַל כָּל עֲבֹדָתְךָ;

עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא, הֵן שָׁם לִקְרָאתֵנוּ

יֵלֵךְ אִישׁ עָשִׁיר מִגְּדֹלֵי עִירֵנוּ,

יְרֵה בּוֹ אֶבֶן, שִׂים עָלָיו קִלְלָתְךָ,

וִישַׁלֵּם לָךְ כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֵהוּ.

וַיַּט חֲסַר-הַדַּעַת

אֹזֶן שֹׁמַעַת,

וַיְמַהֵר בָּאִישׁ הֶעָשִׁיר לִפְגֹּעַ;

אַף לֹא אֵחַר זֶה שַׁלֵּם דֵּי פָעֳלֵהוּ,

כִּי סָרִיסָיו הִבְהִילוּ

אֶת הַמְּשֻׁגָּע הִפִּילוּ

וַיַּכֻּהוּ הַכֵּה וּפָצֹעַ.

קוֹל רַעַשׁ מִלְחָמָה

הִרְגִּיז הָאֲדָמָה!

לֹא קוֹל מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נִלְחָמִים יַחַד

עַל שָׁלִישׁ עָפָר עַל מֵי שֹׁעַל אַחַד,

כִּי אִם הַנְּשָׁרִים צִפֳּרֵי שֹׁד וָטָרֶף

עָשׂוּ מִלְחָמָה בָּאַף וּקְשִׁי עֹרֶף

עַל נִבְלַת כֶּלֶב מִתְבּוֹסֶסֶת

וּבְרַגְלַיִם נִרְמֶסֶת.

הוֹי! יוֹם אָיֹם הָיָה מֵאֵין כָּמֹהוּ,

כִּמְעַט קָט וַתָּשָׁב תֵּבֵל לַתֹּהוּ,

כִּי הַלֹּחֲמִים מָרוֹם לִמְאֹד הִתְמַרְמָרוּ,

מֵאֲגַפֵּי מַחֲנֹתָם הַמְּאוֹרוֹת קָדָרוּ,

דָּקְרוּ אִישׁ אָחִיו, הֵמִיתוּ, רָדָפוּ,

גִּבּוֹרִים נֶאֱסָפוּ, אַבִּירִים נִסְחָפוּ,

וּשְׁדוּדִים כָּרְעוּ, וַחֲלָלִים נָפָלוּ,

וּשְׁחָקִים כַּמָּטָר דָּמִים נָזָלוּ,

וּמֵרֶגַע לָרֶגַע יִרֶב הַכָּעַשׂ,

תַּחֱזַק הַמְּהוּמָה, יִגְדַּל הָרָעַשׁ,

אֵין אִישׁ מִתְעוֹדֵד, אֵין מִי שָׁלוֹם יָעַשׂ

וּבְכֵן הַיּוֹנִים נַפְשָׁם בַּכָּף שָׂמוּ,

עַם רֹדֵף שָׁלוֹם הֵם, גַּם עַתָּה קָמוּ.

"רַב לָכֶם הִלָּחֵם – לַנְּשָׁרִים אָמָרוּ –

הַמְעַט מִכֶּם חַלְלֵיכֶם נָפְלוּ, נִדְקָרוּ,

בָּאֲפִיקִים, בַּגֵּאָיוֹת,

בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת,

פִּגְרֵי הַנְּשָׁרִים מַאֲכָל לִזְאֵבֵי עֶרֶב –

הַאֵין דַּי עוֹד? הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!"

אֶל קוֹל הַיּוֹנִים הַנְּשָׁרִים לֵב שָׂמוּ

הֵשִׁיבוּ חַרְבָּם לִנְדָן וַיִּשְׁלָמוּ. –

אַךְ אוֹי לָהֶם לַיּוֹנִים!

הַנְּשָׁרִים הַגְּאֵיוֹנִים

עַתָּה צוּר חַרְבָּם עָלֵימוֹ הֵשִׁיבוּ

וּרְדָפוּם וּטְרָפוּם בְּדֵי גוֹזָלֵימוֹ.

זֹאת לָהֶם תַּחַת כִּי לָמוֹ הֵטִיבוּ

לַשְׁקִיט הָרִיב וּלְהַמְעִיט חֲלָלֵימוֹ.

פֵּשֶׁר דָּבָר זֶה יָבֶן

כָּל אִישׁ מֵבִין יוֹדֵעַ:

כִּי תֵרֶא רָעִים יִנָּצוּ יָרִיבוּ,

עֲמֹד מִנֶּגֶד, אַל תַּשְׁלֵם בֵּינֵימוֹ;

יִתְפָּרְדוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן –

אָז לֹא יוּכְלוּ הָרֵעַ.

שׁוּעָל רָעֵב עָבַר עַל עֵין מָיִם,

וַיַּרְא הַיָּרֵחַ

בַּמַּיִם זוֹרֵחַ

וַיְהִי כַּגְּבִינָה לוֹ בָּעֵינָיִם.

וּשְׁנֵי דָלְיֵי הַבְּאֵר בַּגַּלְגַּל תָּלוּ

וַחֲלִיפוֹת הַבְּאֵרָה יָרְדוּ גַּם עָלוּ,

אָז בַּדְּלִי הָעֶלְיוֹן הַשּׁוּעָל יַעַל

וַיִּכְבַּד עָלָיו וַיֵּרֶד חִישׁ מָטָּה.

אַהָהּ! וּמָה רָאוּ עֵינָיו שָׁם עָתָּה?

רָאוּ כִּי תִקְוָתוֹ מָעֲלָה בוֹ מָעַל!

כִּי תַרְמִית עֵינָיו זֹה הַגְּבִינָה

מַרְגִּיזֵי אֲרָצוֹת עוֹד בָּהּ לֹא עָלוּ,

שִׁנֵּי הַזְמָן עָלֶיהָ לֹא מָשָׁלוּ –

אַף כִּי שִׁנֵּי שׁוּעָל אֵין בִּינָה!

עַתָּה יִשְׁכַּב הַשּׁוּעָל בַּדְּלִי שָׁמָּה,

מֵאֶפֶס־תִּקְוָה רוּחַ בּוֹ לֹא קָמָה,

כִּי מִפְלָט אַיִן

לַעֲלוֹת מִן הָעַיִן

אִם מַלְאָךְ פֶּלִאי

לֹא יָבֹא בַּשֶּׁלִי

הָסֵב הַגַּלְגַּל וּלְהוֹצִיא הַכֶּלִי,

כָּכָה עָבַר יוֹם, כֵּן עָבְרוּ יוֹמַיִם,

הַשּׁוּעָל עוֹדֶנּוּ בַּבְאֵר הַמַּיִם

וּכְבָר הֵחֵלָה הַלְּבָנָה הֵאָסֶף

וּלְהַקְטִין כָּל לַיְלָה קַעֲרַת הַכֶּסֶף –

וּזְאֵב צָמִא הִנֵּה עַל פָּנָיו עֹבֵר;

אָז נִשְׁמַע קוֹל הַשּׁוּעָל אֵלָיו דֹּבֵר:

"הַזְּאֵב! בֹּא הֲלֹם, נַפְשֶׁךָ אַשְׂבִּיעַ

מִבְּלִי הִסָּכֵן, מִבְּלִי עָמָל וִיגִיעַ;

הֲלֹא תִרְאֶה חֲרִיץ הָחָלָב בַּמָּיִם?

מִיץ חָלָב וּדְבַשׁ הוּא נֶחְמָד לָעֵינָיִם,

וּכְבָר מַחֲצִיתוֹ אָכַלְתִּי הֶחֱסַרְתִּי

וּשְׁאֵרִיתוֹ לָךְ, אֲהוּבִי, הוֹתַרְתִּי,

גַּם הַדְּלִי הָרֵק שָׁם לָךְ הֶעֱמַדְתִּי.

שֶׁב־בּוֹ וָרֵדָה, כִּי כֵן גַּם יָרַדְתִּי".

וּיִּפָּת הַזְּאֵב אֶל דִּבְרֵי רֵעֵהוּ

וַיַּרֶד, וַיַּעַל הַנּוֹכֵל מָעַל.

הֵן נִבְעַר הַזְּאֵב לַאֲמִין לַבְּלִיָּעַל,

וּבְכָל זֹאת אַל נָא נִצְחַק עָלֵיהוּ,

כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֵּנוּ

אֲשֶׁר גַּם אֲנַחְנוּ כָּמֹהוּ

נַאֲמִין בַּשָּׁוְא וּבְתִקְוַת תֹּהוּ,

וּמֶה גַּם בַּדָּבָר לוֹ תִּתְאַו נַפְשֵׁנוּ.

הַדְּרוֹר וְהַחֲזִיר / יהודה ליב גורדון

בֵּין עַנְפֵי אֵלָה עֲבֻתָּה בַּיַּעַר

שָׁתָה הַדְּרוֹר קֵן לָהּ וּלְאֶפְרֹחֶיהָ,

וַיָּבֹא רוּחַ סַעַר

וַיָּנַע סַרְעַפֶּיהָ

וַיַּשְׁלֵךְ קֵן הָאֶפְרֹחִים מִשָּׁמָּה

וַיְנַפְּצֵם עַל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה.

וַתִּתְאוֹנֵן הַדְּרוֹר וַתִּתְיַפֵּחַ:

הוֹי רוּחַ מַשְׁחִית וּמְחַבֵּל נוֹפֵחַ,

רַק לָזֹאת נוֹצָרְתָּ! אֵינְךָ יוֹדֵעַ

רַק הָרֹס, רַק חַבֵּל, שַׁחֵת הָרֵעַ.

"אַל נָא! – עָנָה חֲזִיר רֹבֵץ בָּרֶפֶשׁ

אַל תָּאֹרִי הָרוּחַ וּתְגַדְּפִיהוּ,

רוּחַ צַח הוּא, חַיִּים וָטוֹב מִפִּיהוּ,

רוּחַ שָׁלוּחַ מֵאֱלוֹהַּ גָּבוֹהַּ

לָתֵת לִי לֶחֶם חֻקִּי אֹכֶל נֶפֶשׁ;

כִּי הוּא עַנְפֵי הָעֵץ הֵנִיעַ נוֹעַ

וַיּוֹרֶד לִי אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת מָטָּה,

בָּם נַפְשִׁי הָרְעֵבָה אַשְׂבִּיעַ עָתָּה".

כֵּן גַּם אִישִׁים רָעֵי לֵב סוֹד יַעְרִימוּ.

אֶל שֶׁבֶר עֲמִיתָם לֵב לֹא יָשִׂימוּ

אִם רַק נַפְשָׁם שִׂבֵּעוּ

וּמֵעֵיהֶם מִלֵּאוּ.

עוֹרֵב זוֹלֵל עָמַד עַל גַּג הָרֶפֶת

רֹעֶה זָקֵן רָאָה כִּי קָרְבוּ שָׁנָיו

לַעֲזֹב צֹאן מַרְעִיתוֹ לַעֲזֹב הֶחָלֶד,

וַיִטֹּשׁ עֶדְרוֹ עַל יַד אֶחָד מִבָּנָיו

נַעַר קָטֹן וָרַךְ, כִּמְעַט עוֹדוֹ יֶלֶד.

וּבְטֶרֶם יַעַזְבֵהוּ

קָרָא לוֹ וַיְצַוֵּהוּ:

בֶּן יַקִּיר לִי! הִנֵּה אֶעֶזְבֶךָ,

עַתָּה אַתָּה תִּנְהַג צֹאן אֲדֹנֶיךָ,

הִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂיךָ בֶּאֱמוּנָה

וּבְדַעַת וּבִתְבוּנָה.

לֹא לְפַנֵּק בְּשָׂרְךָ אַתָּה

שׁוֹמֵר הַצֹּאן נִתַּתָּ,

לֹא לִלְבּוֹשׁ שַׂלְמַת אֶדֶר,

לֶאֱכוֹל נֵתַח טוֹב וָפֶדֶר,

אוֹ לָשֶׁבֶת חֶדֶר בְּחֶדֶר

כָּלוּל בַּעֲדִי כָל הֶדֶר

שַׂמְתִּיךָ רֹאשׁ הָעֵדֶר,

כִּי לִהְיוֹת חוֹמָה עַל עַם מַרְעִיתֶךָ

בִּלְבָבְךָ וּמְאֹדְךָ וְּבְכָל נַפְשֶׁךָ;

לָתוּר לָהֶם מַחֲסֶה מֵרוּחַ סָעַר

וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם מֵחַיְתוֹ יָעַר,

וּלְנַהֲלֵם יַחַד כָּעַתּוּד כַּכֶּשֶׂב

עַל מֵי מְנוּחוֹת בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב

לְשׁוֹבֵב לִמְקוֹמָהּ אֶת הַנִּדַּחַת

וּלְיַסֵּר הַסּוֹרֵרַה בַּנֹּעַם וָנָחַת.

עַל הָרַכּוֹת הָעֲנֻגּוֹת

תִּשְׁמֹר מֵאֵין הֲפֻגוֹת

וּבְלֶכְתָּן אָנֶה וְאָנָה

תֵּדַע עֵת צֵאתָן, עֵת בֹּאָנָה,

לִמְבַקֵּשׁ יֶשַׁע תּוֹשִׁיעַ

בִּמְהֵרָה לֹא בַּעֲצַלְתָּיִם,

וּכְבָר רָאִינוּ מָה הִגִּיעַ

בִּהְיוֹת הָרוֹעֶה שְׁפַל יָדָיִם ¹.

וַאֲנִי הִנֵּה קָרוֹב יוֹם מוֹתִי

אֶת כָּל עֶדְרֵי הַצֹּאן בִּי הַעִידֹתִי,

יִתְיַצְּבוּ יַגִּידוּ

וּבִי יָעִידוּ

אִם אֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אִם מִי רַצּוֹתִי!"

כֹּה קָרָא הָרֹעֶה וּבְלֵב בָּטוּחַ,

כִּי יָדַע בֹּר כַּפָּיו נִקְיוֹן הָרוּחַ;

וּמַה-נִּמְרְצוּ דִּבְרֵי מוֹכִיחַ

אִם מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו יַתְאִימוּ!

כַּהֲתִימוֹ אֶל צֹאנוֹ לָשִׂיחַ

כָּל הָעֲדָרִים קוֹלָם הֵרִימוּ

וּלְרֹעָם תּוֹדָה נָתָנוּ,

כִּי אֲמָרָיו נֶאֱמָנוּ,

כִּי כָל הַיָּמִים

הָיָה עִמָּם תָּמִים

לֹא הִפִּיל מֵהֶם אַרְצָה שָׂעַר

וּלְעָשְׁקָם אָדָם לֹא הִנִּיחַ.

אַךְ אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ בִּבְנֵי הַקֶּרֶת

אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ בוֹ רָעֵי לֵב מִגְעֶרֶת!

גַּם פֹּה נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל מִן הַיָּעַר:

"הוֹי מַאֲרִיךְ לָשׁוֹן, מִתְהַלֵּל עַל שֶׁקֶר!

אֵיכָה תִּתְפָּאֵר כִּי כָל יָמֶיךָ

עַוְלָה לָאִישׁ לא פָעֲלוּ יָדֶיךָ,

הֵן לִי עָשִׂיתָ רָעוֹת רָבּוֹת אֵין חֵקֶר,

כִי אָנֹכִי וּבְנֵי בֵיתִי כֻּלָּנוּ

כָּל יָמֶיךָ חֶרְפַּת רָעָב נָשָׂאנוּ".

כֹה גִּלָּה הַזְּאֵב לָרֹעֶה אַשְׁמָתוֹ –

אָז הוֹסִיף הָרֹעֶה דַּעַת תֻּמָּתוֹ!

אִם לִבֵּנוּ יוֹדֵעַ

כִּי גָמַלְנוּ טוֹב לָרֵעַ,

אָז אַל נָא יִפֹּל לִבֵּנוּ

אִם אָדָם רָע יוֹכִיחֵנוּ

אַשְׁרֵי הָרֹעֶה, אַשְׁרֵי גַּם עֶדְרֵהוּ,

אֲשֶׁר הַזְּאֵבִים יִלֹּנוּ עָלֵיהוּ!!

הַדֵּעוֹת הַטּוֹבוֹת תִּפָּרַדְנָה

וּבְלֵב אֶחָד לא –תִתְאַחַדְנָה:

זֶה חָכָם וָרָע, זֶה טוֹב וַחֲסַר דָּעַת;

לָזֶה לֵב מֵבִין, לָזֶה אֹזֶן שֹׁמָעַת:

זֶה יַשְׂכִּיל מִבְּלִי אֱמוּנָה,

וָזֶה יַאֲמִין מִבְּלִי תְבוּנָה

בֵּין בַּהֲמוֹת שָׂדַי הַכֶּלֶב יַעֲמִידוּ

לִמְשֹׁל עַמִּים בֶּאֱמוּנָה לַאֲדֹנֵיהוּ,

אַךְ זוֹלֵל, סֹבֵא וַחֲסַר לֵב הִנֵּהוּ,

וּשְׁנֵי הַכְּלָבִים אֵלֶּה אֲמִתִּי יָעִידוּ.

עַל יַד הַנַּחַל עָמְדוּ כְּלָבִים שְׁנַיִם

וַיִּרְאוּ פֶּגֶר חֲמוֹר צָף עַל הַמַּיִם,

אַך רָחוֹק רָחוֹק הָרוּחַ יוֹלִיכֵהוּ.

"שָׂא, אָחִי, עֵינֶיךָ – אָמַר הָאַחַד –

וּרְאֵה מָה הַצָּפָה, כִּי עֵינַי כָּהוּ

מִשֵּׂיבִי, אַף כִּי לא לָקַחְתִּי שֹׁחַד".

גַּם אֲנִי לא אֶחֱזֶה, כִּי בָא הַלַּיִל

– יַגִּיד רֵעוֹ – אֶרְאֶה רַק פֶּגֶר;

אַךְ יִהְיֶה פֶּגֶר סוּס אוֹ אַיִל

לוּ רַק בְּיָדֵינוּ עַתָּה יִסָּגֶר.

אֶפֶס כִּי רַב הַדֶּרֶךְ בֵּינוֹתֵינוּ

אִם נִרְדֹּף לא נַשִּׂיג לִבִּי בָּטוּחַ,

גַּם אֵיכָכָה נִשְׂחֶה נֶגֶד הָרוּחַ?

זֹאת אֵפוֹא נַעַשׂ: קוּם, אָחִי, הָבָה

כָּל מֵי הַנַּחַל נָגִיחַ אֶל קִרְבֵּנוּ

עַד יַעֲמֹד הַפֶּגֶר בֶּחָרָבָה

וּבְנָקֵל נִקָּחֵהוּ".

טוֹב! – עָנָהוּ רֵעֵהוּ.

נֶחֱרָצָה, נֶעֱשָׂתָה! אָז חִישׁ הֵחֵלּוּ

לִשְׁתּוֹת מֵי הַנָּהָר, אַף לֹא חָדֵלוּ

עַד צָבְתָה בִטְנָם וּכְאוֹבוֹת נִבְקָעוּ.

זֶה חֵלֶק אִישִׁים שָׂבְעָה לא יֵדָעוּ!

קוֹל חֶפְצָם דּוֹפֵק, דּוֹפֵק לא יָנוּחַ,

וַחֲלוֹם חֲזוֹן לִבָּם עֵת כִּי יַחֲלֹמוּ

יִשְׁכְּחוּ כּי בָּשָׂר הֵם לֹא רוּחַ,

וּבְמַשְׂאוֹת שָׁוְא מֵעַל הָאָרֶץ יֵרֹמּוּ,

לא יִרְאוּ אַבְנֵי נֶגֶף אַלְפֵי אֶלֶף,

מִכְשֹׁלִים וַהֲדוּרִים וּמַעֲקַשֵּׁי סֶלֶף,

וּשְׁדוּדֵי כֹחַ חִישׁ יִפְּלוּ יִכְרָעוּ . –

"לוּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן יָדַעְתִּי לָמַדְתִּי,

לוּ חָכַּמְתִּי מֵחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,

לוּ מִלֵּאתִי בֵּיתִי בִּזְהַב פַּרְוַיִם,

לוּ כִּנְבוּכַדְנֶצַר אֲרָצוֹת לָכַדְתִּי!!"

הִנֵּה חֶפְצֶךָ

רַב מִכֹּחֶךָ,

מֵעֵבֶר לַיָּם הַגָּדוֹל הִנֵּהוּ,

גַּמֵּא כָּל מֵימָיו אוֹ אָז תַּשִּׂיגֵהוּ!

שִׁבְעָתַיִם כִּשְׁנוֹת מְתוּשֶׁלַח יַחַד

לא יִמְצְאוּ דַּי מַלֹּאת חֵפֶץ אִישׁ אֶחָד.

קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה / יהודה ליב גורדון

יֵשׁ תַּאֲוָה נִגְאָלָה מָרָה כַּלַּעֲנָה,

רָעָה לָנוּ מִכָּל חַבֻּרוֹת פֶּצַע

הִיא תַּאֲוַת הַכֶּסֶף, אַהֲבַת הַבֶּצַע!

אֲהָהּ! עֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה

הַב הַב יִקְרָא, יִיגַע יוֹמָם וָלַיִל

לֶאֱסוֹף הוֹן רָב, לַעֲשׂוֹת עשֶׁר וָחַיִל,

לֹא יִתְּנֶנּוּ לִבּוֹ לָתֵת גֵּרָה אַחַת,

לֶאֱכוֹל בַּטּוֹבָה אוֹ לִשְׂבֹּעַ נַחַת,

וּמִיּוֹם לְיוֹם נַפְשׁוֹ כֵן תַּחְשׁוֹבָה:

“הַיּוֹם אֶרְכֹּשׁ, מָחָר אֹכַל בַּטּוֹבָה!”

מָחָר? הוֹי עֶרֶל-לֵב! מִי זֶה יוֹדֵעַ,

מָחָר אוּלַי תִּשְׁכַּב שָׁם תּוֹךְ קִבְרֶךָ,

אָח לַתּוֹלָע וּלְרֻם זֻלּוּת רֵעַ,

אָז כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לֹא יוֹעִילֶךָ

צַיָּד יָרָה חֵץ וַיַּפֵּל אַיָּלָה

וַיּוֹר עוֹד שֵׁנִית וּצְבִיָּה נָפָלָה;

הֶאָח שָׁלָל נֶחְמָד וּמָנָה יָפָה:

אַיָּלָה וּצְבִיָּה שׁוֹכְבוֹת בָּרֶפֶשׁ!

אוּלָם הַצַיָּר כֵּלַי וּרְחַב נֶפֶשׁ,

עוֹד לֹא אָמַר הוֹן, עוֹד נַפְשׁוֹ נִכְסָפָה,

וַיַּעֲבֹר עַל פָּנָיו חֲזִיר מִיָּעַר

אָיֹם גַּם נוֹרָא: וַיִּקְרַב לָגֶשֶׁת,

וַיּוֹר בּוֹ הָאִישׁ הֲמוֹן רִשְׁפֵי קֶשֶׁת

וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת פָּתַח הַתַּעַר

וּכְבָר הֵחֵל לִכְרוֹת יֶתֶר חַיֵּיהוּ,

כּי נָפַל הַחֲזִיר דַּוָּי וַעֲשׁוּק כֹּחַ,

אָז יָרֹן הַצַּיָּד יִשְׂמַח שָׂמֹחַ,

אַךְ עוֹד לֹא יִשְׂבַּע, לֹא הֵמִית דַּיֵּהוּ!

וּבְטֶרֶם הַחֲזִיר עוֹד יוֹצִיא הָרוּחַ

רָאָה צִפּוֹר מִתְהַלֶּכֶת לָשׂוּחַ

וַתְּהִי נַפְשׁוֹ הָעֲקֻבָּה מִדָּם נִכְסֶפֶת

לָשִׁית גַּם אוֹתָהּ עַל חֲלָלָיו נוֹסֶפֶת,

וַיִּשַׁע מֶנּוּ וַיְכוֹנֵן הַיֶּתֶר;

וּבֵין כֹּה וָכֹה קָם הַחֲזִיר בַּסֵּתֶר

וּבְעָמָל רַב אָסַף יֶתֶר כֹּחֵהוּ,

וַיִּתְנַפֵּל עָלָיו וַיְכַרְסְמֶנּוּ,

וּבְאָסְפוֹ חֶרְפָּתוֹ וַיִּקֹּם מֶנּוּ

אָסַף אֶת נַפְשׁוֹ עַל פֶּגֶר רוֹצְחֵהוּ!

אַךְ הַצִּפּוֹר עַד הַיּוֹם עוֹד תּוֹדֶנּוּ.

וּזְאֵב רָעֵב עָבַר בַּשָּׂדֶה שָׁמָּה

וַיַּרְא – וְלֹא הֶאֱמִין לִרְאוּת הָעֵינָיִם –

אַרְבָּעָה חֲלָלִים נוֹפְלִים עַל הָאֲדָמָה

וַיִּקְרָא:"הֶאָח הַיּוֹשְׁבִי שָׁמָיִם!

בָּנֹה אֶבְנֶה לָךְ מִזְבֵּחַ וּבָמָה,

עֹלוֹת מֵתִים אַעַל וּנְסָכִים כַּמָּיִם

הֵן יָדְךָ אַתָּה לִי טַרְפִּי שֹׁלַחַת

וּלְפָנַי תַּעֲרֹךְ שֻׁלְחָן מָלֵא נַחַת!

אֲבָל לֹא אֹכְלָה כֻּלָּם פַּעַם אַחַת,

אַרְבַּע גּוּפוֹת אַרְבָּעָה שָֹבֻעוֹת תִּהְייֶנָה,

אַף לא הַיּוֹם הַזֶּה אֹכְלֵם עֲדֶנָּה,

מָחָר יִהְיֶה עֵת הָחֵל הַמַּרְזֵחַ,

הַיּוֹם מִיֶּתֶר הַקֶּשֶׁת נַפְשִׁי אַשְׂבִּיעַ,

כִּי מִכְּלָיוֹת נַעֲשָׂה אַכִּירֶנְהוּ בָּרֵיחַ".

אַךְ כִּמְעַט בַּיֶּתֶר שִּׁנָּיו שִׁלֵּחַ

נִחֲתָה הַקֶּשֶׁת, הַחִץ עוּף הִגְבִּיהַּ

וּכְבֵד הַזְּאֵב עִם כִּלְיוֹתָיו פִּלֵּחַ.

בַּמָּשָׁל הַזֶּה תּוּשִׁיָּה כִּפְלַיִם

וּשְׁנֵי פָנִים בּוֹ תֵּחֱזֶינָה עֵינָיִם:

פֹּה עֹשֶׂה עשֶׁר אִם סַאסְּאָה לוֹ אָיִן

עָשְׁרוֹ רַק שָׁמוּר לָרָע לוֹ וָנֶהִי,

וּבְאַחֲרִיתוֹ כַּצַּיָּד נָבָל יֶהִי:

וּפֹה כֵּלַי חוֹטֵא-נַפְשׁוֹ רַע-עָיִן

יָחוּס כִּזְאֵב זֶה בִּרְכֻשׁוֹ לָגַעַת

עַד עַל מִכְמַנָּיו יִמַּק בִּבְלִי דַּעַת.

מַשָּׂא כָּבֵד מִמְּךָ לֹא תַעֲמֹס וּלְעָשִׁיר מִמְּךָ לֹא תִתְחַבֵּר,

לָמָּה יִקְרַב כְּלִי חֶרֶשׂ אֶל כְּלִי נְחשֶׁת אִם יִנָּקֶשׁ בּוֹ שֶּׁבֵר

(בן סירא י"ג ב' ג')

סִיר הַנְּחשֶׁת נוֹעַץ וַיֹּאמֶר

אֶל מֵרֵעֵהוּ סִיר הַחֹמֶר:

“הָבָה נֵלְכָה בַּדֶּרֶךְ יַחַד!”

לֹא – עָנָה זֶה – כִּי אֶפְחַד פַּחַד

פֶּן צוּר מִכְשׁוֹל בַּדֶּרֶך יִפְגָּעֵנִי,

כָּתוּת לֹא יַחְמוֹל לִשְׁבָבִים יַכֵּנִי.

הֵן אַתָּה דָּבָר לֹא תִירָא לֹא תָחוּשׁ,

חָזָק מִצֹּר אַתָּה וּבְשָרְךָ נָחוּשׁ,

לֵךְ לְשָׁלוֹם, נֹכַח אֲדֹנָי דַּרְכֶּךָ!

וַאֲנִי חֵלֵכָה

לֹא אוּכַל אֵלֵכָה,

לִי אֵין טוֹב תַּחַת הַשָּׁמַיִם

רַק לַעֲמוֹד עַל שׁוּלֵי כִירַיִם.

לֹא אָחִי, לֹא! – נְחֻשְׁתָּן יַעֲנֶנּוּ –

לֵךְ עִמִּי, אַל יָבֹא בִּלְבָבְךָ מֹרֶךְ,

אֲנִי אָסֶךְ לָךְ מִכָּל רָע בַּדֶּרֶךְ:

כִּי אֵרֶא צוּר מִכְשׁוֹל בָּא לִקְרָאתֵנוּ,

אָז אֶעֱבוֹר אֲנִי בֵּינָיו וּבֵינֶיךָ

לִבְלִי בָּךְ לִפְגּוֹעַ יִגַּשׁ אֵלֶיךָ.

וַיִּפָּת הַסִּיר לָלֶכֶת עִם רֵעֵהוּ

וַיֵּלֶךְ הָלֹךְ וְטָפוֹף עַל יָדֵהוּ,

אַף שָׁמַר אָחִיהוּ

אֶת מוֹצָא פִּיהוּ

וּבְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע

שֶׁקָּרָה אוֹתָם פֶּגַע

כָּל דָּבָר קָשֶׁה, צוּרִים אוֹ אֲבָנִים,

עָבַר הוּא וַיָּשֶׂם לוֹ סֵתֶר פָּנִים.

כֵּן יָרְדוּ בַּבְּקָעוֹת, עָלוּ בֶּהָרִים,

אַךְ הָהּ! מִדֵּי לַעֲבֹר יָרִים פְּעָמָיו

לָגֵן עָלָיו מִמִּפְגַּע זָרִים,

יִגֹּף הוּא הַחֶרֶשׂ בִּמְטִילֵי גְרָמָיו:

פִּצְעֵי אוֹהֵב נֶאֱמָנִים

וּבְכָל זֹאת יַכְאִיבוּ יִמְחָצוּ!

וַיְהִי כִּמְעַט צָעֲדוּ עוֹד צְעָדִים

אֲחָדִים

וּבַדֵּי סִיר הַחֶרֶשׂ הִתְפָּרְקוּ נֻפָּצוּ.

בְּחַר לָךְ לְחֶבְרָתֶךָ

אֲנָשִׁים כְּעֶרְכֶּךָ.

לֹא רַק לָאָדָם יֵשׁ בִּינָה וָדַעַת

לָקַחַת לֶקַח הַשְׂכֵּל גַּם יָדֹעַ,

גּם אֶל חַיְתוֹ שָׂדַי אֹזֶן שֹׁמַעַת

בַּלִּמּוּדִים לִשְׁמוֹעַ,

עַד דַּעַת הָאָדם דַּעְתָּם תַּנִיעַ.

גַּם יֵשׁ שֶׁיּוֹתֵר מֵאָדָם

תַּעַשׂ תּוּשִׁיּה יָדָם.

וּמְשָׁלִי הַבָּא אֲמִתִּי יוֹדִיעַ.

אֶל אַחַד הַכְּלָבִים אָמַר אִישׁ אַחַד:

הָבָה נָבוֹאָה כַּיּוֹם בִּבְרִית יַחַד!

הֵן אֶל כָּל מַעֲשֶׂה יֵשׁ כִּשְׁרוֹן וָחֵפֶץ.

אַךְ הַכְּלָבִים עָשׂוּ שֵׁם טוֹב מִשֶּׁמֶן

וּלְמָשָׁל הָיוּ בֶּאֱמוּנָה וָאֹמֶן;

וּבֵין הוֹלְכֵי עַל שְׁתַּיִם – הוֹי שֹׁד וָנָפֶץ!

הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וֶאֱמוּנָה מֻשְׁלֶכֶת

כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ, כִּגְלָלִים וָדֹמֶן.

הָבָה אֵפוֹא לִשְׁמוֹר אֵמֻן הוֹרֵנִי

וַאֲנִי אֲלַמֶּדְךָ קוֹמְמִיּוּת לָלֶכֶת.

וַיֵּאוֹת הַכֶּלֶב וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!

וַיֵּצְאוּ אֶת הָעִיר לָלֶכֶת הִרְחִיקוּ

עַד לִמְקוֹם מִדְבָּר אֶרֶץ לֹא נוֹשָׁבֶת,

שָׁם בִּמְעָרַת חֹרֶב וּבְנִקְרַת צוּר בָּאוּ

שָׁם פַּס עֲמַל אֱנוֹשׁ, חָדְלָה עֲצָּבֶת,

שָׁם אֵין שָׂטָן, קוֹל נוֹגֵשׂ לא יִשְׁמָעוּ

וּבְשׂוֹם שֵׂכֶל לָמְדוּ לַחֲקוֹר הֶעֱמִיקוּ.

יָמִים רַבִּים הָיוּ בּוֹדְדִים בַּיָּעָר

וַיְהִי אָכְלָם חָצִיר לַחְמָם מַלּוּחַ;

הַכֶּלֶב לִמֵּד לָאִישׁ אֵמֻן רוּחַ,

וְהוּא לָמַד לֶכֶת בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם.

כִּכְלוֹת עֵת לִמּוּדָם שָׁבוּ הַשָּׁעַר

לִרְאוֹת אֶת אֲחֵיהֶם הַעוֹדָם חַיִּים.

אַךְ הוֹי חֶרְפָּה לָאָדָם, בּוּז וָצָעַר!

הַכֶּלֶב שָׁמַר תּוֹרָתוֹ לָנֶצַח,

בִּשְׁתַּיִם הָלַךְ וַיָּרֶם הַמֵּצַח,

רָאָה אֲדֹנָיו וַיִּשְׂמַח שָׂמֹחַ;

אוּלָם הָאָדָם אַךְ בָּא אֶל עִירֵהוּ

כֹּל אֲשֶּׁר לָמַד חִישׁ שָׁכַח שָׁכֹחַ

וַיָּשָׁב לַעֲקוֹב וּלְהוֹנוֹת רֵעֵהוּ.

כּמים הפנים לפנים כן מליצה חידה לרעיון.

(אסף ל"ז נ')

עַלְמָה כַּכֻּשִׁית מִשְׁחַת מַרְאֶהָ

נִשְּׂאָה אֶת נַפְשָׁהּ כִּי יָפָה הִנֶּהָ,

כִּי אֵין כָּמוֹהָ בָּאָרֶץ לָיֹפִי;

וּבְכָל הַגִּלְיוֹנִים שֶׁרָאוּ עֵינֶיהָ

חָרָה אַפָּהּ וַתִּתֵּן דֹּפִי,

וַתֹּאמֶר כִּי כֻלָּמוֹ

יַעֲשׂוּ בִּרְמִיָּה פָּעֳלָמוֹ,

וְּלַדֲאבוֹן נַפְשָׁהּ וּלְמֹרַת רוּחַ

עַל כָּל אֲשֶׁר רַגְלֶיהָ דָּרָכוּ

שָׁם גִּלְיוֹן גָּלוּי בַּסֵּפֶר פָּתוּחַ

יַרְאֶה לָהּ פָּנֶיהָ מִשְּׁחוֹר חָשָׁכוּ.

בִּמְעוֹן בֵּיתָהּ כִּי תָנוּחַ

קִירֹתָיו גִּלְיוֹנִים יִמְלָאוּ,

וּפַּעַם בַּחוּץ כִּי תֵצֵא לָשׂוּחַ

גַּם שָׁם אֶל עֵינֶיהָ יֵרָאוּ.

אֶל אַחַת הַחֲנֻיּוֹת כִּי תָסוּר פַּעַם

לִקְנוֹת קִשּׁוּרִים וּבָתֵּי-הַנֶּפֶשׁ

גַּם שָׁם לֹא תֻחַן, לֹא תֵדַע חֹפֶשׁ,

גַּם שָׁם מַרְאָה מוֹרְאָה – הוֹי מַרְאֵה זַעַם

בִּצְדִיָּה תַּכְעִיסֶנָּה בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ.

גַּם כִּי תַעֲזֹב בֵּיתָהּ מִיָּמִים יָמִימָה

לָבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ לִמְצֹא בֵּית חָבֶר,

אָז מַרְאֹת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאֹת שָׁמָּה

תּוֹרֶינָה תָּמִיד כִּבְאֶצְבַּע נַעְלָמָה

אֶת חֶסְרוֹן יָפְיָהּ כָּל מוּם בָּהּ וָשָׁבֶר.

וַתִּבְחַל נַפְשָׁהּ בִּתְשֻׁאוֹת הַקָּרֶת!

כִּי מַה-יַּמְרִיצָהּ תַּעֲנוּג וָזֹהַר

אִם חֶבְלָהּ נִמְרָץ, אִם רוּחָה נֶעְכֶּרֶת!

וַתֵּרֶא לָה מִשְׁכָּן בָּדָד כַּסֹּהַר

תּוֹךְ פַּרְדֵּס נֶחְמָד בֵּין עֲצֵי תִפְאָרֶת

בִּמְקוֹם אֵין אָדָם וּדְמָמָה שׂרָרֶת.

אַךְ הָהּ! גַּם שָׁמָּה לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ!

כִּי אוּבַל מַיִם כִּבְדֹלַח לָטֹהַר

עַל עַפְרֹת זָהָב בֵּין פִּרְחֵי נִיחֹחַ

בִּרְאִי מוּצָק יִזַּל, יִתְנַהֵל שֶׁפִי,

וּכְגִלְיוֹן גָּלוּי גַּלָּיו יִתְגַּלְגָּלוּ,

בָּם רָאֲתָה הָאֻמְלָלָה כִּי תַחַת יֹפִי

רַק נִקְפָּה, רַק קָרְחָה בִּלְחָיֶיהָ עָלוּ;

שָׁוְא גַּם מִשָּׁמָּה לִבְרוֹחַ אָמָרָה –

בִּרְתֻקוֹת קֶסֶם תַּחְתֶּיהָ אֻסָּרָה,

כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן סָגַר הַגָּן עָלֶיהָ

וּמִבְחַר עֲמָקָיו לֹא נָטְשׁוּ רַגְלֶיהָ.

לָעַלְמָה הַזֹּאת נִדְמִינוּ גַּם אָנוּ,

מֻכֵּי סַנְוֵרִים כָּמוֹהָ כֻּלָּנוּ;

אֶת גֹּעַל תָּאֳרֵנוּ

לֹא נוּכַל נָבִינָה,

לִמְגַלֵּה מַחְסוֹרֵינוּ

לֹא נַחְפֹּץ נַאֲמִינָה –

אַךְ אַיֵּהוּ הַגָּן אַדְמַת הַצֶּבִי,

אֵי אוּבָל הַבָּהִיר רַב הַפְּעָלִים

יַרְא פָּנֵינוּ וּלְבָבֵנוּ יִשְׁבְּ שֶׁבִי?

הוּא סֵפֶר מוּסַר הַשְׂכֵּל – סֵפֶר הַמְּשָׁלִים.

בִּמְנֹרַת גָּבִישׁ עַל עַמּוּד סֹחָרֶת,

רָאָה בֵּן קָטֹן לַבַּת נֵפְט בֹּעֶרֶת,

וַיָּרַח וַיִּתְעַנַּג

עַל רֵיחַ הַנִּיחֹחַ

אֲשֶׁר הִרְבָּה לִשְׁלוֹחַ

הַנֵּפְט הַנּוֹזֵל, כָּצֳרִי וּפַנַּג.

וּלְמָחֳרָתוֹ רָאָה בְּמַחְתֶּרֶת הַקִּיר

כִּכַּר חֹמֶר לָבָן כִּדְמוּת אֶבֶן גִּיר.

וַיִּגַּע בּוֹ וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפּוֹ,

וַתַּעַל צַחֲנָתוֹ אֶל אַפּוֹ,

וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיהוּ

וַיִּשְׁאַל אֶת פִּיהוּ:

מָה הַכִּכָּר הַהִיא שָׁם בַּמִּקְצֹעַ?

“כִּכַּר נֵפְט הִיא!” עָנָה הָאָב עַל שֶׁאֱלָתוֹ.

– נֵפְט? – הוֹסִיף לִתְמוֹהַּ

הַנַּעַר בְּתֻמָּתוֹ –

הֲלֹא הַנֵּפְט רֵיחַ טוֹב יָפֶץ,

גַּם אֶמֶשׁ עוֹד הִתְעַנַּגְתִּי עָלֵיהוּ!

"אַל תִּתְמַהּ, בֵּן יַקִּיר לִי, עַל הַחֵפֶץ,

– הוֹרָהוּ אָבִיו וַיֹּאמֶר ­

הִנֵּה כִּי כֵן דֶּרֶךְ זֶה הַחֹמֶר

וּבָזֶה גַּם הָאָדָם יִשְׁוֶה אֵלֵיהוּ:

כָּל עוֹדוֹ רַךְ טוֹב בּוֹ לְהָרִיחַ,

אַךְ אִם יִקֶּשׁ – הִנּוֹ מַסְרִיחַ.

עַד פֹּה בַּת־שִׁירִי בִּכְבֵדֻת הִגִּיעָה

וּפֹה אָסְפָה כָנָף עֲדֵי אַרְגִּיעָה,

וַתַּצֵּג כַּף רַגְלָהּ אַרְצָה לָנוּחַ

מֵעֲמַל יָמִים רַבִּים עֲמַל בָּשָׂר וָרוּחַ.

וּמִי יִתֵּן וַעֲבֹדָתָהּ

לֹא לַהֶבֶל הָיָתָה,

לא לָרִיק וָרוּחַ כֹּחָהּ כִּלָּתָה!

כִּי הִנֵּה הָאִוֶּלֶת

בָּאָדָם כַּיַּבֶּלֶת

וּמָשָׁל וּמוּסָר הֵם הַמַּאֲכֶלֶת

לִכְרוֹת אוֹתָהּ מִתּוֹךְ לִבָּמוֹ,

לִבְלִי יָשׁוּב בָּשָׂר חַי לַעֲלוֹת בָּמוֹ,

וּמִי יִתֵּן וּמְשָׁלִי יֵרָצֶה

אֶל כָּל הָעָם מִקָּצֶה!

לֹא־יַגֶּה כִּי יִגְהֶה לֵב אַנְשֵׁי שַׁחַץ,

יֶחְבָּשׁ לֹא יַכְאִיב, יִרְפָּא מִבְּלִי מַחַץ,

כִּי יִתֵּן כַּשּׁוֹשָׁן רֵיחַ נִיחֹחַ,

לֹא יִדְקֹר כַּקִּמְשׁוֹן, יִקֹּב כַּחוֹחַ,

יֵרָץ עֵת יָצֵר, יֵאָהֵב עֵת יוֹכַח,

אָז אֵדַע כִּי מִדֶּרֶךְ אֱמֶת לֹא נָטִיתִי

שֶׁשַּׂמְתִּי לִי כַּמַּטָּרָה אֶל נֹכַח,

וֵאלֹהִים עָנָנִי – לִישׁוּעָתוֹ קִוִּיתִי.