קראו לה הפועלת.

ולאו דוקא משום כך שתמיד היתה פועלת. היו זמנים שלא עבדה כלל, שלא רצתה לעבוד, היו גם זמנים של חסר עבודה – ואז התעסקה במקצועות אחרים לגמרי שהיוו לעתים נגוד מחלט בין המושג “פועל” ובין השקפתה היא באותה תקופה. אך הכינוי “פועלת” נשאר תלוי בה, משום שהיא דרשה זאת מהכל.

גם עתה היא אינה עובדת בשכר. היא נשואה לאיש ומנהלת את ביתה היא, מטפלת בילד חמוד ושומרת בשבע עינים על בעלה – שלא יעיף חלילה וחס מבט באשה אחרת. ובכל זאת היא שומרת בקפדנות גדולה אף עתה על התואר המיוחד הזה. וטעמים לכך יש לה לרב: קודם לכל – יש קסם רב בסיפורה הידוע לכל על חייה בתור עובדת במחנה עבודה אי שם בארץ, בשנות העליה השלישית. נוסף לכך ישנה האפשרות בידה לדקור לפעמים בכך את שכנותיה הבורגניות, המבלות את כל שעתן הפנויה במשחק קלפים.

וכשרון רב טמון בה ביחס ל"דקירות". היא יודעת למצוא תמיד את ההזדמנות הנאה לכך. אף פעם לא קרה עדיין שהיא תדקור סתם שלא בשעה הנאותה. והרי דומה היא לצייד המחכה בסבלנות רבה לצידו והיה: אם למשל שאלתה אחת מהשכנות – אם היא נוהגת להאכיל את ילדה שמנת, הרי תיכף לשאלה מתעוות פניה כאילו סבלה מאז ומתמיד – מכאב שנים גדול, ובנעימת ביטול מיוחדת רק לה, תשיב: אין אני רשאית להשתמש בצרכי “לוקסוס”, אני פועלת.

אף פעם אינה מזכירה את העובדא הנכונה והיסודית: שבעלה הוא הפועל ולא היא עצמה. אותו אין היא מזכירה. הוא אינו קיים אף בדמיונה בשעה שאינו בבית בקרבתה. בשעות היום, כשהוא עסוק בעבודתו בדפוס, היא חיה לה את חייה היא כמו שחיתה לפני הנשואין, עת היתה פועלת ממש.

מראיה החיצוני אף הוא השאיר רשם מיוחד והעיד כמאה עדים על מוצאה ממשפחת פועלים: גבוהת הקומה, שערותיה הערמוניות גזוזות ועשויות כתספרת הגבר, קוי פניה גסים, אפה גדול, ידיה ורגליה מתאימים בגדלם לגופה הגדול. וקולה – קול בס עמוק ומוכיח, וחלקם של קוים אלה גדול הוא עד מאד ביצירת הפסיכולוגיה שלה בתוך פועלת.

וכשבעלה חוזר הביתה עם ערב, לאחר יום עבודה קשה ומפרכת במשך עשר שעות ליד ארגז הסידור, הרי אסור להתאונן. ומספיק שיפתח את פיו כדי להביע משהו, והרי היא הקדימה אותו, פתחה את פיה בנעימות ואמרה: אל תספר, אני יודעת מראש מה שאתה עלול לגלות לי. גם גורלי אינו טוב משלך. אף אני הייתי פועלת ויודעת הכל. עובדא זו שהיא היתה לשעבר פועלת – פוסלת מלכתחילה את כל אשר יוציא מפיו. והוא – בידעו ובהכירו מראש את אשר תגיד היא, משתתק ואינו מוציא יותר אף מלה אחת מפיו. ואף אם הרגיש חולשה או כאב, הרי גם אז הוא נזהר מלספר על כך.

והגיעו גם ימים קשים למשפחה: חסר העבודה הגדול פגע גם בהם, ושלל את האפשרות מאת הבעל להרויח לפרנסת המשפחה, ובבית חסר פשוט הלחם. והרי באו אז מכרים והציעו עבודה לפועלת, עבודה שהתאימה בכל למסרת שלה. אך כאן היה עליכם לראות במו עיניכם את מבט הבוז והביטול – בו פגשה את המציעים. פניה אדמו כסלק ממש, בעיניה הבריקה אש שנאה. והיא לא מצאה אף לנחוץ להשיב תשובה מתאימה. היא מדדה אותם רק במבטה המבטל, הפנתה אליהם את גבה והלכה לה.

לא הסכימה להיות “פועלת”.

אך מאז: אין היא מתפארת יותר בעברה המזהיר.

משבר – ושכר בצדו.