אשה שכיחה, ככל הנשים, לא יותר רעה מהן אך גם לא יותר טובה. לא יפה מאד ולא מכוערת ביותר, משקל גופה גם הוא היה כמעט נורמלי, יציבה ומוצקה, בעלת דעה עצמית מוצקה ומפוארת, ודומה היה שאין דבר אשר יהיה בכחו להזיזה מעמדתה העצמאית, שגובשה תוך דורות של ליבון ושקול דעת מרובה.

ושלשה הם – בכל העולם הגדול שאליהם התיחסה בכבוד הראוי: בעלה, בתה והיא עצמה. אין כמובן לאמר שהיא התיחסה אל אשיותה היא ממש באותה מדת היחס והכבוד שחלקה לבעלה, אך יחסה אליו נקבע כאל משהו “שאין להמנע ממנו”, חק הוא בטבע שעל האשה לשאת בעולו של בעל, ולחוקים מעין אלו התיחסה בסבלנות רבה.

מחוץ לשלשה אלה – הרי כל שאר ברואי יה העלובים, או שהיו אידיוטים, או סתם ביש גדא שאין להתחשב בדעתם ואין להקשיב לדבריהם. בדבריה קבעה תמיד מסמרות, ומכיון שאמרה מה – הרי אין להרהר אחר זאת. אני ואפסי עוד.

ומכיון שדעתה היתה צלולה עליה, הצליחה אף לתפוס עמדה בחיים. והעמדה אף היא איתנה ויציבה ביותר. ודרכה היה: להעמיד פנים תמהות כאילו לא חדרה לעמק השאלה הנידונה, אך תיכף עם עבור התמיהה הראשונה נפתח פיה, וממנו שפעו בניחותא, בלחש הגיוני: עובדות, ספורים, דוגמאות, וזכרונות מן העבר. ואין ביכלתי לאמר לכם כאן: אם דוקא העובדות הכריעו את הכף לזכותה או שטף דבורה והנעימה של בטחון הביאו לידי כך, אך עובדא קיימת היא: שכמעט תמיד העמידה את הדברים בהתאם לרצונה.

ורצונה היה ברור: על בעלה להרויח כסף ולא מעט – כדי שתהיה היכלת בידם לחיות כאנשים. על בתה ללמוד ולהצטיין ולהיות דומה “לאנשים”. על עצמה להיות בריאה, מלובשה כראוי, רעננה ועליזה – כאיש בין “אנשים”.

ואם חושבים אתם ש"אנשים" הם סתם קטלא קניא הרי הנכם טועים טעות גסה. “אנשים” הם פני הדור, בעלי בתים הגונים, בעלי רכוש הגון של נכסי דלא ניידי ובעלי תואר אקדמי. בפחות מכך הן אי אפשר. וכשהעזתי לשאלה באחד הימים: אם היא תסכים שבתה תהיה מורה בישראל – העמידה עלי פני “רוצח” ממש, ושאלה דוקא בנחת: וכי חושב אתה שאני מגדלת בת כדי שתדע לקנח את אפם של ארחי פרחי כישראל? לא חביבי! עליה להיות דומה ל"אנשים", ומשהזכירה לי את האנשים הרי נסתתמו טענותי לחלוטין.

את תמר – הבת, הכרתי עוד בחתוליה, ומאז חברים היינו, ולכל פגישה מקרית שמחנו שנינו. אני הייתי מתיחס אליה כאל אדם שוה זכויות, כאל גדולה, וזה נעם לה ביותר. אך באחת מפגישותנו שאלתיה מה, והנה ראיתי שבמקום תשובה ברורה כמו שהיתה רגילה עד כה, עיקמה פתאום את קצה אפה הקטן לעומתי בביטול, העויה זו שבעקימת האף היתה שייכת לאחת מן ה"אנשים" ממבקרות הבית הקבועות. וכשהעירותי לה על כך – הביטה בי בעינים שהביעו תמהון ילדותי רב ומבטה כאילו שאלני: וכי מה חטא מצאת בי? לא יחסתי להעויה זו משהו מכוער, אך אני ראיתיה ותארתיה לי כמות שהיא בעוד חמש עשרה שנה לערך, וראיתי בה את דיוקן האם, על כל החסרונות שבה, ומאד היה לי חכל עליה.

נסיתי להוכיח לאם בעלת התביעה המובהקת לתרבות: שאין לחנך את הבת הצעירה לטוב, כל עוד שהיא מבלה את כל שעתה הפנויה בחברתן של נשים מבוגרות ואמהות מקצועיות. דרשתי לשחרר אותה ולהרשות לה את בלוי זמנה הפנוי בחברת ילדות וילדים בני גילה, אך מאומה לא העליתי. היא נשארה בשלה, וטענתה לשלילה היתה: שבחוץ מתרוצצות מכוניות ועגלות, שהנוער מקולקל, שמכל עבר אורבות סכנות גדולות ונוראות לנפש צעירה, ושיש לשמור עליה ולעשותה “איש”.

פעם אחת בבואי לבקרן, שמעתי עוד בהיותי מחוץ לבית קולות צעקה גדופים וחרפות. מהרתי להכנס, ומשרק ראתני התחילה האם בנוסח שלה הרגיל: הלואי וכל המורים ירדו שחת! הלואי ותבלעם האדמה כמו שבלעה את קרח בשעתו! הלואי וישרפו חיים וישמדו אחת ולתמיד מתחת שמי האלהים!

מה קרה? שאלתיה.

עודך שואל מה קרה? ענתה לי, המורים שלך מחנכים יפה, כל שטת החנוך כמוהו כאפס! ילדה קטנה מעיזה פנים לאם, מתנגדת בחוצפה למשאלתה, ומחוה לי דעה איך לנהוג ביחס לתלבשת ערב… אמרתי לה: וכי מי חוץ ממך אשם בדבר?

אט, ענתה לי. אינך מבין מאום. גם אתה שייך לכנופית הדגנרטים האלה, ולעולם לא תהיו דומים ל"אנשים".

גם הפעם לא מצאתי מענה כל שהוא לדבריה. יש לשתוק, לבלום את הפה יפה יפה ולשתוק, כי זכות הדבור והבעת הדעה ניתנת רק ל"אנשים".

ואולי מוטב כך!…