משהו מיוחד היה בו שלא נתן לי להתקרב אליו ולהתידד עמו, למרות אשר רציתי בכך עד מאד.

והיה האיש כבן חמישים שנה. אך שבור היה לחלוטין. לא היה בו אבר שלם, ובהסתכלי בו וידעתי: לו היו שוברים אותו בכונה מראש – הרי גם אז אי אפשר היה בשום פנים להביא את המומין שלו לידי שלמות מופלגת זו.

ראשו קרח, ולולא שערות מועטות שעמדו כנד מסומרות על פדחתו – אפשר היה לחשוב שעל ראשו זה לא צמחו שערות כלל. עיניו טרוטות ומשוקעות בחוריהן ללא גבות וללא ריסים, ערומות ממש. לחייו נפולות ושקועות, ומהן בלטו עצמות הלסת בצורה משונה ונראו כמגולות. שפתיו צמוקות ודקות, חורות וללא נטף אחד של דם בהן. השינים בפיו חסרו כולן, כאילו הוציאון משם בכוונה מראש. סנטרו המחודד היה מעוקם ומופנה כלפי שמאל, ודמה לשורוק הפוך. ועל הכל השאיר רשם מיוחד אפו הגדול שתפס חלק גדול משטח הפנים הצמוקים והחורים. והאף היה מיוחד במינו: הנחירים היו טבועות לא לצדי האף כלפי השפתיים – למטה, כי אם לצדי האף ולחוץ – כלפי הלחיים, והפסק המבדיל ביניהן בלט כחודו של סכין, ונראה משני צדדיו כבשר חי, כשותת דם.

ואצבעות ידיו – שש בכל יד. שני אגודלים היו לו לכל יד. והאגודל המיותר בצבץ וגדל מעל לפרק הראשון של חברו הטבעי. כנראה שגם לרגליו היו שש אצבעות בכל אחת מהן, אם לדון לפי גדל הנעלים שנעל לרגליו הלקויות פודגרא – אגב שנוי צורה של הפרקים. ואם להוסיף לכל התאור הזה את גבו השחוח וכרסו המעוגלת, הרי תהיה התמונה שלמה בתכלית.

אך יחד את צורתו החיצונית הדוחה, היה בו משהו שתבע ודרש התקרבות ועזרה. למראהו: ונדמה לך שהוא זקוק לעזרה מידית, ליד תומכת – שלא יפול. אך לא כן היה. למרות גופו הרצוץ ולמרות רגליו החולות היה עובר מרחקים ברגל, מתנועע בקצב בגררו את רגליו, נהל בית מלאכה, ועיניו הטרוטות השגיחו ותפסו כל תנועה חשודה של הפועלים – שכיריו.

אי ההתאמה הגדולה בין מראהו החיצוני לבין תנועותיו הזריזות השאירו תדיר את הרשם: שהוא מזייף בכוונה מראש את תנועות גופו כדי לעורר רחמים ולמשוך את תשומת לבי. ולמרות אשר ידעתי: שאין אמת בכך, בכל זאת לא עלה בידי להשתחרר מהרושם החיצוני הבולט, שדקר את העיין הרואה.

ועוד תכונה אחת היתה לו: הוא היה מדבר ללא הפסק. או שדבר עם אחרים, או שדבר עם עצמו. לשונו בפיו היתה מסתובבת על צירה ללא מנוחה. תכונה זו שלו, היתה מביאה אותי לעיתים תכופות לידי רגז רב וכעס של ממש.

נסיתי לנתח את אפיו אך לא עלה הדבר בידי. הוא היה מחוסר אופי לחלוטין. לכל דבר הסכים. כל אשר אמרו לו היה טוב בעיניו. אפשר היה באותה השעה עצמה לקבל את הסכמתו לדבר והיפוכו: סוציאליזם ופשיזם, ימין ושמאל, אהבה ושנאה. את הכל קבל, לכל דבר הסכים. שונים היו הדברים לגמרי בשמעו את המלה “פשטידא”. אז היה משתנה כולו. עיניו התבלטו, נחירי אפו נראו כמריחות וכל ישותו היתה אומרת אך משאלה אחת ויחידה: הב! בענין זה לא ידע פשרות. תמיד כן, תמיד מוכן – ואף באמצע הלילה לקום ממטתו ולאכל פשטידא. ואת מרבית כספו, כמעט את כל מכסת רוחיו שקבל ואגר על ידי ניצול גס של פועליו. היה מוציא לפשטידא ממולאה מיעים של בהמה גסה.

לא אחת נזדמן לי לראותו אוכל. לא היה באכילתו כל דבר מיוחד. לרב לא אכל ארוחת בקר, לעיתים היה מותר גם על ארוחת צהרים. אך משהגיע הדבר לפשטידא – היה הכל משתנה. מעין פולחן היה בכך. והדבר הפליאני.

שאלתיו: במה נשתנתה הפשטידא משאר המאכלות?

ויען לי: אמי הכינה פשטידא כזאת בהיותי ילד.

שאלתיו שוב: ואם אמא הכינה מה בכך?

ויען לי בשאלה: הידעת מה זאת אמא?

תשובתו עשתה עלי רשם מוזר. אדם, שכל הזכרונות על אמו הורתו נצטמצמו “בפשטידא” ודאי שהוא לקוי במחו. וכנראה שכח הזכרון שלו מימי הנעורים עבר ממחו אל חכו ולשונו.

לא התקרבנו. כנראה שאין “פשטידא”, ואף של אמא, עשויה לקרב לבבות.