לא יפה, אך פנים נעימים היו לה. נעימים ומושכים ביותר.

הכרנו זה את זו לפני כעשר שנים, והכירות זו לא הביאה בכנפיה כמעט מאומה, לא לי ואף לא לה,

היא היתה נשואה לאיש. ובעלה היה מסוג הגברים הנותנים את הכל מבלי לקבל תמורה כל שהיא. שקט היה, שקט עד לידי השתוממות. כמעט ולא שמעוהו מדבר. ואם דבר – הרי גם אז הוציא מפיו אך את המלים הנחוצות וההכרחיות ביותר שבלעדן אי אפשר היה להתקיים כלל בעולם הזה. מעולם לא צעק, לא קלל, לא עורר מריבות ולא השתתף בהן. ואת אשתו מרים לא אהב. יתכן מאד שבנסיבות ידועות היה עוזבה והולך לחפש את אשרו אצל אחרות, אך סיבה אחת היתה אשר לא נתנה לו לעשות זאת: חולה היה ולא מוכשר להוליד. והיא: שאפה דוקא לכך והטביעה בזאת את כל שאיפתה ואת תשוקתה הבוערת. והיה בזה מעין תפלה ותקוה מצד שניהם. הוא שאף להגיע להכשרת כח הגברות שבו, והיא שאפה להיות לאם.

אף היא לא אהבה אותו. אך חשבה משום מה שהוא זקוק דוקא לה, ושלבעדיה יקשה עליו הקיום. ולפי השקפתה היא – הרי היה בכך משום חסר הגינות מחלטת, לו הלכה ממנו ועזבה אותו לגורלו. וכך קרה הדבר שהשאיפה אשר שניהם שאפו לה בכל לבם לא נתגשמה. היא – בתור מקופחת ורעבה לחיי אישות טבעיים נהפכה לפקעת גדולה של עצבים, והיתה מרימה את קולה עליו בכל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה. והוא – בתור אדם שאינו מוכשר לתת לה את הדרוש, היה כובש את פניו בקרקע ושותק, נושך בשפתיו עד זוב דם ואינו מוציא אף הגה מפיו.

מחוץ לשיחה שוטפת על צרכי הבית כמעט ולא דברו ביניהם. שניהם פחדו משום מה לנגוע בשאלה הכאובה. הם לא נגעו בה משום – ששניהם ידעו את הסוף ואת התוצאות העלולות לצמוח מזאת. והרי נזהרו מלהתחיל.

באחד הימים נפגשנו בחגיגת נשואין של מכר משותף, ולאחר שאילה הדדית לשלום שאלתני פתאום: התסכים להיות “אב” לילדי? לא היה בשאלה זו משום הפתעה. כמעט עם כל פגישה הייתי מוכן לשמוע את השאלה הזו מפיה, ותשובתי היתה מוכנה עמי כבר מראש. והרי השיבותי בפשטות מרובה: לא! השלילה נדחקה מתוך פי כמעט ללא לווי של מחשבה, ללא נתוח, ללא צרוף של ההגיון. עד היום לא ברור לי; מה סיבה גרמה לתשובתי השלילית למשאלתה, והלא היה בידי לעשות מעשה הוגן ביותר מבלי לחטוא נגד מישהו. והלא לכל הדעות היתה זו אשה אומללה שיד הגורל ניחתה בה.

עם תשובתי – לא הוסיפה דבר אלי. מפניה נעלם האודם שבא עם ההתרגשות הקודמת ובמקומו בא החוורון האפור. היא הפנתה את גבה אלי, נשתתקה, ואחר התרחקה מהחדר. ונדמה היה לי: ואני רואה את גבה רועד מבכי.

לימים בקרתיה בביתה. מצאתיה במטה, עליזה, צוהלת ומאושרת. היא פטפטה ללא הרף, ספרה לי על בעלה, על עסקי שכנים, ואגב שיחה הודיעה: והרי אני הרה. והמשיכה: הידעת? בעלי הבריא, פתאום הבריא…

כך… הפלטתי, הריני שמח בשמחתך את ובשמחת בעלך.

בעלי? הפטירה במשתוממת, והלא לא שלו הוא הילד.

וכי למה לא שלו הוא – אם הוא הבריא לדבריך?

הוא הבריא לאחר שקרה הדבר. לראשונה הסכים לכל אשר עשיתי, אך משהבריא לאחר שהריתי לאחר – הרי התחילה התולעת לכרסם את לבו. כאויבים היינו זה לזו, והמוצא היה פשוט ונוח. נפרדנו.

והסוף?

גם הסוף פשוט הוא. אני בקשתי גט פטורין והוא הסכים לכך.

ומה יהיה עתה עליך, האם יסכים אבי ילדך לשאתך לאשה?

לא, ענתה בשפה רפה. הוא אדם נשוי ושני ילדים נחמדים לו. ואת אשתו הוא אוהב. אין תקוה לכך.

ומה יהיה עליך, חזרתי על שאלתי, ומה יהיה על הילד העומד להולד?

נשתקעה במחשבות ולא השיבה לשאלתי. גם לה לעצמה לא ברור היה מה שיהיה על שניהם. דרכי הגורל העיור סתומות הן, והעתיד מעורפל, ואין לראות את הנולד.

והרי היצור הפעוט העומד להולד – עליו היה להביא עמו את האושר לבית, ויבא דוקא את האסון.

גורל עיור…