היא שאלה:
התקחני לאשה לך?
ועניתי: לא!
ושאלתה היא, כתשובתי אני לא באו לי כהפתעה. ידעתי את השאלה וידעתי גם את התשובה לה. אך לא ידעתי מתי תוצג השאלה הגורלית אשר תקבע את גורלה היא ואולי אף את גורלי אני. סבור הייתי שהשאלה לא תמהר לבוא – ולא יהיה צורך להשיב. אך מכיון שבאה הרי נאלץ הייתי ללא חשוב על התוצאות להשיב בשלילה מחלטת – לא! וכי אפשר היה אחרת מזו?
תמר קראו לה, אך כרגיל שמש השם רק למזכרת אומללה והרת אסון. לא התאים לה השם: קטנה היתה, בעלת גב בולט וחוט שדרה עקום. וחגרת היתה. רגלה האחת – הימנית היתה משותקת, יבשה וקצרה, וגופה דמה לצורת הקשת. ובראותי אותה לראשונה – וחשבתי: שהיא מחפשת משהו שנפל על הקרקע. תמיד היו עיניה משפלות, ופניה הביעו התאמצות גדולה ומיוחדת.
לא אבוא לספר לכם בזה על פגישתנו הראשונה. היא לא הצטיינה במאומה. לא השאירה אחריה בי כל רושם, וסבורני שלא היתה גם כל סבה מיוחדת לכך שנוסיף ונפגש גם לעתיד בשנית. אך מקרה הוא שנפגשנו, מקרה הוא שהיכרות זו נמשכה ולא נפסקה, ומקרה הוא אף זה – שהיא נקשרה בי ורצתה גם לקשור עמי את גורלה לתמיד. ואף עתה בבואי לסקור את העבר ולשקול את החיוב והשלילה שהונחו כיסוד לידידות בינינו – לא אוכל למצוא כל נקודת אחיזה שעליה אפשר יהיה להטיל את הנסיבות שהביאו לקרבה יתרה ביני לבינה. הכל היה בתכלית הפשטות. כל כונה מיוחדת לא היתה לפגישותנו התכופות. נפגשנו – משום שהיא רצתה בכך, – ומשום כך – שלי לא הפריע הדבר במאום. גם שיחותנו לא היו אף פעם רוויות רגשנות סוערת או קדרות אפלה. נפגשנו ונפרדנו, שוב נפגשנו ושוב נפרדנו וחוזר חלילה ללא יסוד, ללא הדגשה, ללא שמחה וללא דמעות.
פעם אחת ויחידה במשך כל ימי ההיכרות בינינו שנמשכה כשנתים – נשקתי לה. ונשיקה זו ניתנה לה כמתנת יום הולדת, לעיני עשרות אנשים שהיו מסובים עמנו לשלחן העגל על כוס יין. וגם נשיקה זו היתה שקטה וצנועה. כי, לי למשל לא אמרה מאומה ולא השאירה עלי כל רושם. היתה זו נשיקה של חובה או “סתם בעלמא”, ללא חשבון, וללא יקוד. ואין לאמר שנשיקה זו יכלה להתעותה במשהו.
בכל זאת הותעתה ודומני שהרעיון על נשואיה עמי נולד בה עוד בראשית פגישותנו. לא אוכל כמובן לנחש: מה הביאה לכך, אך עתה אני קובע: שכל הטפול בי, השרויות שעשתה לי, תשומת הלב המיוחדת, ועינה הפקוחה עלי לטובה – הכל היה מכוון לתכלית אחת, לאותה המטרה הסופית אשר הציבה לה.
עם תשובתי: לא – נדהמה. היא הביטה בי בעיניה התכולות במבט שהביע השתוממות גדולה. היא לא תפסה ברגע הראשון את אשר אמרתי לה. היא לא היתה מסוגלת להאמין: שאני יכול לסרב להצעתה. והלא ברור היה לה שעלי להסכים לכך, ומשום כך שאלה: איך זה?
לא היה מענה בפי. גם אני לא הייתי מוכן לגישה מעין זו – ולא השיבותי לשאלתה.
עמדה זמן מה לידי, הסתכלה בי ארוכות, אחר כך הפנתה את גבה אלי והסתלקה ללא הוציא הגה מהפה.
נשארתי יושב במקומי, עיף ורצוץ, ואף אני שאלתי את השאלה: איך זה כך?
הפתעה – של שניים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.