חדר שלא הצטיין לא בהידור הרהיטים שבו ולא בנקיונו המיוחד, כמעט אפל, והחלון האחד הפונה לצד החצר האפלה אף היא – לא האיר במדה מספקת, ולא הצטיין אף הוא בבהירות יתרה. בכל פנה ועבר היו מונחות ערמות של שיירי בדים שעשו רשם של סחבות. זו ליד זו כשתי אחיות תאומות עמדו שתי מכונות תפירה, וכל אחת מהן חכתה לתורה. כשהאחת עבדה – עמדה השניה וחכתה במנוחה גמורה ואלמת והסתכלה במעשי אחותה הקרובה. ונדמה היה שהיא בכל זאת קצרת רוח ומחכה לבוא תורה אף היא להשתתף בעבודה ולתת לאחותה את האפשרות לנוח קמעא. באחת מפנות החדר עמד שלחן מרובע וגדול, וכעדים אלמים לזמנים טובים יותר שמשו כרעיו החטובות בידי נגר אמן, הוא עמד נשען לקיר שלא סויד מזה זמן רב וצבעו הדהה התמזג עם הקיר השחוק והעצוב. לידו עמדו שני כסאות: – הכסא האחד מרופד ומכוסה עור חום, שלידתו היתה ודאי באחד הסלונים המפוארים של עשירי הארץ, עד שנהפך עליו הגלגל – ונקלע לחדרה של החייטת. הוא יכל היה לספר רבות מאד מימים עברו, רבות ראה ושמע במשך ימי קיומו בחלד. אך נאמן למנהגי המקום והסביבה – הרי שתק בשתיקה אלמת. והכסא השני – היה מן הפשוטים ביותר, עשוי עץ לבן והורתו ולידתו אצל אחד מן הנגרים הפשוטים. אך גם הוא לא עתה נולד. גם הוא הספיק משהו לראות ולשמוע בימי חייו, גם הוא ידע לספר סודות של חיים – על ששון, חדוה, צער ודמעות. ובהיותו מחונך פחות מחברו היחסן, המוני וגס ביותר – הרי לא הסכים לקבל עליו ברצון את גזר הדין להיותו נידון לשתיקה עולמית, וקרא תגר ללא הרף על סדרי העולם הזה, חרק, צעק מרה, מחא ולא השלים, אך לא העלה ולא כלום. ולו אף התחיל לספר ולגלות את הידוע לו – שומע לא היה לו. חק הבית היתה השתיקה, ולא היה מקום לפטפוט יתר בין ארבעת הקירות האלה.

גזרה את חובת השתיקה על הכל – בעלת הבית, החייטת שלומית. היא עצמה שותקת מזה שנים אחדות ומקבלת את הכל ללא זיע – כאילמת, כקפואה, כגליד קרח. לעיתים קרובות אפשר היה לחשוד שניטל הדבור מפיה.

אך לא תמיד היתה כך. היו גם תקופות אחרות. תקופות אלה היו אמנם קצרות מדי, אך בכל זאת היו. בתקופות ההן היתה מדברת ככל האדם, צוחקת ורוקדת, ומהנה ממש כצפור דרור, עליזה ונהנית. אך כל זה היה בשכבר הימים. אז היתה עדיין צעירה לימים, מחלפות ראשה היו עדיין קלועות שתי צמות, פניה היו רעננים, ולבה מלא אהבה ותקוות. וכל זה חלף כלא היה. והיודעים אתם מי אשם בכל אלה? המחט. פשוטו כמשמעו, מחט דק, חד וזעיר גזל את ששון החיים מאת שלומית, והפכה ממש מוּמוּס. גוף מתנועע – אך מת. מח חושב – אך בכוון ההפוך, עיניים רואות – אך לא את האמת, ופה מדבר – שבחר בשתיקה.

והמחט ככל המחטים – עשוי פלדה. קר וממורט, מבריק וחד – הוא אשר דקר ופצע את לבה של שלומית עולמית והביא עליה כליה גמורה.

וקרה הדבר באחד מערבי הקיץ הבהירים ביותר, אחד מאותם הערבים המאושרים הקוראים לחיים, לשמחות, לתקוות ולאשר, ובערב זה יצאה גם שלומית לטיל, ולא לבדה יצאה, לווה אותה לטיול בחור חמד, בהיר המבט וטהר הלב. ולבו מלא היה אהבה לשלומית שלו האחת והיחידה. והלב צהל ושמח לקראת העתיד הבהיר אף הוא, וטוב היה ונעים היה טוב ויפה… כילדים קטנים החזיקו זה בידה של זו, וכה הרחיקו לכת עד ליער, ומשנכנסו לבין העצים נשתלבו הידים, גוף נצמד לגוף, חזה נגע בחזה, ושפתים נצמדו בנשיקה שהכילה בה את הנצח. ואז בא גם האסון, הסוף, לפתע בא… מחט דקיק וחד עד מאד שנשאר תקוע בדש מעילה נתקע בחזהו, ופגע בלבו, בלב האוהב. והוא מת בזרועותיה.

היא החזיקה בו, קראה לו, דברה אליו ואף צחקה. לא עלה על דעתה שהכל תם ונשלם, שמשהו קרה. והצחוק שעל שפתיה קפא פתאום – כי גם האמת הטרגית נגלתה לה בהיסח הדעת. גדולה היתה ההפתעה שהביא עמו המות: פתאומי, קר, מפתיע, מבריק כמחט הפלדה וחד כמוהו.

ומאז שנאה שני דברים: את המות ואת הצחוק. אך יותר מכל אהבה את המחט. המכשיר אשר הצמית את חייו של בחירה האחד והיקר, ואשר יצמית לבסוף גם את חייה היא.

פרשת השנים – שניצחם המחט האחד.