היא היתה ידידה לאמי, וממילא גם ידידתי אני הטובה. הכרתיה מאז קטן הייתי. היא נשאתני על זרועותיה, עזרה לאמי לטפל בי, ישבה ליד מיטתי בשעת חליי, ויחד עם אמי חלקה את השמחות ואת הצער שגרמתי להן. וזוכרני: כשסימתי את למודי בגימנסיה ועמדתי בבחינה – העתירה היא עלי נשיקות, ורקדה משמחה, כאילו הייתי בנה. ולי נדמה היה לפרקים: שאף היא אמא לי, ולא אחת קראתיה בשם זה.

היו לה גם ילדים משלה. אך לא רב היה נחת הרוח שקבלה מהם. שניים מהם יצאו לתרבות רעה, והשלישי נעלם אי שם בימי המלחמה העולמית. והרי נקשרה נפשה בי וכל תשומת לבה הוסבה אלי.

לא אחת היתה גוערת באמי: על שהיא אינה מטפלת בי כראוי. ובמשך לילות חרף ארוכים ישבה וסרגה לאור הנר גרביים ואנפילאות צמר לרגלי היקרות. ובשעה שהייתי לובשם לרגלי היתה היא עומדת במרחק מה ממני ושפתיה לוחשות ומתנועעות בשקט, במהירות ובדבקות, כמתפללת. וכשהייתי חובקה ומנשק לה לאות תודה, היתה לוחצת אותי אל חזיה החם ומרטיבה את פני בדמעות.

יפה היתה. פניה ורדיים ופורחים, ועיניה מאירות. לא אחת הייתי מסתכל בפנים אלה, ובלבי תפלה לאלהי הרחמים: שאשתי שלי תהיה דומה לה בכל, ואף בשומא הקטנה, על שפתה העליונה בסמוך לאף הקטן והזקוף. אני אהבתיה בכל לב. וכי יתכן אחרת מזו?

בעלה היה ההיפך הגמור ממנה. גבוה ורזה ככלונס שהקציעוהו יפה, אפו היה מחודד וסנטרו מחודד אף הוא, ופניו דומים לפניו של עוף דורס. מלא היה טענות כרמון. לא היה דבר שימצא חן בעיניו. בכל דבר וחפץ מצא מגרעות, בכל מעשה מצא דוקא את החלק המכוער שבו. בכל אדם ראה את הרשע. הוא היה צר עיין ורע לב. אך את אשתו אהב וכיבד ככבד את האלהים. לא היה דבר שלא יעשה למענה. ואם היה רצונה בכך – הרי היה מעביר על מדותיו ומנדב כסף אף לדברים שבצדקה. וכדי למצוא חן בעיניה היה מחניף אף לי. נושאיני על כתפיו, קונה לי סוכריות, נובח ככלב כדי לשעשע אותי. ביתם היה בשבילי כגן העדן. ולא לחנם ביליתי בביתם את מרבית שעותי.

ולמן היום שבעלה מת, נקשרה נפשה בי שבעתיים מבראשונה. לא היה דבר אשר מנעה ממני. ובשנות המצוקה – היתה מוכרת את חפצי ביתה אחד אחד כדי לעשות מטעמים עבורי. אשה פשוטה היתה, והעמידה את צרכי הקיבה מעל לכל, אך הספיקה מלה אחת מפי – והרי הוציאה את מעט כספה לקנית ספרים עבורי. אני לא בדקתי הרבה אחרי מעשיה אלה. טוב היה לי, ולשם איזה צורך היה עלי לחטט בנפשי אני או בנפשה היא?

עברו שנים. בני משפחתי ואני בתוכם התפזרנו התפזרנו לארבע רוחות העולם. ולאחר שנות נדודים הגעתי לחוף מבטחים, ומצאתי את מרים. אף היא נדדה זמן ארוך למדי והקדימה אותי בארץ בחדשים אחדים.

וכאן חודשה האהבה. ושוב טפלה בי כמו בעבר. הודות לה לא ידעתי מחסור בתקופת חסר העבודה. ורק הודות לה נצלתי ממות כמעט בטוח ונרפאתי ממחלה ממארת. מסירותה לא ידעה גבולות. את הכל מסרה לרשותי, את כל מה שהיה ברשותה לתת, אם משלה ואם משל אחרים.

במרוצת הימים השגתי עבודה מתאימה ומכניסה יפה. את כל משכורתי הייתי מוסר לידה, והיא היתה מפטמת אותי. חברי וחברותי היו משטים בי וקוראים לי בשם “בעלה של מרים”. ואמנם ביחסנו אנו היה משהו דומה לזה. השתדלתי לשלם לה, ולו קמעא עבור מסירותה לי, והייתי מפנקה ועוזר לה, לוקחה עמי לבתי שעשועים ומסבות, נהגתי בה כבחברה. ביחסנו בכלל היה משהו שאינו ניתן להסברה: היא היתה מקנאה לי. היא הגיעה אף לידי רגז וכעס בשעה שראתני בחברת אשה אחרת. לראשונה היתה משפילה את מבטה ואפה הקטן נראה מרוגז במקצת. אך ברבות הימים הבחנתי דמעה בעינה הבהירה, לאחר זמן התחילה אף לבטא את מחשבותיה בקול, והגיעו ימים שקשה היה לי לבלות את השעות במחיצתה.

לא חשדתי שביחסה אלי טמון משהו אחרת מאשר ידידות כנה ואהבת אמא. ההבדל הגדול בגיל, יחסנו בעבר, ההווה, כל זה מנע ממני את היכלת להשקיף אל תוך לבה היא, ולעמוד על טיבן של רגשותיה אלי…

ובאחד הימים, בשובי מהעבודה, נכנסה מרים לחדרי, ישבה על גב המטה, לקחה את ידי לתוך ידה היא, הביטה כי ארוכות ואמרה: אני אוהבת אותך!

אף אני אוהב אותך! עניתי לה.

לא! אמרה: אני אוהבת אותך… והמשיכה בלחש: אני… כאשה… התוכל גם אתה לאהבני כאהב הגבר את אשתו?

נדהמתי למשמע הדברים שיצאו במפורש מפיה, לא היה מענה בפי על כך. פתאום הרגשתי כעין מחנק בגרוני. חסר היה לי אויר לנשימה.

קמתי ממקומי, הקרבתי את פי אל ראשה השב, ונשקתיה ארוכות. לבשתי את מעילי וללא אמר יצאתי את הבית.

מאז נפרדנו.