צעיר היה וחסר כל נסיון בחיים. לגבה דידה היה העולם דומה לבי הילולא, וכל מי הרוצה בכך – בא ונוטל את חלקו בשמחה הגדולה. כשלונות קטנים לא צערוהו ביותר. כי, אין לשים לב אליהם. והחיים הלא ארוכים הם ויש די זמן כדי ללקט פירורים קטנים ולעשותם אחר כך – מצע רחב של תענוגות והצלחה. מחסור כי יבוא ויביא בעקבותיו דאגות קטנות – גם הוא אינו כדאי והגון למרר את החיים היפים. קרן אור אחת של השמש החמימה דיה לחמם את הנשמה ולהפוך את כל החיים לגן עדן ממש. מבט פוזל אחד של בת חוה, צעירה ורעננה, דיו לרענן ולהמריץ את מחזור הדם האדום והחם שבגוף. טוב לחיות! טוב וטוב.
ובכל זאת התגנב הספק אל הלב. אמנם לעתים רחוקות למדי – אך בכל זאת היה בקורטוב ספק זה כדי לרסק את האמונה שבלב. ומקורו של הספק הלא כידוע הוא: “הנשים”. ונשים לאו דוקא, אך הבחורות הצעירות ודאי ובודאי שיש בכחן למאס את החיים על האדם.
עלי לגלות לכם כאן: רגיש היה עד מאד. רגיש ולקוי במדה ידועה ויתרה של גאוה עצמית. ומכאן ועד לחשבון הנפש של עצמו רחוקה הדרך. עד לשנתו החמש־עשרה האמין: שרגש האהבה הוא נזר הבריאה שבגללו כדאי והגון לחיות, ואמנם הוא ניצל את הרגש הזה ופזר חבוקים, גיפופים והבטחות בכל הכוונים. לאחר כך כשהבחורה אשר אהב עברה לשבת על ספסל אחר בכתה לידו של מתחרה שחור עינים ושיער מסולסל – וחשך העולם בעדו. בכל דבר ראה את “הרע” את החטא, את השטן על כל גלוייו. בינתים צצה לצדו על הספסל דמות שניה וחדשה, רצויה וחמודה, והרי במקצת מתוך נקמה בזו אשר עזבה אותו, ובמקצת מתוך נטיה פנימית התנחם והשלים – ושלח מבט פוזל של העיין, חיוך מלבב של פה צעיר ועסיסי, אותם עשה שליחים נאמנים – והם מלאו את שליחותם באמונה. ולא עברו שעות מספר וישכח את עניו ולחצו, אף לא הרהר יותר במלכת לבו לשעבר, ושוב טוב היה לו. טוב וטוב!
עברו עוד שנתים ימים. וייף, התבגר, חכם מכל האדם, קנה נסיון, התמיד באהבה ונשאר רגיש כמו בעבר, אך יחד את זאת נסה כבר להגדיר את רגשותיו לאחת ולשניה. ובסופו של דבר: התאכזב והתיאש, וגמר אומר: שאין אמונה בנשים. קלות דעת הן, רגזניות וטרדניות, ומחוץ לכאב ראש אין לקבל מהן כל טובת הנאה אחרת. ומכיון שהקל ראשו בהן – הרי ראה בהן רק את הצד הרע. אמנם גם לאחר המסקנא המפורסמת לא פרש מהן, הוא המשיך לאהבן ולהמשך אליהן בפרפר לשלהבת. – בכל לבו חבבן – אך רק לשעה קלה בלבד, מערב עד ערב, לעתים קרה והוא גם הבטיח לאחת ולשניה מה שהוא – אך הבטחותיו ניתנו מן השפה ולחוץ, ואף פעם לא באו על ספוקן.
אני, שהכרתיו מימי הילדות המוקדמים עקבתי אחרי התפתחות מחשבותיו, שכלו ודעותיו על החיים והאדם. לא אוכל לציין משהו שחרג מהמסגרת הרגילה של התפתחות עקבית ורגילה ביותר. הוא היה שייך לסוג האדם שאינו מבטיח גאונות, אך יחד עם זאת אינו מראה כל נטיה בולטת להיות נחשל בהתפתחותו.
ביחוד ענינו אותי דעותיו על האשה. מפרק לפרק היתה אזני קולטת איושת ניב מפיו שהיתה אומרת רבות לחובתן של בנות חוה. ידעתי שאין לתת לו את היכלת: שהוא בכחות עצמו יקבע את יחסו החיובי או השלילי בשאלה גדולה זו. אך לא מצאתי הזדמנות מתאימה כדי להסביר לו מה בקשר לכך ולהעמידו על טעותו. הוא מצדו לא פנה אלי ולא בקש עזרה בצר לו, והרי שנינו שתקנו – אם כי רבות היה בפינו לאמר בנידן דידן ומאד הצטערתי על כך.
בחברה בה הייתי חי ופועל – היה מקובל: שהנוער מקולקל, חסר תרבות אנושית, גס רוח וקל דעת. אמנם לא לכל מה שנאמר לי – האמנתי, אך בכל זאת, משהו מדעות מקוריות אלו נקלט במחי. ופעמים רבות דמיתי אף אני לראות את כל אלה. ומעשים רבים שיש ליחסם לגיל הנעורים – ולאפי המיוחד של הילדות – קבלתי אני כמו רבים אחרים בתור גלוי של הרע ושל המדות הנפסדות אשר לנוער.
גם הגבור שלי נתן לי לא פעם עילה לחשוב על נטיתו השלילית. ועוד טרם יכלתי לדון את מעשיו לכף זכות – הכרעו המעשים לכף חובה. וזה גרם לי רגז ויסורים, ביחוד לאחר שנוכחתי שאין לזה תקון.
עד שבאו העובדות וטפחו על פני. ובבת אחת נודע לי שאין השד נורא.
והיה זה בדמדומי אחד הערבים של האביב המבורך. אני, ידידי הצעיר ואחד ממכרי המבוגרים ישבנו להנאתנו ככורסאות קש רכים ונוחים ודברנו על כל שהעלתה הלשון. לא היה כל כוון מסויים לשיחתנו זו, אף אחד מאתנו לא התכוון לקלוע לכל מטרה שהיא. היתה זו שיחת חולין של אנשים עיפים מעבודה וטרדות והשואפים לנוח. אך פתאום נסבה השיחה על האשה. מכירי המבוגר ספר לנו בדיחה מפולפלת, ידידי הצעיר העיר הערה עוקצת וקלת המשקל על חשבונן של האמהות, והרי נפתח פה לשטן והשיחה החלה להתגלגל במורד.
אני הרגשתי כאילו שפכו עלי קיתון של צוננין. והרי מבלי לחכות הרבה פתחתי בהסברה. לראשונה בניחותא ובשקט, ולאחר כך קדשתי מלחמה באש וגפרית על כל אלה המקילים ראש בשאלה זו שהגישה אליה – אליבא דכל הדעות צריכה להיות רצינית ושקולה. לא הרגשתי בזמן החולף והם לא העירו לי על כך, והרי דברתי בזאת שעה ארוכה למדי.
לאחר שסימתי קם מכירי ונפרד ממנו, ואני וידידי הצעיר נשארנו יושבים ושותקים שעה ארוכה למדי. שנינו היינו נרגשים במקצת. לא ידעתי אם עלי להמשיך בשיחה או להמנע מזאת, ושמא חשבתי: לא לרצון הוא לו נושא השיחה. אך טעיתי בחשבון לאחר שתיקת מה הוא קם ממקומו, לחץ את ידי והפליט מפיו כמתביש: תודה! חכה דקות ושוב: תודה!
והיה הרגע הלז בשבילי רגע של גלוי מפתיע ועילהי. וידעתי אז: יש רגש לנוער, ויש הגיון לנעורים. התעשרתי אז בחויה גדולה שרק לאחר תקופה ארוכה ידעתי להעריכה כראוי.
מני אז ועד היום אני ניזון באותה חויה גדולה וכבירה.
בכל לבי אני מקנא בידידי הצעיר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות