כבן שש עשרה הייתי בשעה שהכרתי את זו שהיא עכשיו אשתי החוקית לעיני האלהים ואדם. אך משעת ההיכרות ועד לנשואים עברה תקופה של עשרים שנה לערך. סבות לכך היו רבות ושונות: היו ימים שהיא לא רצתה בי, היו גם ימים שאני לא רציתי בה. שנינו היינו צעירים לימים חלומות לאין ספור הצטיירו באופק הרחוק, דמיונות רבים ויפים עד מאד הבטיחו שילומים בצורות שונות לעתיד. אף אחד מאתנו לא הסכים לותר אף על קוצו של יוד. וקרה: מלה אחת בלבד שנפלטה מהפה שהשתמעא לשתי פנים גרמה לקטטה הרת תוצאות לשנינו, מבט אחד “לצדדין” שלי או שלה. היה בכוחו להוכיח את אי האימון שיש ליחס לשני. והרי לא היה לנו נחת רוח מיוחד. אגב עלי להודות: שרבים וטובים מאד היו הימים בהם השביעתני תענוגות, ועלי גם להודות שאהבתיה. קרובה היתה לי, נכספת ויקרה, והייתי מוכן לתת רבות תמורת נשיקה אחת קטנה על שפתי.
לא שאלתי את נפשי אם גם היא אהבה אותי. היה זה בשבילי כדבר המובן מאליו. ומחוץ לכך – הרי שפתיה ופיה העירו כאלף עדים לזכות ההנחה הזאת. ובשעה שהיתה עוצמת את עיניה היפות ומצמידה את שפתיה אל פי – ונדמה היה לי אז שאני נמצא בגן העדן, מקום שהמלאכים אומרים שירה. יתכן ואתם תלעגו לי על תמימותי כי רבה, אך לו הייתם במקומי כי אז ודאי ובודאי שהייתם מאמינים בכך.
הכרנו זה את זו על ספסל התלמידים. ומבין למעלה משלשים תלמידים שלמדו יחד עמי בכתה אחת בחרתי רק בה. והבחירה לא היתה משוחדת או מוטעית. היא היתה יפה, עליזה ומלאת חיים, וחברה למופת.
ועינים היו לה: יפות מכל אלה אשר ראיתי מעודי. היה בהן תערובת של הרבה צבעים וגוונים מתכלת הרקיע ועד לצבעי הקשת בענן שבשמים. ובשעות של בין ערבים היה בהן מצבע הזהב של החמה השוקעת. וטובות היו עיניה: שופעות אהבה וחסד, מלבבות ומנחמות. ואני אהבתין בכל חום לבי הצעיר והייתי מוכן לבוא למענן באש ובמים. ובעת שנמצאתי במחיצתה ללא נוכחותו של אדם שלישי, ואם רק היתה נוחה לי באותה השעה והרשתה לי לנשקן – הרי הייתי המאושר בתבל.
פתאום נפרדנו. מאורעות עגומים בהיקף עולמי הוציאוני מביתי והגלוני למרחקים, היא נשארה אי שם גלמורה ובודדה והרי נתפרדה החבילה. במשך שנים חקרתי ודרשתי לה וללא תוצאות מעשיות. לעתים היתה מגיעה אלי שמועה קלושה וקלוטה מן האויר אודותיה, אך תיכף לכך היתה אובדת שוב.
בינתים עברו כעשר שנים. אני זקנתי ושבתי והבדידות כבדה עלי יותר ויותר. ואף כי הייתי רגיל לבלות את שעותי בבדידות במשך שנים רבות, ואף אם הייתי רגיל לראות לפני רק את ארבעת הקירות של חדרי הקטן בכל זאת נשתנה בי משהו. בסדר החיים הקבוע שלי חל מפנה מפתיע ביותר מפרק לפרק תקף אותי הפחד. לא ידעתי את מקורו של הפחד הזה, לא יחסתי לו ערך מיוחד, ובכל זאת הוא השתלט עלי והכביד, ושעבדני להרגלים וסדרים שלא ידעתים עד כה.
לבסוף, באין מוצא אחר החלטתי למצוא לי אשה. אשה שאשאנה כדת משה וישראל. וכאן נתקלתי בקושי העיקרי: לא ידעתי במה לבחור. ועליכם לדעת שלפני ימים ספורים מלאו לי ארבעים וחמש שנים. ואדם בגיל מכובד זה בררן הוא, פחדן וחשדן. והרי נוסף לפחד מפני הבדידות תקפני פחד נוסף: ושמא לא אצליח בבחירה? שאלתי את עצמי.
וכך במשך חדשים רבים הייתי שרוי בין הן ולאו, חפושים, הצצה לכאן, פניה לשם, והכל לשוא. אחת גרועה מחברתה: זו רגזנית, שניה דרסנית, שלישית משקרת, והרביעית דוקא טובת לב אך מכוערת ביותר וחששתי לבחילה בשעת הארוחות המשותפות. אחת כמעט שמשכה אותי ברשתה – בחורה צעירה כבת 20 שנה לערך, עליזה וגחכנית, אך נדמה היה לי שהיא מתכוונת להפוך אותי הזקן – לתיש צעיר ומשכתי את ידי הימנה, עוד אחת פסקה לי את פסוקה בבת אחת ובערב הראשון: על הבעל להיות לעבד לאשתו, רק בזאת הוא יכול להוכיח לה את גודל אהבתו. כל יום הביא לי בכנפיו הפתעות חדשות – ולא תמיד נעימות. כל ערב כמעט ראיתי פנים חדשות. נהפכתי למוקיון, לכל אחת מהן הייתי מוכרח לספר על העבר, בפני כל אחת הייתי נאלץ להביע את השקפותי על החיים והמתים, על האמנות, השירה והספרות. לספר על עבודתי, לפרט בדיוק נמרץ כלפני רואה חשבון מוסמך את גודל רכושי עד לפרוטה האחרונה. וכסף, רבונו של עולם! הכסף נזל מכיסי כמי הנהר הזורמים אל תוך הים הגדול. כל המלצרים בבתי הקפה הכירוני ושמחו לי, בעלי המכוניות, החנויות לחפצי מתנות ובעלי הסירות שעל הירקון ממש העריצוני. ובשובי לחדרי בשעה מאוחרת בערב, ונפלתי על המטה עיף ויגע, שבור ורצוץ, ובלבי הרגשה של ריקנות וחרטה.
והנה שיחק לי המזל: הוצגתי בפני בחורה שכמעט ממבט ראשון מצאה חן בעיני. לא צעירה ביותר, אך גם זקנה לא היתה, רזה ולבושה בפשטות ובטעם. גם אופן דבורה היה לפי טעמי: צנוע ושקט. והרי לא סרתי כבר ממנה, במשך ימים מספר שמרתי את צעדיה כשוטר חרש, מדי ערב בערבו ערכנו טיולים רחוקים ברגל, ולשיחות לא היה קץ. לבסוף אזרתי עוז והצעתי לה את ידי ולבי.
היא הביטה כי ארוכות ואמרה: וכי מה החפזון? גם אני לא ידעתי במה להסביר את מדת החפזון שבי, אך הרגשתי שאין בי כח עוד לחכות. וכאשר הפצרתי בה להשיב לי הן או לאו – בקשה “שעה אחת” בלבד כדי להימלך בדבר. באין ברירה הסכמתי לכך, ולמשך שעה זו נפרדנו. היא הלכה למקום שהלכה, ואני נכנסתי לבית האוכל הסמוך כדי לשתות משהו.
בהכנסי לבית האבל הבחנתי תיכף בפנים מוכרים לי עד מאד. ולפני שהספקתי לחשוב בדבר קמה היא ממקומה, ולפני שהוצאתי הגה מפי נפלה על צוארי ופרצה בבכי היסטרי. זו היתה ידידתי משם, אהבת הנעורים שלי. ועיניה לא נשתנו גם עתה עם עבור עשרים שנה. אותו הברק ואותם הגוונים.
עם עבור ההפתעה הראשונה יצאנו לרחוב ואני הובלתיה למקום – בו היה עלי לחכות לשובה של זו אשר הצעתי לה לפני שעה קלה את ידי, והנה הופיעה. על שפתיה חיוך של אושר וכל ישותה הביעה נכונות ורצון…
היא מצאתנו שלובי זרוע, מאושרים ופנינו קורנים זוהר וחיים. היא לא אמרה מאום, רק הביטה בנו במבט שהביע לראשונה בוז וכעס ואחר כך יאוש ודמעות.
באחור של שעה אחת בלבד!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות