קראו לו בשם רודי. אף כי שמו בישראל היה ראובן. הוא עצמן לא ידע לחלוטין ולא כלום על שמו העברי.

הכרתיו בכפר, ולא עברו שעות מעטות וכרתנו ברית זה עם זה ויצאנו לטיול ממושך אל הפרדסים הסמוכים, כשידינו שלובות אחוזות ומהאחד לשני נזרקים מבטי אהבה הטופים. רודי פטפט במשך כל שעת הטיול כמעט ללא הפסק, ולמרות שלא הבינותי ולא כלום מכל מה שאמר או חשב לאמר, בכל זאת לא הפסקתיו בדברו.

לא הבינותי לשפתו – משום שלשונו היתה מהירה מדי ולא ברורה. לא עלה בידי גם לתאר לעצמי כל תמונה או לקנות מושג מה מכל מה שהפליט פיו. כל המלים שיצאו מגרונו התמזגו למלילה שוטפת ונטחנת, ודמתה לגניחה או קריאת התפעלות. קשה במיוחד לתאר כאן: מה הרגשה הרגשתי אני למראה היציר האומלל הזה. אך רודי לא הצטער כנראה במיוחד על כך. הוא היה בטוח ששיחתו נשמעת ומובנת לי ושאני בודאי מתפעל ממבע שפתיו.

לבסוף כשעיף – נשתתק והרים אלי את שתי עיניו הבהירות. ברור היה לי שהוא מחכה לתשובתי לכל אשר שאל. ואני לא הכזבתי אותו. פתחתי בשיחה וספרתי לו על עצמי ועל אחרים, על העיר ותושביה, על אנשים מבוגרים ועל ילדים קטנים. הוא לא הפסיקני. מבטו היה מכוון אלי פי ושפתי במשך כל שעת הדבור כאילו תפס את פירוש המלים במבט עיניו.

ידעתי שאין הוא תופס את תכן הדברים אשר ספרתי לו. אך עיניו הביעו לי בקשה אלמת – שלא אפסיק, שאמשיך לספר. ועוד משהו הביע לי מבטו האלם: שאין הבדל מהו תכן השיחה, הכל רצוי והכל מתקבל בחיבה.

משגמרתי לספר, ישבנו שנינו שקועים במחשבות. איש איש ומחשבותיו, איש איש ותכן חייו עמו. אני מצדי השתדלתי לחפש את הנימה המשותפת שתקשר אותנו ושיהיה בכחה לגלות את המקור להתידדות קבועה ומחלטת, אך לא הצלחתי, נסיתי לעורר כו את הרצון לדבר, אך ללא הועיל. הוא ישב שקוע במחשבותיו. מבטו רחף אי־שם במרחק הבלתי נתפס והזר. מבטו הביע געגועים אין סוף למשהו בלתי נתפס, לעולם הזר לי לחלוטין, עולם שאין לאף ילוד אשה אחר כל חלק בו, עולם סגור ומסוגר בתחום הצר של חיי אדם שעדיין לא הספיק לעצב את דמותו, ושעדיין אינו מכיר את הדרך – דרכו בחיים.

שאלתיו: רודי, התאכל שוקולדה?

ויען לי: מה?

שאלתיו בשנית: וסוכריות תאכל?

ושוב אותה התשובה: מה?

ואז הוברר לי: שרודי אלם למחצה, ושמחו רופס ומטומטם לחלוטין, נודע לי – שמחוץ להברות ספורות אין הוא מסוגל להוציא מפיו ומגרונו כל הברה בעלת קשר ומובן. וכשהבטתי יפה יפה אל תוך עיניו הבהירות – והוברר לי: שעינו האחת, השמאלית עורת ומשותקת, ולחיו הימנית רועדת, מתכוצת ומתפשטת לסרוגין.

הושבתיו על ברכי ולחצתיו אל חזי. ונדמה היה לי אז שהוא נרגע, שמצא אצלי את החיק שבו הוא מוצא את המנוחה הנפשית ואת הפתרון הסופי לכל השאלות המטרידות אותן, והדורשות את פתרונן הסופי והמחלט.

כך ישבנו זמן מה. הוא כבש את ראשו בחזי, נלחץ אלי כאילו הייתי אמא רחמנית. מפרק לפרק הרים את מבטו אלי, חייך חיוך אשר ונרגע, ושוב כבש את ראשו בחיקו.

חזרנו לכפר שקטים ונרגעים גם שנינו. במשך כל שעת ההליכה בחזרה החזיק את כף ידו הקטנה בתוך ידי הנוקשה ולא הסיר את מבטו ממני.

לויתיו עד סף דלת ביתו. לקריאתי יצאה לקראתנו אמו: אשה כבת שלשים שנה, גבוהה ויפה להפליא. פניה דמו לפסל של אלילה ועל שפתיה חיוך מקסים שכבש את לבי לה כמעט ממבט ראשון. אך במבטה היה משהו שגבל עם טמטום וכהות של רגשות.

הבטתי בה ואחר כך בידידי הקטן – רודי בן השלש, והבינותי את מקור האסון. ואז גם ידעתי: מה טעם התידד עמי ושאף את קרבתי.

ונדר נדרתי: לשמור על ידידות זו ביני לבין רודי הקטן והאומלל.

דומני – שאף הוא שאף לכך.