מצויים אנשים העומדים תמיד מחוץ לשטח, לזמן ולמקום. אנשים אלה בטוחים, ובודאות מחלטת: שאינם סתם בשר ודם. והם עשויים “חמאה או דבש” או קורצו מחמר יקר אחר. כי אחרת אין להסביר את עמדתם ואת יחסם לסביבה.

לא אדע, יתכן וגם אתם רגישים ביותר ביחסיכם לסוג אנשים אלה. אני בכל אפן רגיש לגביהם במדה מבחילה, ושרוי בפחד תמיד בשעה שאני נמצא בחברתם. ולדעתי הרי הם אנשים מסוכנים ממש, ומעמידים בסכנה את שלום הצבור והחברה.

אחרי אדם מסוג זה – נגררת תמיד קופה מלאה של אבות, דודים ודודות מיוחסים, רבנים ולומדים מופלגים או סוחרים עשירים, ועל לשונם מוכן תמיד שמו של אחד מן הרפאים האלה כדי להתפאר בו או לקבוע הלכות בעזרתו. בכל שני וחמישי הם מבקרים בבית הקברות כדי להשתתף באזכרתו של מישהו מהחשובים האלה – שבתוך תחומם ועמם הם חיים. ודומני שהם עצמם מתים הם, ורק במקרה מתהלכים הם בינינו, ואין להם כל ענין עם החיים.

לאדם מסוג זה יש גם גוון מיוחד ומבנה גוף מקורי משלו: לרב הם בעלי כרס, שמנים, חלקים ומצוחצחים, מקל מסוקס בידי הגברים, עגילי זהב ומחרוזת פנינים לנשים, גם המקל העבה, וגם העגילים והפנינים ירושה הם מדורות קדומים. בביתם שורר השקט, הנקיון התורשתי, אפלולית קרירה בחדרים, צפות מיוחדות צבעוניות ומצויצות על הכסאות המרובעים הכבדים, פסנתר מיוחס שחדל מזה זמן רב למלאות את חובתו למוסיקה ואף הוא חי וניזון מזכרונות העבר, הדבור בלחש והוכוח אסור באלף איסורים. בספרות היפה הם מכירים רק בטולסטוי, במוסיקה רק את בטהובן, בשירה רק את פושקין, בזמרה רק את שליאפין, ובהויות העולם הזה, בפקחות ובעדינות אך ורק את עצמם.

משהו מריח בית הקברות דבק בהם. ביתם דומה עלי לגלוסקמא גדולה ומקושטת בהידור ובטעם, וכל מנהגיהם לעבודת אלילים מותקנת ומושלמת.

באחת מן הנשים השייכות לסוג זה של אנשים פגשתי לפני זמן מה. ולמרות העובדא שהכרות זו נעמה לי עד מאד, בכל זאת היתה כל תנועה משלי מלווה אימח ופחד.

לא גבוהה אך מוצקה כחומה היתה, בעלת כתפים רחבות ומוצקות אף הן, לחייה מלאות ורדיות, חזיה גבוה, וידים לה – קטנות וחיורות ואצבעותה ארוכות ודקות, ונוצרו כאילו להיותן ראויות רק לפריטה על פסנתר.

אודה על האמת: אין בידי לאמר משהו ביחס לצבע עיניה, לא ראיתין. פחדתי להביט בהן, והצצה קטנה בהן בלבד בשעת היכירות הספיקה להזהירני.

עם הפגישה בה נמצאתי במבוכה: היא הסתכלה בי מכל צד ועבר במבט של חשד גלוי, עינה החליקה על פני כל גופי מלמעלה למטה, המבט בחן את מעילי, את העניבה, המכנסים והנעלים. אחר כך הורם מבטה שוב אל פני ובחן אותם בקפדנות, ושוב ירד המבט שלב אחר שלב, משום מה נדמה היה לי באותה השעה שכפתורי המכנסים שלי אינם מרוכסים כראוי, וזה גרם שדמי פרץ אל תוך פני וגל של חם עברני והציפני מאצבעות רגלי ועד לקצות השערות שבראשי.

כנראה שמשהו בי משך את תשומת לבה, והנה הופיע על שפתיה חיוך מתוק למחצה, וידה הקטנה בעלת האצבעות הארוכות הושטה לקראתי לשלום. קבלתי את היד המושטה אך לא העזתי ללחצה כראוי. ברור היה לי שזוהי יד מיוחסת, יד של נין ונכד לגדולים וגאונים, וביד מעין זו יש לנהוג זהירות. אסור ללחצה בכח, אסור למשכה, אף על המגע להיות קל ורך.

מובן מאליו שלא דברתי. היא דברה. ודברה דוקא בשטף ועל הכל, אף עלי – אם כי לא הכירתני כלל. היא ידעה ממבט ראשון שאני הנני: תולעת זוחלת על גחון, ועלי להרכין ראש בפניה ולאמר “אמן” אחר הכל. וכך גם עשיתי הסכמתי לכל אשר אמרה. התאמצתי להבין לרצונה אך לא תפסתי מאומה בשכלי הדל. זרים היו לי הרעיונות אשר הביעה, זרה היתה לך הנעימה המיוחדת שבלשונה, וזרה היתה לי אף היא בכל ישותה היחסנית.

הזמנתי לביתה, שם קבלוני כמעט יפה והתיחסו אלי בחסד רב, אך דומה הייתי שם לתרנגלת ממוצא דל ופשוט לעומת תרנגלת לגהורן לבנה ומצוחצחת. גם שם לא דברתי, משהו החניק את המלים בעודן בגרון ופי נשאר סגור. ולאחר ארוחת הערב שקבלתי שם נשארתי רעב. התבישתי לאכל לשובע שלא להראות זולל, ופרוסת הלחם הדקיקה שהתאמצתי להחזיקה דוקא בין שתי האצבעות לא הספיקה לי.

וכי מה עוד אספר לכם על הבית? אמרתי כמעט הכל. אך לסיום הדברים עלי להודות: נדמה היה לי – שאני מסתובב במוזיאון בין כלים יקרים ועתיקי יומין האסורים במגע, וכל חפץ וגם האנשים ביניהם – נראו לי כנושאי כתבת: זהירות! “זכוכית”.

הלכתי משם ולא חזרתי יותר למרות ההזמנות בפה ובכתב שקבלתי מהם. פשוט לא היה בכחי לשאת אותם פעם שניה.

סבורני, שטוב כך!