שמיני עצרת. ברחבי רוֹם עננים מותלמים כשדה־קרב. משב קריר תלש עלים כתומים, ערבלם והטילם בצדי סמטאות וירכתי־חצרות. בדי־אילנות התפרקו עדיים וריטטו נוגות. ציפרי־נוד ניתרו על זמורות ערומות, מבוהלות וליאות, והרדימו כלפי חמה. עצב היה נסוך על הסוכות המתנודדות ברוח. מולא־אליעזר ישב על שטיח נהדר בסוכה שדפנותיה הופשלו בליל הושענא־רבא להרחיב מקום המתפללים. ליטף זקנו ועיין במדרש תנחומא בפנים קורנים. הוא לא דאג דאגת מחר ולבו לא נקפו על יום אתמול. קול, צום וממון קיים כהלכתה בחודש הרחמים וימים נוראים, סיים פעמיים כפ"ר¹ בימי־החג, ובחול המועד – שנים מקרא ואחד תרגום; צלו לא נפגם לנוגה הלבנה בליל הושענא־רבא – ומובטח לו שישלים שנתו בעזרת השם. גגותיו טויחו לפני החגים. פרנסתו מזומנה לו בפתח אהלו, למחרת טרם יצא מבית־התפילה – כבר הומה חצרו מתגרים ולקוחות. הוא אינו כרוכלים שבנפשם יביאו לחמם ממרחק עשרות פרסאות בכפרי־נכר.

“מועדים לשמחה!” קידם מולא־עזרא המלמד בדרכו על הסף. “חגים וזמנים לששון” ענה מולא־אלעזר בקימה והוסיף: “בגלל טרדות המועד לא עיינתי בפרשת האזינו וזאת הברכה עד היום”.

“יהי חלקי עמכם” ענה מולא־עזרא וישב מיד כדי שלא להטריח תלמיד־חכם יותר מדי וברך ‘עצי־בשמים’ על הדס ושושנים ועשבי־בשמים, על נענע וריחן התקועים זרים זרים בעציצי־בדולח ו’הנותן ריח טוב' על תפוחים, חבושים ואתרוג הערוכים בצלחות בטס והגישם לבעל הבית. שניהם נשקו ראשי־אצבעותיהם לשם הכבוד וזיכו איש את עמיתו בברכות ואמן ומולא־אלעזר הוסיף לכבד את אורחו בברכת ‘שהכל’ על יי"ש ו’העץ' ו’האדמה' על מגדים, ותוך כך שקלו וטרו על שירת האזינו ופטירת משה רבנו ולפרקים זלגו עיניהם דמעות על קשי הגזירה: “רב לך!” ולימדו קל וחומר על גופם: “אם רעיא מהימנא כך – אנחנו מה, רימה ותולעה…”

כטוב לבם בתורה ומצוה פתח מולא־עזרא המלמד ואמר: “באתי לקיים שליחות מצוה, אם יעזור השם, לחדש שותפות ישכר וזבולון, דהיינו יהודה, בן פורת יוסף שחונן בתושיה רבה עם בבא כאן שהוא תמים־דרך ואוהב מצוות מעשיות. העמקתי בפרשה זו ומצאתי שהיתה כוונה גדולה ליעקב אבינו עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן: התורה נמשלה למים שנאמר: ‘כל הצמא לכו למים’, והמים בהשקותם אדמה תחוחה יצמיחוה יבולי־ברכה, אולם עלולים לאבוד לריק חלילה בעברם בעד משפך שעשוי מתכת, על כן כתוב על נחלת זבולון ‘לחוף ימים ישכון’ – רמז לשותפות עם ישכר כדי לספוג לחלוחית של תורה ויתקיים בו הפסוק: ‘היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה’, ואין לחם אלא תורה שנאמר: ‘לכו לחמו בלחמי’. זבולון עושה שליחות קודש לקיים נפש ישכר, הרובץ בין המשפתיים – בין בתי־מדרשות ובתי־כנסיות וזכותו תגן על אחיו ותצילהו ממשברי־ים ועליהם נאמר הפסוק: ‘מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’.”

מולא־אלעזר הכיר מכבר את בבא־כאן בכורו שנשמתו מספירת העשיה, אך שיחר פני־השם וקיוה שתגבר ספירת האצילות בהיות בבא כאן בר־מצוה. הלה בכה עם אמו והוכיח צדקתו מן החומש: “ב שוא ב, ר שתים נקודות: בראשית; נקודה שית – בראשית; ב קמץ־ב, ר – ברא; א שוא סגול, ל־חולם ל – אלהים, נקודה הים – אלהים; את רואה, אמא, אפשר לצרף אותיות ונקודות ולקרוא מקרא, ואיך יתּכּן לראות מלה ולזכור את שלא כתובה!…”

מולא־אלעזר גזר תענית על בני־ביתו, צם גם יהודה שטרם מלאו לו עשר שנים, וכתום תפילת ערבית הביא כלפי ובו שני פתקים ואמר ברטט: “בבא כאן בני, כון לבך לשמים כי גורל־קודש זה יחרוץ משפטך לכל ימי־חייך…”

בבא כאן השתאה על צער אביו וחרדתו הרבה, הוא השתחרר מן ‘הכותאב’ (תלמוד תורה) ושרביט המלמד, צעד בחוצות קוממיות, התפאר על חבריו שהוא בא בסוד אנשים גדולים וחיקה את הליכותיהם.

חכם לוי איקלע לכפרם, והתאכסן במעון מולא־אלעזר שהיה מוקיר חכמי־ירושלים ונושא ונותן עמם בלשון־הקודש ומזרז את בניו להטות אוזן קשבת, כי שיחת תלמידי־חכמים תורה היא. יהודה שתה בצמא דבריהם וצירף מתוך חומש מלים ושאל: “וראה כבודכם את ארץ המוריה, מערת המכפלה וקרית ארבע היא חברון?” מענה חכם לוי היה עמוק וממושך שנשנה בו רבות ‘הישמעאלים אוי לנו’ וספק אם יהודה ירד לעומקו, אך בבא כאן געה פתאום בבכי. האורח הפסיקו ושאלו: “למה תבכּה, בני?” והעביר ימינו על ראשו וברכו: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה” והסתכל בתוי־כפיו והוסיף: “ישתבח שמו חוננך בשתים מעלות טובות: תום וגבורה, מניצוצות נשמות נח ועשהאל בן צרויה, זכותם תגן עלינו אמן, ועתיד אתה לעלות לארץ הקדושה בעזרת בשם ותקים שם בן תלמיד חכם שיקנאו בו כל בני־דורו”. תנחומי חכם לוי רעפו על לב בבא כאן כטל תחיה, אם כי לא הבין מאומה. הוא נשק בחרדת קודש את היד המלטפת ומרחפת על ראשו לסירוגין ולבו מלא הודיה, אך בהיבצר ממנו להגות רחשי־לבו פתח את החומש וקרא בדמעות: “ואלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה…”

היה שלהי־טבת, ליל־סגרירי אפל, סופות התדפקו על הדלת לקרעה, אך שתים ‘הללות’² דלקו כבליל־מועד וחכם לוי ישב על השטיח החם לפני האח הבוערת והאזין לקריאת בבא כאן עד תום הפרשה ולפרקים תיקן לו בנחת את הגרנת אותיות א, ה, ח, ע, והבטיחו ללמדו טעמים בעזרת השם מדי יום ביומו, בלי נדר, כל זמן שהותו – וקיים דברו בשלושת ירחי־החורף שעשה שם.

מקץ שנתים־שלוש נפטרו מולא־אלעזר ואם בבא כאן בעין־הרע, במיתה משונה, בשכבם על ערשותם, תחת מפולת הכותל שגנבים חותרים מצאו קברם תחת אשיותיו, כי מאז התאכסן במעונם חכם לוי, בגימטריה א’ל’י’ה' ה’נ’ב’י’א' זכותו תגן עלינו אמן, נפתחו להם שערי־פרנסה וברכה ועקרת הבית נפקדה בבן זכר שלישי, יוסף, אחרי שתים־עשרה שנות עמידה, ובבא כאן שנמנה עם עמי־הארצות הגה בטעמי־תורה כפצות זמיר ברון. בבא כאן ראה עין בעין את ההשגחה הפרטית בגורל־קודש שלפני חמש שנים. “אלמלא הנס ההוא”, הרהר, שהיה ‘טרם מכה ציץ־רפואה פרח’ – היינו עתה באזלת־יד שלושה יתומים פעוטים, כמוני כיהודה בן החמש־עשרה שהוא בבחינת תינוק כיוסף בעניני־ממונות, ואיזה פריץ היה ממנה עצמו אפוטרופוס עלינו, ביחוד במלחמת גוג ומגוג זו שהרשות משובשת ‘ואיש זרוע – לו הארץ…’ הוא התחזק ופרש כנפיו על אחיו כאב וכאם יחדיו, הזדרז במצוה לקיים צוואת אביו המרוחם ושלח את יהודה לשיראז ללמוד הלכות שחיטה וניקור, המון רחמיו התגלגלו על יוסף שטרם מלאו לו שלוש, וכאשר הכביד עליו אכפו ללמדו דרך־ארץ בכה במסתרים שנעדרת אם רחמניה להגן עליו ולהמתיק את הדין וללטפו בחשאי. הוא הגיע לפרקו באותה שנה שנפטרו הוריו, נפשו נכספה לקיים ‘פרו ורבו’ ולהסיר בשמחת מצוה חרב ס"מ הרשע המתהפכת בבית אבלים שנים־עשר ירחים, אולם השתרגו עליו טרדות משא־ומתן, טיפול באחיו, והתקשה בבחירת בת־זוג. תוך כך חלפו כשנתיים, יוסף נכנס ל’כותאב', יהודה חזר כישות שחורה על שפמו, פיאותיו ארכו עד הלחי ומוכתר בתואר ‘שוחט ובודק’ ועזר במרץ במרכולת שהתפתחה פי שבעה מאז מות אביהם. דומה שכל הרוכלים שמצאו מקלט בצל קורתם משום אנדרלמוסיה ושיבושי־דרכים וכל התגרים שירדו מנכסיהם מילאו את ידי בבא כאן לערוב סחרם.

בבא כאן מובטח היה שגם עיני־העדה לא ימנעו ממנו את בתם – אלמלא נפלה כל כך במידת חסידות ואמונה ושקידה להגות את האותיות הקדושות כנתינתן מסיני. ידידיו יעצוהו: “מולא־בבא כאן, אנו מוקירים כבודכך, הזנח לעלע ולחלח כבני־קדר, הטוב אתה מכל תלמידי־חכמים הקוראים כאחד האדם?” או: “חדל מחזן, למה תהיה לשנינה בפי כל…?”

ברי היה לבבא כאן שהמלעיזים בו והמקנאים לכבודו כביכול – שנאת חנם מדברת מתוך גרונם, כי מי כמוהו ראוי לעבור לפני התיבה במנחה, ערבית וסליחות בעודו רווק ואחרי הנשואים לחזן גם שחרית ומוסף, אם יעזור השם, ומה מעלה גדולה יש ממידת הבטחון, שנאמר: "הבוטח בה' חסד יסובבנו'… גדשה סאת עלבונו באחד הבקרים, בצאתו מבית־התפילה שחוח מצום, עיניו עששות מבכי ולבו סמוך ובטוח שתחנוניו הרסו כל המחיצות ועלו עד כסא־הכבוד ומלותיו המזהירות כזוהר הרקיע נשבצו בכתר מלכות… – והנה פרחחים יחקוהו: “עעשה למעען יצחחק ויעעקב…” ובהגיעו מלא־חימה הביתה קידמו יהודה בהתרסה: “האם עוללת כבודך לעפר כל זמן העדרי?”

“מה פשעי?” תמה בבא כאן…

“הפכת התפילה לתיפלה”, הקניטו יהודה. “איש לא שמע מלבד ח–ע–ח–ע שבדית מלבך, הנערים התפתלו מצחוק והקשישים כבשו פניהם בקרקע שכך עלתה ל’סליחות', ממש חילול השם להפוך פיוטי־יה נשגבים לנלעגים כל כך”.

בבא כאן דחה הסתת היצר הרע: “רמוס כתולעת נתעבה כפוי־טובה זה שטיפחתו וריביתו בדמך זה שנתים. זו תורה וזו שכרה?” – ונסגר בקיטונו באמתלת תשישות ושפך את שיחו בתהילות השם.

“אחא” – פנה ליהודה בשובם מתפילת ערבית – “איני רוצה לנטור לך על עלבוני, די לנו בצרות הגלות ושנאת־חנם של בני־ברית, הקדוש־ברוך־הוא ימחול לנו על שגגותינו וזדונותינו”.

“ידעתי שיצאתי מגדרי כלפיך”, אמר יהודה, “כי עלבונך – עלבוני, הלא תדע שאחרי רבים להטות ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולמה…”

“חדל מיסרני” – הפסיקו בבא כאן – “על זה רצוני לדון אתך, אלמלא רכשתי תורתי מפיו הקדוש של חכם לוי, ששקול כנגד כל תלמידי־חכמים שבפרס, – הייתי מבטל רצוני מפני רצון רבים. בזמן המקדש היו לנו אורים ותומים שהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, ובת־קול הכריזה על האמת ועל הדין, עתה הננו בגלות, אוי לנו כי חטאנו. אין אורים ואין תומים, אין בת־קול ואין רוח־הקודש, ונגשש כעיוור באפלה, נותר בידינו רק גורל־קודש שתלוי באמונה, ודיין־אמת יוכיח צדקו ואמיתו ואתה תהיה לי העד…” הוא נפנף את הפתק המוצא מקלפי שחרות עליו באותיות אשוריות “הלכה כחכם לוי ותלמידו בבא כאן” ופרש כפיו השמימה בהודיה ופסק על נפשו: “רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך”.

יהודה בלע רוקו וסנט: “זהו דרך חסיד שוטה, אברך כמוך שהגיע לפרקו מחויב להתנ…”

“דום כרשע!” – הפסיקו בבא כאן – “אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? ארבעים יום לפני היווצר הולד מכריזים עליו מן השמים: בת פלוני לפלוני”.

הוא השכים לילה לילה בחצות, מתכוון לשעה שכביכול בוכה על חורבן ביתו וגלות בניו ושתים דמעות גדולות נופלות אל הים הגדול, התהלך במשעולי־הגינה, הרחיב נחיריו להריח מעט מניחוחי אפרסמון זך וראשי־בשמים שזולפות רוחות גן־עדן לקראת פעמי־השכינה שבאה להיכל רחל אמנו עליה השלום לפייסה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו מארץ אויב”. באותה שעה בכה ושינן שבע פעמים: “שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.

ערב יום הכיפורים. הוא היה תשוש מצומות של חודש רחמים ועשרת ימי־תשובה, אך התגבר כארי וקם בשמחה עצומה לאמירת סליחות, התרת נדרים ועשיית כפרה עם עלות השחר, שעת הרחמים, אולם בעברו פעם־פעמיים בין ערוגות הורדים ירדה עליו עצבות גדולה לשקיעת הלבנה הפגומה שדמתה לחיי־ישראל בגלות. הוא געה מר, בשננו כדרכו, ‘אשא עיני’ וכמעט התעטפה עליו נפשו והתיחדה עם השכינה. לפתע הידדה בת קול ממרום: “לך אל מולא־עזרע המלמד!”…

נבהל עלה אל הגג – ואין איש, בדק בירכתי־החצר, בגינה ובצל כל אילן – לשוא! נכנס – יהודה נחר על ערשו ויוסף מוטל על שמאלו וימינו חיבקה את הכסת. הוא הצמיד שפתיו חרש למצחו הבהיר ויצא על בהונות רגליו ונאנח: “המסכן, חולם צואר אמא”. מעט־מעט נתישבה עליו דעתו והסיק: “מן השמים מינו את המלמד לשליח־מצוה לנקוב לי בת זוגי, כאשר הנחני למישרים ברוח הקודש לפני שבע שנים! כנערה כלבנה עד י”ד ראויות לברכה…"

מוצאי יום אדיר. לאט לאט, עקב בצד אגודל יצאו בני העדה מבית־התפילה נקיי־כפיים וברי־לבב וברכו איש את רעהו: “תעניתכם ותשובתכם מקובלות” – “מקובלות לאלהים גם שלכם, תזכו לשנים רבות וטובות” – ומיד תקעו יתדות סוכה להסמיך מצות ‘תשבו בסוכות’ ל’ועניתם את נפשותיכם'.

מולא־עזרא הקביל פני תלמידו בצהלה, ודבורה הגישה עסיס־אבטיח מהול ורדינון, סגולה לצום וחיזוק הלב, ו’קליון' (נרגילה) ומגדים. כתום הברכות על ריחות טובים ופרי העץ ופרי האדמה פתח בעל הבית ואמר: “ברוך השם, כנפי־שלום היו פרושות על הקהל הקדוש ביום אדיר זה, הכל שפכו שיחם בלב נשבר ונדכה ודמעות זלגו כמים, יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ברצון ונזכה לגאולה קרובה אמן”.

“אוי לנו!” נאנחה אם דבורה בירכתי־החדר, בבחשה בפרור. “אילו עלתה אנחת תינוק יהודי לכסא הכבוד – מיד היינו נגאלים, אך הקליפה חוצצת בעד זעקותינו, אולי חכמי ירושלים עיר הקודש יפרצו פעם את המחיצה העבה שבין אבינו שבשמים ובניו ובזכותם ניוושע גם אנו החטאים”.

“אנו החטאים” – חזר אחריה מולא־עזרא – “ונבצר גם מן האבות הקדושים להחיש את גאולתנו, אם לא נשוב בתשובה שלמה, שנאמר: אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד היו נגאלים. הושוותה גאולה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח – שבתו מתחללת; אם נשוב מן הגלויות לארץ הקדושה ונעבדה ונשמרה – אז ניגאל. הדא הוא דכתיב: אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות: שבת שבת בגימטריה גאולה במספר קטן, דהיינו ח”י, כי בגלות הננו ברשות אל נכר וקרואים מתים. שלושה בחייהם קרואים מתים: רשע, עני ומי שאין לו בנים, ואנו בבחינת שלושתם בגלות, א: כרשע נקשה ערפנו ולא נשוב לצור מחצבתנו זה למעלה מאלף שמונה מאות וחמישים שנה; ב: עניים אנו ואביונים בגלות כי כל קניננו ובנינו לא לו הם; ג: עקרים או שלא הולדנו בן שיעלה ויירש נחלתנו שנהפכה לזרים. ‘כהלכתן’ – כיציאת מצרים שנאמר: ‘יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים', אם נעלה בנערינו ובזקנינו ונצפה למשיח צדקנו – הוא יופיע בעזרת השם בהדרת קודש כשבת מלכתא לטורחים לה, ומי שלא יזכה ליהנות בחייו מאור הגאולה – יש לו פתחון פה לענות “כן” בלב סמוך ובטוח למלאכי־חבלה השואלים הציפית לישועה?" ואם נגשש באפלת גלות כאשר עשו אבותינו עד כה, הרי כל תשובותינו, תפילותינו וצדקותינו, אין בכוחן לבטל את גזירת הגלות, אך ימתיקוה ויוסיפו לנו כוח לשאתה כצמר רטוב על לב הנשרף. שנאמר: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה – רק את רעתה, וגופה קיימת…"

“היתכן, מולא, שכל בני־ישראל יזנחו את קנינם ובנינם של דורות רבים ויעלו לארץ לא נודעה?” – שאל בבא כאן – ומה יהיה על ריבוא ריבואות דלים שאין פת מחר בסלם?"

“בני” – ענה מולא־עזרא באנחה – “תשובת נביא נאמן קיימת לאלף דור ‘כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לוּ חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם’. היכן ריבואתיים יהודי ג’ערום וקנינם ובנינם? היכן קהילת לאר וחכמיה, המון יהודי דרב וגביריה ותגרי סרווסתן? מניתי לך רק הקהילות שהיו סמוכות לכפרנו ועמדו על תלן אך לפני מנין שנים, והיכן מאות אלפי יהודים בכל רחבי פרס אך לפני שני דורות? על תשעים ידות נגזרו כליה ואבדון, ההדיוטות והפסולת המירו דתם ונכרתו, ושארית הפליטה נס באישון לילה למלונות אחרים, בתיתו את בגדו האחרון שלמונים לאדונים חדשים. רק אחד מעיר ושנים ממשפחה קיבלו עליהם יסורי ארץ־ישראל, שהם כטיפה מן הים לעומת נחשולי־גלות זדוניים”. הוא הניח את הקליון וספק כפיו: “אוי לי העצבתיך, בני, זקן אני ושכול, מאחד־עשר בנים שרדה רק דבורה, תארין ימים כעפרם, ויבעיתני חיבוט הקבר שבארץ הטומאה, אולם אתם צעירים ובכם יקויים הפסוק: ‘מזרה ישראל יקבצנו’ ותזכו ליאור באור פני־השכינה בבית הבחירה בעזרת השם”.

“שאלה לי אל כבודכם, מולא” – שאל בבא כאן בעינים מושפלות – “החייב יהודי לשאת אשה ולהוליד בנים בגלות ארורה זו האוכלת אותנו בכל פה?”

“בני, מפי הגבורה צווינו: ‘פרו ורבו’ וירמיהו הנביא עליו השלום כתב באגרתו לגולי־בבל: קחו נשים והולידו בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו'. ואתה, בני, ברוך השם, הנך כבר בן עשרים ועליך לקיים המצוה טרם תחול על ראש אויבך הקללה: ‘תפחנה עצמותיו’. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתצלח דרכך ונשמח בשמחתך בחג הסוכות הבא עלינו לטובה”.

בבא כאן לא נתן תנומה לעיניו ומנה מעלות וחסרונות של עשר אחת־עשרה נערות ‘המחנה’ שמלאו להן עשר עד ארבע־עשרה שנה, ביניהן התגנבה גם דבורה בלי משים ומצא: למי רגל שעירה, למי אף שרוע, למי עיני ינשוף, למי חטי־דובה, למי שפה כושית ולמי כרס נפוחה, למי פסול משפחה ומי פתיה, מי ננסית ומי תורן, דבורה שאינה כעורה ואינה נאה – זקנה וחיוורת מחמת העוני, או מיגון נעוריה שהחמיצו, החיוורון אמנם מוסיף לה לוית חן אמהי. א־מ־ה־י – לעזאזל, ההשתגעתי? זקנה זו? הוא ניתר לאה מיצועו ועיניו מלופלפות, התחזק, נטל ידיו ותיקן חצות, וכעלות השחר עתר לפני בורא העולם: “אב היתומים, אתה בוחן כליות ולב ויודע ועד שאין כוונתי למלא תאוות היצר, חס וחלילה, אלא לעשות רצוני כרצונך ולקיים מצות תורתך הקדושה; חנני, אדון הרחמים והסליחות, ואל תכשילני בבת־זוג שאינה הגונה לי, או גלגולית, חס וחלילה, כבת־שבע לאוריה, עשה למען הורי הצדיקים שמיתתם בסקילה וחנק היתה כפרתם והנחני למישרים, אמן…”

בצאתו מבית התפילה הושיב את יוסף על ברכיו, ליטפו והקריאו קריאת שמע בנשיקת ציציות והגיש לו קלפי שבה פתקים כמנין שבטי־יה ואמר לו בעצימת־עינים: “שלח ימינך ובלול את הפתקים ותן לי אחד מהם…”

“קח את הכל” – הגיש לו יוסף את הצלחת בנדיבות־לב.

“אסור, אחי” – השפיל בבא כאן קולו בערבבו הפתקים בלב נוקף – “עשה כך ותן לי אחד…”

“הלא אתה עושה – קח ודי!”

“האינך שומע דברי?” – נזף בו בבא כאן – “זהו גורל־קודש ואתה צריך לתת לי, התכוון לבך לשמים ותן לי כאשר צויתיך”.

יוסף ערבב את הפתקים ובחר שנים הבולטים ביותר והגיש לאחיו.

“טפש, אמרתי לך ערבב יפה וקח אחת בעצימת עינים, ואתה בוחר שנים!”

“אני לא יודע ודי. קח את הכל!” – יוסף השמיט את הצלחת וגעה בבכי.

בבא כאן הגביה את הקלפי על ראשו, שפתיו דובבו תחינה והפכו לפניו – ומן השמים זרקו לרגליו: “דבורה…”

הוא נד ללצים שחמדו לצון על דרך בחירתו את בת זוגו, אך התעצב על יהודה אחיו התלמיד־חכם שנוהר גם הוא אחרי עמי־הארצות, מתריס כלפיו: “חסיד שוטה” ומלגלג על אמונתו וצחות ניבו. נחמתו היתה דבורה שמילאה כל מאוייו באהבה, אם כי לפרקים הצדיקה את יהודה: “אחיך הוא ודורש טובתך”. היא שמרה מוסר אביה אשר נשק הינומתה כלפי מצחה בליל כלולותיה ואמר לה בדמעות: “בתי, אנו נפרדים הלילה עולמית, על כן שמרי כצוואה דברי. תורתנו הקדושה חייבה את בני־ישראל בתרי”ג מצוות ואתכן – רק בשלוש: נידה, חלה והדלקת הנר, אולם הרכיבה לראשכן אלוף, שנאמר: “והוא ימשול בך”. קיימי, בתי, פי יחיד ומיוחד באהבה, יחיד זהו הבורא יתעלה במרום, ומיוחד – בן זוגך בארץ, ו“גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה”… הוא נשק את בבא כאן ואמר לו: “ראה, בני, הפקדתי בידך מאור עיני ותוחלת חיי, כל אשר חנני השם בימי־חלדי, אלמלא היתה דבורה בתי מניתי לך רוב מעלותיה, אך עתה אקצר: הקדוש־ברוך־הוא הזמין לך פנינה יקרה בזכות הוריך, נשמתם עדן, היא תכניס למחשכי־מעונכם אורה וצניעות בת ישראל, אצילות נשמה וטוהר לב. חז”ל אמרו: ‘כבד את אשתך יותר מגופך’. אני מבטיחך, בני, שהיא ראויה לכך. דע את ערכה…"

ירחים מספר אחרי חתונתם בישרום הנכרים מפי ‘רוזנאמה’ (עתון): “הנה גם אתה הייתם לעם וכתום המלחמה תשובו לארצכם פלסתינה ורוטשילד ימלוך עליכם”. יש והמבשרים העמידו פני ידידים, בתקוותם לתגמול בעת יטשו הגאולים את מטלטליהם ונכסיהם, ויש קצרי־אפיים שהיו עוינים את היהודים שבעתיים שעודם מחזיקים בכל אשר להם ואינם חושבים על היציאה כלל וכלל וסנטו: “דם מי תמצצו בפלסתינה השוממה בין שם מושלמים תמימים?”

בינתים פרצה מגפה. חדלו עוברי־ארחות ויהודים הפקידו הכל ביד שומר ישראל ונתכנסו לביתו ולא פסק פיהם מתורה יומם ולילה שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה.

יוסף ושני יתומים היו קרבן העדה. מולא־עזרא ניחם את האבלים והסיק מחלום דניאל בפרק ‘בשנה חדה’ “שהמלחמה קודמת לחבלו של משיח” וטפח על מצחו: “אוי לנו, מי יחיה ומי ימות”.

יהודה סתר את הנחתו: “המגפות פורצות בעקב כל מלחמה בדרך הטבע. הרוחות החולפות על פני חללי־חרב הופכות לקטב מרירי לאנשים שתש כוחם מחוסר־כל בשנות המלחמה”.

“חז”ל נתנו להם סימנים" – אמר מולא־עזרא – “בדור שבאות עליו צרות כנהר – חכה לו”.

“הם אמת ודבריהם אמת” – הסכים יהודה – “גאולתנו לא תבוא ואנו מסיבים לשולחן מלא כל טוב, אלא בשעה שבאה אנדרלמוסיה לעולם וכל פנים הפכו לירקון, אולם זו חלפה כבר ומי שנכתב בספר החיים יוותר אחרי המגפה ופטפוטי הגויים הם הבל הבלים, שהרי חלפו כבר כשנה ומחצה מאז השמועה על ‘ההכרזה’ ואנו לא נתבשרנו לא מן השמים ולא מחכמי־ירושלים”.

“אני לא אתמהמה עוד, בלי נדר” – אמר בבא כאן – “נפשי נכספת לקדם את פני הגואל בירושלים, אם יעזור השם, ככתוב: הזריזים מקדימים במצוה”.

יהודה ענהו בשנינות: “שאלו את הגמל: למה תשתין לאחור? – מה בי דומה לטור? – ענה. רמ”ח אבריך הם יוצאי דופן. מעלה אחת היתה לך – שמירה על ירושת אבות, כפרעה שהיתה לו מצוה אחת: סריקת זקנו – חרטומיו פיתוהו: ‘הכמוך כבני־תמותה? תלה אבן יקרה בכל נימה ונימה’ – כך תאמר לשרוף הון שלא יגעת בו ולנוד לרוח".

“אני מוחל על עלבוני” – אמר בבא כאן – אבל לירושלים עיר הקודש אתה קורא רוח? תישרף לשוני, ירבעם בן נבט! אלישע, אחר!"

“כל עוד לא תקעו בשופר גדול – הכל הבל ורעות רוח!” – התריס יהודה – “אני הרביתי ללמוד ממך ויודע מה שאני מוציא מפי. שלושה ימים לפני הופעת המלך המשיח קורא אליהו הנביא על הרי־ישראל וקולו הולך מסוף העולם עד סופו: בא שלום לעולם! בא שלום לעולם!”

משפחות רבות מכרו נכסיהן ונלוו אל בבא כאן ומולא־עזרא המלמד לעלות, אך בהגיעם לקרית ש., מקום מושב השגריר הבריטי, שבו חפויי־ראש. הלה דחם בקש. לא הועילו בכייתם וכריעתם לרגליו. הוא אישר רק את בבא כאן ודבורה, שהיו צעירים וחריטם מלא זהב, והטיף למולא־עזרא: “אתה ורעיתך זקנתם, אדוני וגבירתי, בשביל הארץ השוממה ההיא הדורשת כוח נעורים ותועפות זהב. שובו למולדתכם ותנו מנוחה לעצמותיכם ותשבעו נחת מאושר בניכם העולם לבנות ‘בית לאומי’ לנכדיכם…”

שלושה ארבעה רפי־ידים ואכולי־געגועים על שארים שהתרחקו שבו והשלימו עם חרפת הגלות, אך מרביתם, כששה מנינים עם נשים וטף, קבלו עליהם יסורי־דרך והעפילו בארחות עקלקלים. הם נדדו שבעה ירחים בתחומי פרס, עיראק וסוריה, כל אשר להם איבדו, תשעה נפחו נפשם, שנים נהרגו מחץ שומרי־גבולות, שלושה נשחטו בידי ליסטים בגבולות הארץ ונקברו ללא טהרה, ועולל בן אחד־עשר ירחים נחנק בחיק הורתו במערה שבהרי־גליל, סמוך למושבה עברית. “זו היתה עקדת יצחק” – בכתה הורתו – “ובזכותו ניצלנו מג’נדרמים שבלשו עקבותינו כל הלילה”.

מולא־עזרא זכה להיות סנדק לבן דבורה מקץ ארבעה ירחים לעלותם ירושלימה. הוא היה מוטל על ערש דוי, תלאות הדרך פגעו בו לאין מרפא, אולם הוא התחזק ועיניו הדומעות קרנו מאושר. הוא חיבק את נכדו בשמאלו וימינו ליטפה הכותל ונשק אצבעותיו בדמעות גיל והודיה: “אהי כפרתכן, אבני־ירושלים, ברוך השם, הודו לה' כי טוב לעולם חסדו!” וקרא שם הנולד עזרא־ניסן על שמו בעודו בחיים ועל הניסים והנפלאות שהתרחשו להם בדרכי ציה וצלמות. הוא לא הוציא את שנתו בירושלים, קרא ‘שמע’ נשק את עזרא־ניסן ומלמל: “בידך אפקיד רוחי… מי־כ־אל שר ישר־הר ה־זי־ת…” נרדם לנצח וחיוך נחת על שפתיו…

בבא כאן התלבט שנים מספר בירושלים, התענה בלימוד כמה מלים בערבית וחיפוש פרנסה, כילה כוחו בסתתות, סבלות ובנין, ולבסוף שלח ידו במרכולת, היה סמרטוטר, ירקן, חנוני, ולא מצא די־מחיתו. בינתים זכתו דבורה בבן זכר שני ובת. מתעטף היה באדרתו ביום סגריר ומפזם תהילים בקול־בכי חרישי בירכתי־חנותו בנחלת ציון. “שלום עליכם, מולא בבא כאן” – הפסיקו חג’י כהן בהיכנסו בהשתחוויה, תוך פרישת שלום ושיחת ידידים על יסורי־פרנסה בירושלים ועל הפרעות בידי עשו וישמעאל ועל ז’בוטינסקי וגבורת החלוצים העומדים בפרץ ומקדשים שם שמים וארץ־ישראל בגופם ונפשם, טפח חג’י כהן על מצחו כזוכר נשכחות ופלט: “יש תקוה בעזרת השם!”

“ירחם השם” – בטח מולא בבא כאן באנחה.

חג’י כהן שלף מחיקו מפה והצביע על השרטוטים: “כאן נוה־צדק, כאן נוה־שלום, כאן תל־אביב, כאן גימנסיה הרצליה, כאן דרך תל־אביב יפו – פתח־תקוה וכאן… ההיית פעם בלונדון, בפאריס?”

“לא!” – ענה בבא כאן בתום – “ואיני מבין דבר בקווים ושרטוטים אלה”.

בשיראז היית, לא כן?" – מחה כפיים חג’י כהן – עשר שנות חיי בליתי בה ואתגעגע עליה כל ימי־חיי. אקוה, בלי נדר, שאתור עוד פעם את בוסתניה הריחניים ואת ‘בזר וכיל’. בקיץ קר כגן־עדן ובחורף – כמרחץ, כאן יהיה בזר וכיל, בעברית ‘מרכז מסחרי’, חטוף לך שלושה־ארבעה מגרשים ואם יחסר לך סכום־מה – אמציא לך בעזרת השם ובעוד שנה שנתים מכור רק אחד מהם ובדמיו הקם לך בזר וכיל".

מולא־בבא כאן שאל באנחת חרדה: “במה אכלכל את עוללי? – החנות לא תפרנסני ואין כוחי עמי לשוב ולעמול בפרך” – והוסיף במשנה אנחה: “הלא תראה, חג’י כהן, מה עושים בנו רשעים אלה! היתנו ליהודים להרים ראש ולהקים בזר וכיל?”

חג’י כהן טפח על מצחו ונאנח: “אוי לנו! האפיקורסות נזרקה שם בשלומי־אמוני־ישראל…” – גלל את המפה והזדקר ללכת.

“חס וחלילה, חג’י כהן” – אחז בבא כאן בשולי כפתאנו – “איככה תוציא מפיך קטרוג על עם השם!”

“מולא־בבא כאן!” – ליטף חג’י כהן ימין הלה כמפוייס – “דומה לשכוי שחרש לקריאתו. אם תאמין בשלושה־עשר העיקרים של תורתנו הקדושה – היאך תיוואש מעצת עשו וישמעאל שחברו יחדיו על ה' ועל משיחו! האם פרעה שיחרר את אבותינו מכור העבדות בחפץ לב, או ארם, פלשתים וכל עמי־קדם הקימו מלכות בית־דויד ובנו לנו בית ראשון, או המן ואחשורוש – מלכות חשמונאים ובית שני? גם צוררינו אלה כן יאבדו בעזרת השם וגואלנו יופיע בהדר גאונו – אם אנחנו נחיש בבנין ארץ־ישראל, שנאמר: ‘בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס‘, בראשונה בנין אחר־כך כינוס הנידחים, ואם נהיה מקטני־אמונה כאבותינו שחטאו ואינם – הם השוט ביד השם’ בעוונותינו הרבים, להאריך עלינו חבלי משיח…”

מולא־בבא כאן שקע בהרהורים: “שגור היה בפי אבי, מנוחתו עדן: ‘לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת – הכריע את העולם לכף זכות’; אם כן תלויה בידי הקרבת הקץ… השאיר את המפה בידי, חג’י כהן” – אמר בקול – “ואחרי תפילת־מנחה רצון ה' יקום…”

הוא סגר את הדלת בעדו, שם את המפה בכף המאזנים ובשניה – חמש מאות שלושים וארבעה ‘פאונים’ (פונטים) כבדי משקל, שריד הפליטה, ופרש כפיו למעלה ושפתיו דובבו: “רבון העולמים ואדון האדונים, הנה ההכרעה הגלויה, אך הנסתרות גלויות לפניך, אם אכשל, בלי פתחון פה, אשוך בשרי ואצדיקך: עוונותי גרמו, ומה יהא על חילול שם קדשך בהגיע השמועה לאזני יהודה כי נוה קדשך ארץ משכלת היא, חס וחלילה… עשה למען קודשך והר־המוריה, שהאב הזקן עקד בנו עליו. ואני בבטחי בחסדיך הרבים עוקד שלושת עוללי על מזבחך, ארץ קודשך…”

עזרא ניסן קפץ אל חיק אביו בהקדימו לשוב מהחנות. מולא־בבא כאן אימצו אל לבו ונשקו בעיניו ונפנף לו שתי חפיסות ממתקים שהסתיר בהן שני פתקים: ‘ארץ הקדושה’ ‘צרור זהב’ ואמר לו: “אחת בשבילך, בני, ואחת בשביל רחמן, בן הדוד חג’י כהן, בחר לך את הטוב והשניה תן לו…”

חג’י כהן נפנף ‘צרור זהב’, נשק את עזרא ניסן וברכו: “תזכה לאכסן בארמונך, במרכז המסחרי, את המלך המשיח!”

שנים קשות חלפו על בבא כאן, רבות קילל את יומו בבואו בין המצרים. דבורה יעצה לו למסור את המגרשים לנושים ולנוח. “הן לא יפשטו את עורנו כשלא זללנו ולא סבאנו משל אחרים”. ועל אבידתם ניחמנו: ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך, רק יגדלו התינוקות מעט אעבוד גם אני כאשכנזיות, והשם ירחם…"

חג’י כהן המציא מדי פעם הלואות חדשות למולא־בבא כאן והציל מגרשיו מידי הנושים בהתנצלו: “לא בשביל פרוטות טמאות אני עושה זאת כי אם בשביל ידידותנו”.

באחד הימים ביקר אצל ידידו כדרכו ותוך שיחות על קשי הזמן הציע בשפה רפה: “רצוי למכור אחד המגרשים ולהיפטר מן הצרות…”

בינתים בא ציר מאחד המוסדות והציע לבבא כאן שני מגרשים ברחוב אחד תמורת אחד המגרשים ברחוב תל־אביב–יפו או אלפיים לירה מזומנות, חג’י כהן התערב: “אחרתם אדוני, אני מכרתי את המגרש הנ”ל וחוזה המכר בכיסי".

מולא־בבא כאן חתם על החוזה כשיכור, הוא לא פילל לנס מופלא זה שמחזיר לו כפליים מהשקעתו נוסף על שני מגרשים וחשש פן לא יתרחש שנית, וחג’י כהן עמד לשטן לו מהימלך בקונו, בנזפו בו: “רק פתי יטיל גורל: ‘אם כדאי להרים את המציאה שמא אמצא טובה ממנה’…”

הוא טרם נח מהחובות הראשונים וחג’י כהן הרכיב על ראשו נושים חדשים, בנקים, אלמנות וחוזרים על הפתחים. על תשע חנויות רחבות־ידים שרק אשיותיהם הונחו בכספו נוספו קמעה קמעה קומותיים. באחד הלילות ראה בבא כאן בחלומו את אביו, מנוחתו עדן, שמנפנף ימינו מול בניניו ופוסק: “ארור הגבר אשר יבטח באדם”. בהקיצו בבוקר ידע אל מה ירמזו המלים, זה ארבע־עשרה שנה הוא רוקד לפי ניגון חלילו של חג’י כהן מבלי שאול בעצת השם. הוא שינן שבע פעמים את הפסוק שחלם, ועל פי גורל־קודש מכר שליש נכסיו והשתחרר מכל חובותיו וברך ‘הגומל’ על יד הכותל המערבי והודה להשם שקידש את שמו ואת נחלתו ותרם שם ועיני האבנים הקדושות ארבעים ושש לירות, מעשר מהכנסתו השנתית, ושלח ליהודה אחיו אשר ירד מנכסיו והפציר בו “לנער רגליו מעפר הטומאה ולהשליך על ה' יהבו כי לא יעזוב את חסידיו שנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו…” אך לפני צאתו מירושלים לגור בקומה בשלישית בתל־אביב³, בכתה אם דבורה ואמרה: “הוא האומלל התאבל כל ימיו על ירושלים עיר הקודש והתענה ביסוריה מבלי ראות בשמחתה, מי יפקדנו בלכתי מכאן?” מולא־בבא כאן ודבורה קנו לה אחוזת קבר על יד מולא־עזרא בעלה, השטחו על מצבתו ובקשו ממנו מחילה “כי לא היה את נפשם להיפרד מעליו ועל ירושלים עיר הקודש, תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן – אך מאת ה' היתה זאת”, והבטיחו בלי נדר, לבקרו מדי שנה, וכדי לתת תוקף למוצא שפתותיהם שפרידתם ארעית – נמלכו וקנו גם להם שני קברים.

עברו עשרים שנה. עזרא־ניסן נשא אשה – אשכנזיה – והתחיל להתרחק מהוריו וממנהגיהם, ואף להתבייש בהם במקצת. מרחק פנימי רב הפריד עתה בין הבן המצליח ובין אביו התמים.

מולא־בבא כאן שב מבית התפילה, עקב בצד אגודל, כחסידי־עליון שקשה פרידתם ממעון קדשו, עיניו עששות מבכי, פניו זועפים וחיוורים ושפתיו דובבו חרש: “יגער ה' בך השטן, יגער ה' בך השטן…” אם עזרא־ניסן חיכתה לבעלה על המעלות, הדליקה החשמל לקראתו והקבילה פניו ב’ערב טוב' לבבי והגישה לו מיד בטס־הנחושת אבטיח מפולח, מדיף את ריחו לחלל הלילה השקט, והשפילה קולה הרותת: “כה אחרת, אבי־ניסן, השעה שמונה־וחצי, לבי נקפני כל כך, הן מתענה אתה ומדוע אינך אוכל?”

“אין רצוני לטעום עד שיושיעני דיין אמת – אם הלכה כמותי!”.

“מי יטען: הלכה לא כמותך, אבי־ניסן? אך עתה ראש חודש רחמים ואתה מזרע אהרן הכהן אתה, אוהב שלום ורודף שלום, ואסור לך לעורר קטרוג על עם השם, לולא השוגגים והמזידים שיצרם הרע גדול – למה אנחנו בגלות? אנחנו בארץ־ישראל ברוך השם, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, אך אחינו האומללים המתענים בארבע כנפות הארץ תחת יד ערלים, עליך לבקש רחמים עליהם שאלהי הסליחות יטע בלבם אהבתו ויראתו ויאמר לצרותינו: די! אמור: יגער בך השטן ופטור צומך, לפניך ארבעים ימי־תענית, סליחות וסיגופים, אם יעזור השם…”

“בני נלחם בי!” – צרח מולא־בבא כאן – “בני אשר טיפחתיו וריביתיו על ברכי תלמידי חכמים! עשרים שנה נשכתי בשרי בשיני. נשאתי חרפת עולם ויסורי־שאול לעשותו למורה, מלמד תינוקות של בית־רבן שלא חטאו, ועתה הוא, ‘אדון ניסן’ ואני ‘זקן פתי, זעום עפעפיים וטח עינים מראות נכוחה’…”

“אל תקשיח לבך על בני בחודש הרחמים” – התחננה אם עזרא־ניסן – הוא אינו בר־דעת, עושה כעצת אשתו האשכנזיה. אני ביקשתיך שבע ביום בעודו באיבו: “למדהו שכפות, נגרות, סתתות, – אם רצונך בבן יהודי תמים־דרך”. עתה הוא מורה ומתבייש להתנהג כמוך בפני שארי־אשתו".

“הכי בקשתי שיתנהג כמוני!” – זעק מולא־בבא כאן – “האם הכרחתיו בגזירת אב לגדל פיאות כבני־ישיבות, אהי כפרת אבק רגליהם, או להשכים לתיקון חצות לילה־לילה כחסידי־עליון, שאלמלא זכותם הפכנו לעפר ואפר, אם להבליט ציציותיו להידור מצוה? יחלתי שבע־עשרה שנה עד הגיעו לגיל בינה ואב לשלושה גורים ומחויב עתה לתקן את אשר קלקל בימי־נעוריו, לקיים מצות תורתנו הקדושה: ‘לא תשחית פאת זקנך’, חתימת אברהם אבינו עליו השלום והדרת פני אדם – והוא טוען בחוצפת כלבים: “פירש רש”י: ‘אין השחתה אלא בתער’, – וקהלת ז”ל אמר: ‘אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר – למה תישומם?’ ולא יאות לבן־תרבות להתכבד על חבריו באורך זקנו ויראת שמים שלו, ומיכה אמר: ‘והצנע לכת עם אלוהיך’, ויש חילול השם להתבזות על התלמידים שאינם בני־גלות…"

רק אלה, רק אלה?" – הוא צרח ופרש כפיו ביאוש “אלפי תירוצים ואמתלאות כזב הוא מרבה, כאפיקורסים בעלי־לשון, ימח שמם וזכרם, שמותר להשחית זקנו!…”

“אבי־ניסן, התאבה פעם לשמוע בקולי?” – שאלה אם־ניסן חרש – “קום אמור: יגער ה' בך השטן, וסעד לבך. הקדוש־ברוך־הוא, אהי כפרתו, ‘הפיל לראשי’ עצה טובה והיא תקום בעזרת השם. עזרא־ניסן מתפלל בבית־המדרש של הרב צבי ולומד עמו גמרא, אם תשחר פניו להעיר אזנו הקיים מצות השם וכיבוד אב־ואם, – הוא לא ישיב פניו ריקם…” היא מחתה דמעותיה והוסיפה: “אני מכירה את בני המסכן”.

צהלו פני מולא־בבא כאן לעצה המחוכמה, ריחפו על לשונו המלים, ‘אשת חיל מי ימצא’, אך כבש תהילתה בלבו פן תזוח עליה דעתה, דעת נשים קלה, הפך בה והפך בה בעת הסעודה וכתום קריאת שמע על המיטה ונמלך בדעתו וחזר בו: איכה נתעיתי בשוא! האיני מכיר את האשכנזים הללו? תלמידי הרב צבי נטולי־צורה כולם ומחולקי־פנים, בניו מצוחצחים ומבושמים כרועה־זונות, אל אנבל פי, הוא גופו מפשיל פיאותיו לאחורי אזניו…"

ב“שמונה־עשרה” של שחרית, בברכת “שמע קולנו” התכווין לבו לאבינו שבשמים והתחטא לפניו: “רבון העולמים ואדון האדונים, אתה יודע־ועד שבכל ספקותי בטחתי בשם קודשך אתה חרצת משפטי כטוב בעיניך בחסדיך הרבים והבאתני עד הלום, קנא־נא לשם קודשך, אב הרחמן, והוכיח צדקך ואמיתך; ידע עזרא־ניסן בני שאיני מתגולל עליו 'כזקן פתי, אני איני נוקט בלבי עליו, ואתה מחל לו ברחמיך הרבים מוצא פיו ואיוולתו והוצא משפטך לאור למען קידוש שמך…”

עזרא־ניסן ענה לו בשנינות: “אבא, הבה נפיל גורל אם עתה יום, או לילה או פרי זה שבידך תפוח, או לימון?…”

נסתמו טענות מולא־בבא כאן ורטן: “העל כן טיפחתיך וריביתיך כי תהתל בי?”

“חלילה, אבא!” – הצטדק עזרא־ניסן “אני רק מדגים את דבריך”.

“אני לא אביך!” – צרח מולא־בבא כאן – “ובני בכורי אבד לי…”

“סבתא, את יודעת?” – שאל יואב, ילד בן חמש, בשבתו על ברכי־דבורה, “אבא לקח היום את המיטה שלנו לחדר שלו, בחדר שלנו יגורו מעפילים”.

“מה זה מעפילים, נשמתי?” שאלה אם עזרא־ניסן, בנשקה פי נכדה.

“את לא יודעת מה זה מעפילים? – מעפילים זה גיבורים, גיבורי־ישראל שעוזבים את אבא ואת אמא ואת הבית שלהם. את יודעת למה? – מפני שהם בגלות, את יודעת מה זה גלות?”

“כן, בובתי” – היא נשקה את עיניו – “אתה אינך יודע, אני יודעת היטב”. היא פנתה אל אמה ששכבה מצוננה בערש: “הוא שואל אם אני יודעת את הגלות”…

“נפשי כפרתו” – ענתה אֵם דבורה – “מה בני יודע, אחלי שלא ידע לעולם מה זה גלות, יגדל חָסוי בצל כנפי השכינה מאה ועשרים שנה!”

“אני יודע! אני יודע!” – הכריז יואב – “שם יש הרבה גויים, ארץ שלהם כמו שארץ־ישראל שלנו והמעפילים אז רוצים להיות בארץ־ישראל ואז לעבוד ולעשות הרבה מושבות והרבה פרדסים כמו פתח־תקוה, את יודעת איפה פתח־תקוה?”

“לא, אור עיני, אני יודעת את ירושלים עיר הקודש, חברון, צפת, טבריה ותל־א…”

“לא! לא! פתח־תקוה! אז אף לא ראית שם?” – הפסיקה יואב – “אז אני ראיתי שם, יש הכל, פרדסים כרמים, חלב, ביצים, ירקות, הכל, הכל. אפילו פרחים יש שם יותר, אם הם לא יביאו יום יום כל הדברים הטובים – אז לא יהיה בתל־אביב כלום כלום, הלא כאן אין אדמה לזריעה ומקום ללולים ורפתים, אין כלום רק חנויות וחנויות”… יואב השתתק רגע והחל מחדש: “אז המעפילים הולכים ברגל דרך רחוק! רחוק! ולא אוכלים ולא שותים ולא ישנים בלילות גם, את יודעת למה?” הוא השפיל את קולו: “מ־פני ש־ה־שוטרים ה־רשעים, הלא הם הגויים, גם לא רוצים שיבואו, ואז הם הולכים בחושך, לאט־לאט כל ה־לי־לה, וביום מתחבאים בשביל לבוא לארץ־ישראל”…

מולא בבא־כאן ישב על הגזוזטרה בשמש טבת הנוטה ימה ופיזם תהילים, מחה עיניו הזולגות לסיפורי נכדו ושאלו: “מי סיפר לך כל אלה?”

“רחל” – ענה יואב – “היא בעצמה ראתה אותם ומחר הם יבואו אלינו”…

“מי זאת רחל?” – שאל מולא בבא־כאן בפיזור נפש.

“הגננת” – מילאה אחריו אם עזרא־ניסן – חברת פנינה כלתנו, הלא היא בקרתנו רבות יחד אתה"…

“מעפילים… מעפילים…” השתקע מולא בבא־כאן בהרהורים; יש בפרשת ‘שלח’ “ויעפילו לעלות”. הוא נאנח על עינוייו הרבים בארץ הטומאה ושקידתו הרבה במסתרים להבין פרק אחד בתורה והעלה חרס בידו, והנה ברוך ה' השיג שלימות גדולה באויר ארץ־ישראל המַחכּים על ידי נכדו זה שמדבר עברית, והוא מבין עתה את טעם הפסוק: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”…

הוא נתן אצבעו בידי יואב ולקחו עמו לתפילת מנחה, נתרכך לבו ולמד קל־וחומר, ככתוב: “‘מצוה גוררת מצוה’ וישיבת ארץ הקדושה, על אחת כמה וכמה שתשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על אביהם שבשמים”.