א. סם שכנגד 🔗
מנוח ירש את אביו, מולא־פטולה, מוכתר היהודים, בעיר ב'. כבן יחיד, ועוד בהיותו כבן שבע־עשרה, רתמו שוקרי־חן המושל בעול והזהירו: “דע לך, נוח, שכל נכסיך משועבדים למס השח, המוטלים על יהודיך…”
הוא נהג שררתו ברמה, רבו משחרי־פניו וקידמוהו ב“שלום עליכם” גם הקשישים ממנו ובחרוהו לגבאי של בית־הכנסת והוא עבר לפני־התיבה, תקע בשופר בימים הנוראים והתפלל “מוסף”, אם כי נמנה עם ההמונים, מחבר בין הנפרדים ומפריד בין הדבקים, אבל במשך הזמן נעשו תפילותיו תחנונים מקובלים על הציבור, הנענה בכור הגלות, כי הן נבעו מלב נשבר. יש וגנח אפילו ב“הלל” בחג הפסח ולא מיחו בידו.
זה ח“י שנה לנישואיו עם שרה בת דודו והיא טרם נפקדה: היא בזבזה הון תועפות על שמות, טליסמאות וכרות, מכל מעדני־עולם, ל”טובים ממנו" (שדים) בחורבות ובתי־רחצה, שהם מצויים שם, לבלתי הועיל, הם לא נאותו לטלטל ממקומה את קובית הסוכר לאות רצון…
היא סירהבה בבעלה לשאת אחרת עליה ואמרה: “הטובה אני מן האימהות הקדושות, שרה, רחל ולאה שנתנן את שפחתן בחיק בעליהן? שמא גם אני איבנה ממנה…”
הוא מחה דמעותיה בנשיקה וענה: “את לי כרבקה ליצחק אבינו, זכותם תגן עלינו, אמן! הבה נפשפש במעשינו ונייחל לחסדו יתברך, אולי ייכמרו רחמיו ולא ניספה ערירים”.
היא יבבה מרות: “במה חטאנו להם (לשידים) שממאנים להתפייס? האם רק אנו שופכים נוזלים במוצאי־שבתות מבלי לזכור להזהירם: “הישמרו בשם ה'”, או רק אנחנו מתהלכים באפלה ורומסים את עולליהם בהיסח הדעת?!”
“אולי זה לא מהם”, פיקפק מולא־מנוח. “אנו מלאי חטאים כרימון ומוקפים פגעים רעים לבלי חוק, רק מלאכיו הטובים ישמרונו מכל רע”.
באותו הזמן איקלע שמה חכם־הדייה מירושלים, כגבאי של רבי־מאיר בעל הנס, ודרש בשבת על פרשת השבוע, “כי תדיר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך – יהיה בך חטא”, ועשה נוטריקונים רבים ממלות נדר ונדבה, מי שמשלם נדר – זוכה לנין, דור רביעי, נוכח ד' דרכו נוחל דברים רבים, נוגה לדרכו רצופה… ומי שנותן נדבה נשמתו דבקה בכסא הכבוד, נרו דולק בכל העולמות, שופעת דירתו ברכת ה', נוחה דעת הבריות ממנו… וכהנה רבות…
הוא דרש בלשון הקודש, ומולא־שמעון, המלמד הישיש, שנמנו בין תלמידיו סבים, אבות ובנים, תירגם.
מוצאי שבת־קודש, שלהי חודש רחמים, כוכבי־רום ריטטו מאימת יום הדין הקרב. מולא־מנוח שאל את רעיתו: “שרה, המוכנה התשורה למולא־שמעון המלמד?” היתה זאת מסורת מאביו המנוח, מולא־פטולה, אשר שיחר את פני־המלמד, בפרוס ימים נוראים, ומידו קיבל מלקות, ארבעים חסר אחת, בערב יום הכיפורים, בכרעו אפיים ארצה, ובקומו הצמיד שפתיו לימינו, בדחילו ורחימו וביקש ממנו, בדמעות מחילה, סליחה וכפרה…
הוא בדק את המעדנים והמגדים מפרי פרדסו והוסיף עליהם צרור מטבעות שהכיל פעמיים ח"י “קרונים” בד לבן לחלוק לימים נוראים.
מולא־שמעון המלמד הסב על כסת, סידור פתוח לפניו לנוגה עששית מפויחת שמונחת על דלפק וזימר חרש בקול נוגה: "איש אשר קינא לשם האל, איש בישר שלום על יד יקותיאל, איש גש ויכפר על בני־ישראל… "הוא נשא עינים עששות והעמיק להסתכל בעלטה למשמע: “שבוע טוב ומבורך!” וכשהכיר את מולא־המנוח קרן עור פניו שהבהיק כקלף וענה: “מבורך עליכם ועלינו אמן!” ופרש את פאת הטפיט המרופט ואמר: “ברוך הבא, בכבוד, בכבוד!!”
אותה שעה ירדה בתיה, בתו, מהדיוטה העליונה ובידה טס נחושת שערוך בו גביע ההבדלה, אגרטל הדס לעיצי־בשמים, ארבע פיתות, ירך עוף ומעט נענע, כוסברים ושאר ירקות שניחוחם משיב נפש וסועד הלב; היא הצהילה פנים לקראת האורח: ברוך הבא, מולא־מנוח! אין רוח ואין מטר ואיך החליקה רגל כבודכם מעון דלים…"
“כאן בית־חיינו”, השפיל קולו מולא מנוח, “כבוד אביך הוא גם אבינו, שלי ושל אבי, מנוחתו עדן, כי תורתו בפינו…”
היא קראה לבעלה מולא־יצחק: “אבי הרחמן, מולא־מנוח כאן!”
הלה גלש חיש, כבן רדיפה, אם כי הגיע כבר לעצה וצהל: “ברוך הבא, מולא־מנוח! נברך עמך זימון”. ומיד נאנח וסנט: “גורי־כלבים שלנו ישחרונו משבת לשבת, רגעים מצער, בצאתם מתפילת שחרית, וכופים ראשיהם לזכות בברכת כהנים מפינו, נושקים את ימיננו שריחפה על קוצותיהם ומתברכים בליבם שיצאו ידי־חובתם להוריהם, לכל ימי־השבוע…”
“בנים גדלתי ורוממתי… אוי לנו!”, רטן מולא־שמעון המלמד, בטפחו על מצחו בצערו והוסיף: “דיו לעבד להיות כרבו…”
“אבא, שוכחים אתם שלהם ששונות ויגונות משלהם”, המליצה עליהם בתיה, “ב”ה הודו לה' כי טוב שהם בריאים וניזונים בזיעת אפם. העולם הזה דומה לגיהנום, כל נפש נידונה לגבב קש ולשרוף את גופה שלה…"
מולא־שמעון המלמד השפיל עיניו אל סידורו וסיים בקול: “וקיים לנו, ה' אלהינו מקרא שכתוב: מה נאוו על ההרים רגלי־מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון: מלך אלהיך”.
מולא־מנוח הזדרז ומזג אל תוך הגביע את יינו; הלה סיים את ברכת ההבדלה, עצי־בשמים ומאורי־האש וטעם, כדי שיעור ברכה, מיצמץ שפמו והלל: "ברוך הוא וברוך שמו, יש בו אחד משישים מטעם היין המשומר וגמע מלוא לוגמו וטיפטף, ככתוב: “יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וימלא אסמיך שבע”, וברך: “על הגפן ועל פרי הגפן…”
הוא לא האריך בפזמונים, כיון שעליהם להשכים לסליחות בראש האשמורה השלישית, ותוך כדי כך תינה באנחה: “אוי לנו על התמעטות הלבבות. כלות עינים עד שמצטרף המנין, סמוך לעמוד השחר; בימי־נעורי כל היהודים נטשו מרכולתם בכפרים, רחוקים או קרובים, ושבו לנויהם, משכו ידם ממשא ומתן בחודש הרחמים וערכו לבם לקראת ימים נוראים, הילכו שפופים וכל מעינם היה: קול, צום וממון1. בית הכנסת היה מתמלא מפה לפה ובנות ישראל שידלו את עולליהן להילוות אל אבא והן הצטנעו מבעד דלתות בית ה', בחצר, ויצקו נפשן בדמעות לפני אדון הסליחות…”
“אבא, אז היהודים היו תמימי־דרך ומצא להם פת שעורה, אפויה על צפיעי־בקר, וכמנין נפשות שכנו בתא צר, ארבע על ארבע, ושפל כקומת איש”, לימדה בתיה זכות על דורה. “בימינו נשתנו העיתים, אנשים מפקירים נפשם כדי להקים בתי־מידות ואולמי שבעה פתחים, ובהם דרגשים ושטיחים רק לראווה…”
“מחקים את הגויים אפילו בשמות בניהם ובנותיהם”, האשימם מולא־יצחק.
“מה נאמר, ומה נדבר ומה נצטדק”, התענוו מולא־מנוח, אם כי אפדנו עורר קנאת שוקרי־חן המושל, והתריס כנגדו: “נוח, לו כספך היה לי – הייתי רוכש לי ששה צמדי־בקר, או בוסתן נחמד ולא הייתי משחיתו על עצים ואבנים”.
“הכל משום קנאת איש ברעהו”, אמר מולא־יצחק, “אסור לעורר קטרוג על עם ה' בחודש הרחמים”.
“נכון” סייע אותו מולא־מנוח ופנה למלמד: “מוטב שכבודו יסביר לנו דרשת חכם־הדייה על חשיבות הנדר לפני היפרדנו, כמוסר חז”ל שצריכים להיפרד תוך דברי־תורה".
מולא־שמון המלמד נד בראשו: "צדקת בני, אל יפרוש אדם מחברו אלא תוך דברי־תורה; אין כל חשיבות בנדר, אדרבה, קהלת מזהירנו: “טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם”, “אל תתן את פיך לחטא את בשרך…”
“אבל, מולא, הן יעקב אבינו…”
“כן, בני” הפסיקו המלמד, “תורתנו הקדושה באה ללמד שלא יפצה אדם את פיו בנדר – אלא אם הוא במצוקה כיעקב אבינו, עליו השלום, שנמלט מבית אביו מפני עשיו הרשע, רק במקלו, שנדר: “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”, או כחנה הנביאה ששפכה ליבה על חרפת עקרותה ונדרה: “ונתתיו לה' כל ימי־חייו”, והם שמרו מוצא שפתם – על כן זכה יעקב ב’שבטי־יה, בחירי־ה', שהתנחלו בארץ הקדושה, וחנה – כשמואל הנביא שגאל את ישראל מיד פלשתים, כמשה בדורו…”
אגלי־דמעות התנוצצו על פני־מולא־מנוח והוא אמר בקול חנוק: “אז בית־המקדש היה קיים ונשמעו עתירותיהם של יעקב אבינו וחנה הנביאה, ואנחנו בגלות וננעלו שערי־שמים, אוי לנו! יירצה נדרנו בזכות רבי־מאיר בעל הנס ואכרה סעודת־מצוה ביום הילולתו, מדי שנה בשנה”.
“בדור יעקב אבינו וחנה טרם נבנה בית־המקדש”, תיקן המלמד…"
“מילא”, הוסיף הלה, “הם היו בירושלים עיר הקודש, נפשי כפרת אבניה, ואנו ששקועים בארץ הטומאה עד אבדן, בלי פתחון פה…”
המלמד החריש ולא הלבין פני תלמידו־אורחו בתיקונים וברכו: “יהי רצון שתחול עליכם ברכת עלי לחנה, אבל הישמר, בני, בשמחתך פן תרבה פאר בסעודת המצוה, כי עין־הרע בגימטריה שלוש עינין, חסר אחד, במספר קטן, והן: עיוורות, עניות וערירות, בר־מינן, מכאן רימזו חז”ל: תשעים ותשעה נספים בעין־הרע ואחד בידי־שמים, זהו האחד החסר שישתבח, ברוך הוא אינו מקפח חיי־בריה שלא בקצו, אלא אם נתחייב כרת, בר מינן…"
“אבא, האין חשש שעין־הרע של מרים האלמנה פגעה במולא־מנוח ושרה, טובי־הלב?”, שאלה בתיה, “היא נטפלה אליהם מאז כלולותיהם ולוטשת עיניה בחמדה אל כל מכמניהם ואושרם, בשעה שבגום בתה מכסיפות צמותיה בבתוליה, בגללה, אם כי היא טובת מראה”.
“הנסתרות לה' אלוהינו, ואסור ללכת רכיל!”
זה לא לשון הרע, אבא", הצטדקה בתיה ופנתה אל בעלה: “אבי־רחמן, אתה היית עד ראייה שפיצפצה סלע במבטה!”
“כן”, השיב הוא, זה היה כשבועיים לפני פסח, חכרנו הטחנה הגדולה שעל נהר־חסן לטחון החיטים למצות, הכשרנום והכרזנו עליהם בבית־הכנסת, והנה גם מרים האלמנה הביאה על גבה חטים השמורות עמה מאז הקציר, היא העתירה על ראשי ברכות מאליפות, חטפה ימיני והצמידתה אל שפתיה הדובבות בכל כוחה, מפני רעש הטחנה: נפשי כפרתך, אבי־רחמן, עיני מדרס רגליך, רחום וחנון יאריך ימיך ק“כ שנה שתטרח לצרכי־צבור…” וכשהסכינו עיניה עם אפלולית הטחנה, הגועשת כסמבטיון וטוחנת עד דק, קמח לבן כשלג, מנה אחר מנה, בבהילות רבה, פלטה בהשתאות: “בוך בוך, ילללללה, מתגלגלת כרעם מן השמיים!” עדיין המלים בין שפתיה – תר־רק התנפץ הרכב לרסיסים; אדם יראה לעינים, האם עין־הרע פוגעת גם באבן?"
מולא־מנוח סתר הנחת בתיה: "סבורני שאין שליטה לעין־הרע על אשר לא בא לעולם, והיא מבוערת כליל – אם משתמשים נגדה בסם שכנגד; חותנתי, נשמתה עדן, היתה חכמנית מאד ורגש בושה לא מנע אותה מהשתמש בכל הסמים לשימה לאין, זמן רב לפני נישואינו, אך החלו לעצור שומשומין, נדחקה מרים האלמנה אל בין המחותנים בברכות מאליפות והודיה למרום בעיניים דומעות, כמו זכתה להתכונן לכלולות בתה, יחידת חייה. היא עמלה מן הבוקר עד תום האשמורה הראשונה, מרטה עופות, ביררה אורז, סחטה לימונים, הסיקה כירות, שטפה ירקות, בקצרה – כל הנחוץ לסעודות החתונה. ואם נפנתה לרגע מעיסוקיה – תקעה בכף האורחות מטפחות־משי והאיצה בהן לצאת עמה במחול בתרועת גילי־לי־לי לקול התזמורת שנמשכה ארבעה ימים לפני החופה, פי שנים כנהוג, כי אמי, נשמתה עדן, טענה: “העוד לי בנים? – זוהי שמחתי האחרונה…”
הוא נשף קיטור ה“קליון” סלילים סלילים והמשיך: "חותנתי עזבה ביד מרים הכל, חוץ מהמלחת בשר ותיבול התבשילים – כדי למצוא תואנה להזכיר מלח שהיא סגולה לעין־הרע: “אוי ואבוי לי, שכחתי להמליח את הבשר! עפר בראשי, אין טעם בחמיצה כלל, כמה טפשה אני, חשבתי שיספיק מיץ לימונים בלי מלח…” וכשתחבה בכף מרים את שכרה, יום, יום, באיחולים שתזכה בקרוב לכלולות בגום והיא תוכל לגמול לה שמץ מטירחתה היא מאנה לקבל שכרה והעתירה אלות וקללות על ראשה: “תתבקענה עיני ותיגדע ימיני – אם עבדתי לשם שכר!…”
“בשעת שבע ברכות הקטירה חותנתי “נוונד” (עשב ריחני) ומלח והקיפה סביב ראשינו, ועם חריקתם באש – דובבו שפתותיה: “בקוע עין, תיפקע בבת עוין!” ולא נחה דעתה עד שחרזה שיני־שום, מלח גבישי וקנקנתום בין חוליות הרתוק של שעוני ושל הטליסמה של שרה והזהירתנו להבליטם על חזינו בכל עת…”
ב. כוח הקמיע 🔗
מרים האלמנה גיפפה את שרה בנשיקות בפניה, צוארה ושדיה וביקשה נפשה להיות כפרת בטנה. שרה פרקה בעדינות את הזרועות החובקות אותה בחיבה רבה וחנחנה בקולה: “חדלי, מרים, האם הוא נביא ומוצא פיו קדוש…?”
“כן יקירתי! חכם מירושלים, נפשי כפרת אבניה, לא יכזב, בשעה שפתח את הספר הקדוש ודיפדף בו כה וכה וקרא על שלמה המלך ועל נדרך וברך אותה והבטיח לך שאחרי תקיעת שופר, בימים הנוראים, יימלא פיך רינה וכעת חיה את חובקת בן – פניו היו קורנים כשל מלאך אלהים…”
היא נאלמה לפתע למראה מולא־מנוח שניצב על המפתן כפסל־שיש וכולו קשב, אך פלטה: “ליל מנוחה” ונמלטה.
“שבוע טוב!” הקדימה שרה את בעלה בפנים מסמיקים והשפילה עיניה שהצטעפו בריסים ארוכים.
“מבורך עלינו הטוב”, ענה מולא־מנוח והעמיק להסתכל בעיני־רעיתו שקרנו באור מתעתע – משקף תוחלת ויאוש כאחד – והוסיף: “כנראה התרחש משהו מוזר בהעדרי…”
היא גימגמה: “שום דבר, מרים באה לשטוף את הכלים, ובינתיים פיטפטה ספורי־מעשיות…”
“שרה, אל תכחדי ממני דבר, הכרת פניך עונה בך שסוד כמוס עמך, מעולם לא ראיתיך כה נסערה”.
היא התייפחה, כדרך נשים, והודתה: “מרים פיתתני לשחר את פני חכם־הדייה שיכתוב לי שמות, הובלתי לו מעט בגדים וצרור כסף להדלקת נרות לנשמת רבי־שמעון בר יוחאי, והוא עיין בספר הגורלות שעה ארוכה, עילעל שבעה דפים לפנים ואחור וברכני: “סימן טוב ומזל טוב! ויקרא שמו בישראל: שמעון, כשם בר־יוחאי הקדוש”. יותר איני זוכרת, כי ראשי הסתחרר עלי, כמתעלפת, אך הרגשתי שמרים מתלחשת עמו…”
אותו שבוע היה תורו של מולא־מנוח לאכסן את חכם־הדייה, כנהוג בקרית ב', שכל בעל בית מארח את השד“ר יום, יומיים, או יותר, כפי אשר שתו עליו עיני העדה; הוא הקדימו ב”שלום עליכם" בבית הכנסת, כתום תפילת שחרית והתנצל: “רעיתי חשה בראשה, אם ממשבי־סתיו, שנושכים כעקרב, או שמא נרגשת מדברי־כבוד תורתו, על כן אבקש מכבודו מחילה וסליחה להתאכסן, לעת עתה, בבית דודנו מולא־יצחק, חתנו של מולא־שמעון המלמד…”
מולא־יצחק שנמנה בין המאחרים לצאת מבית־התפילה, ללמוד חוק־לישראל, מלא דבריו, בפנותו לחכם־הדייה: “אנו נתכבד בכבוד תורתו שיואיל להוסיף ולהאיר חשכת מעוננו הדל – אם לא נקטה נפשו ממנו, עד החלמת שרה דודתנו…”
“חס ושלום!”, ענה חכם־הדייה, “הן ידוע לכבודכם שאני מתענה בחודש הרחמים, כאשר עד כה, אשוב אליכם, אם יעזור ה' בלי נדר, כתום ערבית” – ומיד הוריד ראשו ושקע בספר הזוהר, שהיה פתוח לפניו, אך מולא־מנוח התמהמה וביקש מחילה שמבטלו בתורה ושאל: “היאבה כבודו לגלות לי סוד הדברים שהביע אמש באזני רעיתי?”
“סוד ה' ליראיו”, התענוו חכם־הדייה, חכמי הקבלה נכנסים לפרד“ס תורתנו הקדושה, אבל אנו ההדיוטים לו ירדנו לעומק הפשט – ומצא לנו; אני רק ביארתי לה פסוקים מתהילים שענו על שאלתה מה'”. הוא שלף מתיק של קטיפה כחולה תנ“ך יפה, דפוס ירושת”ו שעל כריכת כספו חקוקים דגלי י“ב שבטים, י”ב מזלות כותל מערבי וקבר רחל אמנו, עליה השלום, זכותה תגן עלינו אמן. הגישו למו פיו בדחילו ורחימו והוסיף: “כל שאלה שאתקשה בתשובתה, וחלום שנעלם ממני פשרו, – אשאל בעצת ה' והדף אשר נפתח מאליו – שם אחפש את המענה, וזה היה מזמור ע”ב “לשלמה, אלהים, משפטיך למלך תן וצדקתך – לבן מלך”. על פי שנים עדים, או שלושה עדים יקום דבר. המזמור השני היה: “למנצח לבני קרח משכיל”, כאשר דילגתי שבעה עמודים אחורנית, כמנין האבות הקדושים ורועי־ישראל, ושבעה עמודים לפנים: מזמור פ“א: “הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלהי־יעקב”. הלא אתה רואה, מולא־מנוח, שבשני המזמורים הראשונים מוזכרים בפרוש: בן, ובאהרון: רינה ותרועת גיל – רמז לאם הבנים שמחה, בעזרת ה'…”
“עפר בראשי!”, טפח מולא־מנוח על פדחתו. “מנין לעם הארץ כמוני להיכנס לפרד”ס של תורתנו הקדושה ולהנות נפשי מזיוה" הוא השפיל עיניו, שקוע בעשתונותיו ודעתו מפולגת: האם כדאי לשאול על מי שאולי לא יראה פני אור לעולם, אשר בגללו נוקשו בפיהם גם הוא וגם רעיתו בנדרים וקריאת שמות של קדושי־עליון עליו, נוסף לשם אביו, פטולה, או לדחות, ודיה לצרה בשעתה, ויש חשש פן ישכח כל הענין תוך השמחה ויקרו להם אסונות, כסיפורי־מעשיות רבים, בר מינן…
חכם הדייה חש בהרהורי איש שיחו ואמר: “שלמה המלך עליו השלום אמר במשלי: “דאגה בלב איש ישֹיחנה”, וחז”ל פירשו: ישיחנה… נדריכם לשתי־סעודות איננו כה חמור, אחד המרבה ואחד הממעיט – יוצאים ידי חובה במנין קרואים בלבד. ואשר לילוד – יקרא שמו בישראל: שמעיה. שיש באותיותיו צליל שמעון, ראש תיבה של מאיר וסופה: יה כסיום שם אביכם, נשמתו עדן".
שרה לא שבה לאיתנה. מאז בשורת חכם הדייה, חלשה דעתה ונטרדה ממנוחתה, לילותיה היו סיוטים וימיה – קדרות. היא התכנסה בירכתי־קיטונה, דמומה, ועיניה עששו מבכי חרישי, עד שנזפה בה מרים האלמנה: “את גורמת שהקדוש ברוך הוא יינחם, בלי פתופה (פתחון פה) מגזירותיו הטובות עליכם…” היא הסעידתה שלא בטובתה והעלתה אותה על יצועה, כעולל דוי, לתנומת הצהרים.
בליל שבת שובה, שרה חבקה בן בחלומה, והיא מכניסה פיטמת דדיה אל בין חניכיו הורדרדים־חלקלקים כחמאה, אצבעותיו הזעירות־ענוגות מלטפות שדיה, רגליו השמנמנות־צחות כחלב בוטשות על ירכיה והוא מטיל מימיו אל תוך עיניה ופיה…
היא נפעמה, קרעה עיניה, קורנות מגיל, אל תוך האפלה, כמו נמשחו מקילורית מרפא, ובחיכה – נופת צופים ועדיין חשה ברוך בשרו…
צפרירי־שחר מחו דמעות גיל מלחייה ונתמלאה תוחלת ואמונה כי שמעיה שלה בוא2 יבוא, בעזרת ה'. חכם מירושלים עיר הקודש לא יכזב! וכיון שבנה חי וקיים בלבה – עליו לעשות לו כפרה, כאשר לה ולאלופה, אך בושה לגלות את דמיונה פן יחשבוה למטורפת, רק ביקשה ממרים האלמנה להשיג לה עוד תרנגול לבן, לכבוד יום הכיפורים פן לא יטעם בשר בהמה לחיך חכם הדייה, משום הצום.
חכם הדייה סעד ארוחות ערב הכיפורים וסעודה מפסקת על שולחן מולא־מנוח, שהודה לה' ולאורחו “כי סרה רוח הקדרות משרה, מיום שבת קודש, כמו רוח חדשה פיעמה בקרבה, והיא שמחה מאד לבוא כבוד תורתו…”
חכם הדייה ידע את הסוד: כוח הקמיע קרע את השטן, כי באותו ערב שבת הוא סיימו עם עלות השחר, אחרי שנטל את צפורניו וטבל במקוה ומסרו למאכסנו: “נוות ביתכם תענוד על לוח לבה, בימי־טוהרתה, וחוננה ה' זרע – תקבע למראשותיו עד הגיעו לגיל מצוה, ואז יישמר עמו, כתפילין, כל ימי חייו”.
ג. כאמהות הקדושות 🔗
מוצאי יום הכיפורים. ירח פגום הכסיף בנגוהות נוגים את האילנות, שהרכינו צמרותיהם המרטטות לכל משב קל, והשירו טרפיהם העלופים באיוושה חרישית, כאגלי־דמעות.
מולא־מנוח ושרה היו חלושים מן התענית, ליאות יצוקה באבריהם, אך התחזקו להציב עמודים לסוכה, להסמיך מצוות החג לתשובת יום אדיר, ותוך כדי כך הוא פתח: “אנו מקיימים ברמ”ח אברינו את תורתו וחוקותיו, יתברך, אך ארך־אפיים הוא ומתמהמה בישועתו…"
היא התייפחה: “אתה נתפסת בעוונותי…”
חדלי מבכי, שרה, המעט דמעות שפכנו היום? הבה נקוה לחסדו שעתירתנו הגיעה לפני כיסא כבודו…" – הוא הפסיק, בירך “שהכל” על מיץ אבטיח ו“בורא נפשות”, מצץ שפמו והודה: “ברוך הוא וברוך שמו, מחיה נפשות ממש! את יודעת, שרה, אינני יודע איך לספר לך: היום, באמצע התפילה, התחלחלתי מאד, כמעט התעלפתי ממורא, לא ידעתי אם זה חלום מזעזע, או שמעתי בהקיץ, פתאום הדהד צליל באזני…”
“יתכן שזה משום חולשת הצום”, אמרה שרה בקול מרטט.
“לא, שרה, המלים היו כה ברורות שדימיתי מישהו חמד לו לצון אחרי גבי, אך בפנותי כה וכה – כל הקהל היו עטופים בטליתותיהם על ראשם וגעו בבכי: “מי יחיה ומי ימות”. אני רואה שאת נרגשת מדברי, זה לא היה דבר חדש אלא אותה הבטחה של חכם הדייה – ובתנאי חמור: יהיה לכם בן זכר, בר־קיימא – אם תגדלוהו בתורה”. עניתי אמן ונדרתי: כל אשר לי אקדיש לגדל את בני בתורה".
עיני־שרה זלגו דמעות, ושפתיה הלבנות הרחישו: “רחום וחנון ייעתר לנדרך!”
“אילו ניתן לי”, הוא הוסיף, “אני גופי הייתי נכנס לכותאב גם עתה ויושב לרגלי מולא־שמעון המלמד ושותה בצמא את דברו שאטמתי אזני להם באיבי ועל כך הענישוני מן השמיים והפילו עטרת ראשי, את אבא, נשמתו עדן, והוא לא זכה לראות בשמחתי; נתקיימה בי האמרה: עת יכולתי – לא ידעתי – וי לי! עת ידעתי – לא יכולתי – וי לי! בטרם אבחין בין ימיני לשמאלי – השתרג על צוארי עול הרשות, צרכי־ציבור, ושקעתי במ”ט שערי־טומאה של משא־ומתן וכמעט צללו בתהום הנשיה גם מעט המקרא שלימדוני שבטי המלמד ותוכחת אבא ז"ל – אלמלא אמא, נוחת נפש, שהזכירה לי בדמעות, אחרי ארוסינו: “בני, הידוע לך שחתן מחזן תפילת שחרית בשבת החתונה? – אנא, למען ה' היכון היטב שלא תזעזע נשמת אביך בגן־עדן ולא תמיט עלי חרפת עולם…”
הוא המשיך באנחה קלה: “אמנם הרביתי מאז לשקוד על התורה ועל התפילה, אבל אין סימן ברכה כמו גירסה דינקותא, כי רוחשים במוח אלפי הרהורים ומסיחים דעת מן התורה, ועד היום אתקשה בעבר ועתיד ודיקדוק המלות; הודו לה', שמא לא היה לי חלק ונחלה מן השמים בתורתנו הקדושה יותר מכך…”
הוא הציב את העמוד החמישי לפתח הסוכה וחזר אל הענין: “שרה, אנחנו בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר, קבלת הנדר ביום אדיר, בעצם תפילה נוראה, חלה גם עליך כיון שאישרת במו פיך, זה עתה – אם אני אעדר בלי פתחון פה…”
שרה געתה בבכי: “עיני תתעוורנה, מי לי עוד בעולם! לא אבא, לא אמא ולא אחות, ואחי מאס מגלות ועלה ירושלימה, נפשי תהיה כפרתך, ואתה תשלם כל נדרינו…”
“לו ה' ייעתר לבקשתנו: לחיות ולמות יחדיו”. הוא לעה בקול חנוק מבכי, מחט אפו ושאל בעיניים מושפלות: “מתי את הולכת למקוה?”
היא הסמיקה ונמלטה אל בית־הבישול והוא קרא אחריה: “שרה, אנו חייבים להתענות ביום ההוא ולהתכונן לקראת הנס בקדושה ובטוהרה…”
היא נהגה לצום בעונתה זה שבע שנים, בלי ידיעתו, וענתה משם: “תתענה ביום ב'”
אותו זמן איקלע שמה דוקטור חפז־חן לבקר נחלת מורשתו ושאריו, מקץ עשרים שנה, הוא היה בן חג’י חסן־חן, מוכתר המחוז, שתנובת תריסר כפרים נאצרו באסמיו. הוא יצא לפרנגסטן למרות רצון הוריו ועתה שב עם רעיתו הצרפתיה, כרופאים לעקרות.
מרים האלמנה האיצה בשרה לשחר פניהם, בנמקה: “הם בודאי שליחי־ה' כדי לקיים הבטחתו לך על ידי חכם הדייה, כי אם לא כן – מה פתאום נזכר חפז במולדתו אחרי שהוריו בלו כבר בעפר?”
מולא־שמעון המלמד ענה לשאלת מולא־מנוח: “אין סומכים על הנס, בני, כתוב בתורה: “ורפא ירפא”, וחז”ל פירשו: “מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא”."
מולא־יצחק מילא דברי חותנו, סתם ליצנות, סתם רצינות: "זהו שמלעיגים: “שקרא מסייעת את המקרא…”
רגלי שרה נישאו מאליהן, כבמחול, היא היתה כשיכורה מבשורת הרופאה: “את בריאה ברמ”ח אבריך וגם בעלך, רק הוא צריך למלא הוראות הרופא ומקץ תשעה ירחים, אתם חובקים בן, אינשאלא". אבל עליזותה הפכה לאנחה שוברת מתניים, בראותה את בעלה יושב עצוב על הספסל, בצל הארז, ואינו זז לקראתה, כמו התאבן כליל: היא עטה אליו מבוהלה – צובטת שדיה וממטירה על נפשה אלות וקללות: “תתעוורנה עיני, כבדי יישרף, מה לך?!”
שפתיו הלבנות הרחישו: “מאומה, אל תיבהלי, בואי נלך הביתה!”
“אני מפחדת, נפשי כפרתך, הן הרופאה בישרה לי טובות ואמרה: שנינו בריאים, רק הרופא ירשום לך גלולות ואז…”
הוא שיסעה בזעף: “זה גילולים, הנאותים לדתם שהיא הבל וריק, אבל זרעי־אברהם יצחק ויעקב נצטוו ליהרג ולא לעבור”.
“נשאל את חכם הדייה, הוא בודאי ימצא לך צד היתר, הן זהו פיקוח נפש…”
“זה אינו כחמץ בפסח, או חילול שבת, זו אחת משלוש העבירות שאין להן התרה עולמית…”
“אני מתה, למען ה'! מה שייך זה לנו?!”
"אני מתבייש לגלות – ואת מכריחתני; הוא אמר: “אם אתה משתוקק שאשתך תתעבר ממך עליך לבוא במגע עם אשה אחרת…”
היא נדהמה, פניה השתנו בשבעה צבעי־קשת, כמעט קרסה תחתיה, ומקץ רגעי־דומיה הצדיקה עליה את הדין: “הן אמרתי לך מכבר: הכנס אשה אחרת – אולי איבנה ממנה גם אני, מי יתן ואהיה באמהות הקדושות, שרה, רחל ולאה שנפקדו כאשר נתנו שפחתן בחיק אלופן, שא את בגום לאשה, היא תהיה לי כאחות ולא כצרה, ומרים תהיה אם לשתינו, בין כה כלכלתן עלינו, ושלושה־ארבעה חדרים לנו פנויים בקיץ ובחורף”.
ד. חטא העתירות 🔗
טרם יחלוף ירח הדבש – בחלה בגום בכל, וחשה קבס אפילו לניחוחי־מגדים, תאוה לעיניים ולבשמים מגרים של בית הבישול; היא חוורה מיום ליום, כעלה נובל, והתפרקדה על הדרגש, ללא תנועה; ואמה נזפה בה: “הן תמותי ברעב!”
שפתי־בגום, הלבנות־יבשות, נפשקו בחיוך ואמרה: “אמא, אני יודעת שגעון, אבל לפרקים תאווה נפשי בגלד של ראש הכלב השחור הזה, המחטט שם באשפה…”
מרים האלמנה הצמידה שפתותיה ללחי בתה והצדיקתה: “נשים במצבך מתאוות לכל מיני שטויות, אני, בהריוני אותך, גרסתי גושי־פחמים כקוביות סוכר, לפרקים נגסתי גם נתר. אביך, מנוחתו עדן, היה מתבדח: “לו כל חייך היית מסתפקת בפחם ונתר – היינו מתברכים במעשה ידינו, ואולי היינו מגיעים לבית משלנו…”. אבל התגברתי ואכלתי משהו, למרות בחילתי, כי העובר יונק לשד העצמות”.
בגום התלחשה: “אמא, הגם שרה בהריון? היא הלכה למקוה ארבעה ימים אחרי כלולותינו ועד היום היא משכימה למרחץ, בוקר בוקר, ומתהדרת במחלצות נאות. כמו בליל הטבילה ובסעודת שבת, שמתי לב והיא כמעט לא טעמה דבר…”
“בבתי, היא נפקדה לרגליך, נפשי כפרתן. אמנם הכול הבטיחו לה שקרובה ישועתה, אך הקדוש ברוך הוא, נפשי כפרתו, עיכב עד שמנוח ימצא את בת זוגו מן השמים, והוא לא שם לב לאזהרת ידידיו ולהג אויביו שאמרו: הוא השתגע ולא מצא לו אלא בת מרים האלמנה שכל המחנה מתרחק, כמטחוי־קשת, מעיניה ועוניה…”
היא שרתתן כבנותיה, כאשר ציפתה שרה, שלושתן היו, כמעט, ללא שאר ומודע, ומצאו מנוחה בצל קורה אחת, ולבותיהן היו מלאי־הודיה לבורא על חסדיו עמן: שרה, על אשר תפחה כרסה מיום ליום בגלל בגום; וזו, משום שגברת הבית מקדימה לה: “בוקר טוב!”, שואלת לשלומה ומחלקת אתה כל מיני תשורות אשר בעלה פוקדה בהן להוכיח לה שעדיין חדשה עמו אהבת נעוריהם.
בגום המליטה בן זכר בשבת מנחם־אב וקראה שמו: משיח, ושרה – בחודש הרחמים – את שמעיה, ומרים האלמנה אזרה מתניה כגיבורה וידיה מלאות עבודה, מעלות השחר עד חצות הלילה, ופיה־צחוק לבלי־חוק, או תזיל דמעות גיל…
בתיה שהסתירה את עולליה ונכדיה מעיני־מרים, ונשאה רגליה למרחקים מפני צלה, ברכתה: “סימן טוב ומזל טוב, חוסי על עיניך, מרים, חדלי מבכי והודי לה'…”
“לבי נוקפני, בתיה בבתי, האם השטן לא יקטרג שעניה סוערה כמוני, פתאום אם לחמשה בנים, יקירים וחביבים, יאריכו ימים עד ביאת המשיח? מי אני שהביאני רחום וחנון עד הלום, זכות מי הגנה עלי?!”
“זה זכותך, מרים, יסורי־נעוריך מרקו עוונך, ואנחותיך הגיעו עד כיסא הכבוד…”
הילדים ניכרו במזגם השונה, בעודם באיבם. משיח נם שליו כ"ד שעות ביממה. בחושו צביטת רעב במעיו, פעה בשופי בסירוגין, כאשר גברו מצוקותיו – נאנק מרה, בתרועה גדולה מיאן להחזיק את הפיטמות בין חניכיו הורדרדים, אך התפייס חיש ועט אל הדדים ולא הרפה עד שרוקנו כליל, ואז נם את שנתו הערבה.
שמעיה יבב ללא הפוגה. פלט פיטומה והמירה בשניה פעמים רבות, ולא הניחו דעתו אם כי שדי־שרה המבורכים, קילחו חלב כמעין. גם בשנתו לא מצא מרגוע והיה פועה מר בכל כוחו.
כשעיניהם הבחינו בצבעי־צעצועים, ואצבעותיהם, בתפוחות־רכות, הסכינו לקרב ולרחק, להכניסם לפה ולהתעמל אתם ברגליהם – היה שמעיה בסר עליה מייד ומשליכם הלאה מעריסתו, בעוד שמשיח הפך והפך בהם עד שנשחתו.
בהימלא להם ארבע שנים, הקביל פניהם מולא־שמעון המלמד בסבר־פנים ובחופן ממתקים שמסרו לו האמהות; משיח התמהמה רגע והתבונן על זקן שיבתו שיורד על פי מידותיו ועל פניו המצוררים־המבהיקים, כגויל עתיק־ימים, ועל עיניו הקורנות, שאין ביניהן ובין גלד הפנים כל התאמה, השפיל עיניו והסב פניו כלפי אביו בשאלה אילמת.
“קח, בני, קח ונשוק את יד המלמד מולא3־שמעון, הוא יאלפך תורה וחכמה, בעזרת ה' הוא לימד גם אותי…”
שמעיה הסתכל על התינוקות, המכונסים־צפופים בתא חשוך, לפני כירה מעשנת ועיניהם הדומעות מושפלות אל ספריהם ומתנודדים, כאילנות בסערה, – דחה את היד של המלמד בעזות ומשך מכנסי־אביו כלפי־חוץ…
אגלי־זיעה ביצבצו על מצחו של משיח בשעת השיעור, אם כי היום היה יום־סגריר, אך המלמד לא הרפה ממנו, שנה עמו שבע פעמים, וכאשר קלט – שש עליו כעל שלל רב, ובהשתחררו מן הכותאב, עם ערוב היום, השתעשע עם ליקחו באזני־הורתו וסבתו. זו האחרונה הצמידה שפתותיה למצחו והשכיבתו: “נפשי כפרת שפתותיך ונשמתך טהורה, תורתך הקדושה תגן עליך ותשמורך מכל רע, עיפת כבר, בבתי, קרא “שמע ישראל” ותישן בצל כנפי־השכינה…”
שמעיה קלט כספוג מוצא פי המלמד ותוך שלושה־ארבעה ירחי־חורף הכיר כל האותיות והנקודות, צרפן למלות וקרא פסוקים שלמים, אך נבצר ממנו להתרכז, הזדקר פתאום בעצם ההוראה, פיטפט עם חבריו, או ניגש לפתח למחוט את אפו ונשא רגליו. ובהתכנסו תחתיו היה מרתית לתנופת שרביט המלמד – ולבו בל עמו. רבות הצליח להימלט בחשאי והתשוטט בחוצות; שבט המלמד ומוסר אביו הקדירו רוחו, אך לא השיבוהו למוטב ולא קרבוהו לתורה, ובתנות אמו באזניו ימי־ערירותה הזהירתו בדמעות: “בני, חייך תלויים בתורה, שכן התנו עם אביך מן השמים, ביום אדיר, באמצע התפילה, בטרם היותך…”
“מי התנה?”
“מי בא בסוד ה‘, בני? זה היה כעין חלום שאין אנו יודעים דרכו. אספר לך, אור עיני, מקצת מחלומותי, אם כי מעולם לא הירהרתי עליהם ביום: לפני פטירת אמי, נוחת נפש, חלמתי שהיא נושקתני ושפתיה דובבות חרש: “רחוקה הדרך מאד…” ופתאום התרוממה ועלתה למרום ונעלמה מעיני… התחלחלתי ושיוועתי “אמא, אמא!”. היא ניעורה לזעקותי, העלתה אור, ליטפה פני ואמרה: שם ה’ עליך, בתי, מה לך?”. הסתרתי ממנה את חלומי, והבעתה הדירה שנתי כל הלילה, אך לא צמתי למחרת, כי מרים אמרה: “המת בחלום – זה סימן לחיים ארוכים”. למחרת היא הסבה לשולחן כדרכה בכל יום, הדיחה את הכלים וערכתם על המדף, קמתי לעזור לה, כי נכמרו רחמי לזכר חלומי, אך היא דחפתני קלות: “ממתי נהיית כה חרוצה, בתי היקרה? – אם כן, קחי את המטאטא וכבדי את בית־הבישול, כי אני מרגישה עייפות במקצת…” אלה היו מלותיה האחרונות, עלתה על הדרגש, השתרעה ועצמה עיניה, והנה החווירה מאד וחרחור קל עלה מגרונה ולא ענתה ליבבתי – ממש כבחלומי…"
“החלמת עוד חלומות שנתאמתו, אמא?”
“אסור להאמין בחלומות, אישוני. אך על הקשים – חייב אדם להתענות, שרחום וחנון יקרע את גזר־הדין ויהפכם לטובה, ולקוות לחסדי ה' לפשר החלומות הטובים…”
“אמא, האם חלמת פעם עלי?”
“כן בבתי, לא מכבר חלמתי. מי יתן שה' יתברך ירחם עליך וקיימו בך. חלמתי שאתה חובש טבול ארגמני ומצנפת לבנה, כחכם הדייה, ודורש בבית־הכנסת בלשון הקודש, ואני התרעמתי עליך: “הלא איני מבינה כלום…” ופתאום התעוררתי”.
“אמא, אני אמות בכותאב זה ולא אלמד תורה, כל כך אני רוצה ללמוד, אבל כשמתנפנף מולי שרביטו של המלמד – מיד מסך שחור נפרש על עיני וכל בשרי נוטף זיעה…”
“אין מקום אחר, בני, הלוא גם אביך למד שם…”
“יש בית־ספר, אמא”.
“חלילה לך, בני, שם לומדים, “כתאבי־קורסים־ננה”4 ואתה חייב ללמוד תורה!…”
היא שבה לצומותיה ושפכה שיחה לפני־ההיכל ביום שני וחמישי לפתוח לב בנה־יחידה בתורה; צרת נפשה היתה כפולה פי־שבעה, בהשוותה את בנה למשיח אחיו שמשתתף כבר עם תלמידי־חכמים בקריאת “חוק לישראל” בוקר, בוקר, ובשבתות – ב“נחל” ו“תנחומא”…
מולא־מנוח היה חובט על מצחו ומתוודה: “אוי לנו! חטאנו, עווינו ופשענו, שאינסנו את כביכול בעתירותינו לתת לנו בן, ובנקוט נפשו – מילא משאלתנו בתנאי שתקצר ידינו לקיימו…”
ה. כי מציון 🔗
בטרם תצא שנה כבר נמנה שמעיה עם טובי התלמידים בבית־הספר, בכל המקצועות חוץ מן התורה; מולא־שמעון המלמד, שהיה מורה שם שעורי־היהדות, לימד עליו זכות: “הוא בעל תושיה רבה, ונפשו כמהה ללימודים, אך בהגיעו לאותיות אשוריות – עיניו מתערפלות, כמו ננעץ מרצע בבשרו, מכאן שהעיכוב הוא מלמעלה, מידת־הדין מקטרגת עדין, כבטרם היוולדו, הוא זקוק לרחמי־שמים ועתיד להיות בן־תורה גדול בעזרת ה'”.
שמעיה הגיע לגיל מצוות, כאחיו, והיו עתידים לקרוא את פרשת השבוע, באותה שבת, כנהוג, אך הוא השתמט מחלקו והסתפק בקריאת ההפטרה בגימגום, שאפילו מולא־יצחק הגבאי, שניצב על הבמה והיטה לו אוזן קשבת – נפשו עגמה עליו ולבו נקפו שמא הוא עונה אחרי ברכותיו “אמן יתומה”; ובעת צאתו מבית־הכנסת הקדים: “שבת שלום” למרים האלמנה ותלה את הצלחת משיח בזכותה ואיחל לה: “תחזינה עינייך בהיותו גדול בתורה כאחד הדיינים…”
עיני־מרים האלמנה זלגו דמעות וחבטה על פדחתה: “עפר בראשי, אוי ואבוי לנפשי החטאה, מי אני שאזכה לכך?!”
הפדות באה להורים הנדכאים־נבוכים מאשר לא פיללו: גם הפעם מחכם הדייה שהופיע לפתע, כמלאך מן השמיים; הוא נתמנה לרב למושב זבדיה, הסמוך לירושלים, ויסד שם ישיבת אור־ישורון בביקתה שנקבעה לבית־התפילה, וכיוון שנהרו שמה גם תלמידים מירשלים, נוסף לתושבי־המקום, שמרביתם היו בני־תורה, נשאו לבו להקים בנין לתפארת ונאלץ לנדוד שוב לתפוצות, על אף גילו המתקרב לזקנה; אמנם קהילת ב' לא היתה רבה ועשירה, כי מהם עלו לארץ הקדושה, ומהם, שמשתחווים, כביכול, לעגל הזהב והבלי־גלות, והעדיפו חיי־רגע, חסרי־ממשות ואחרית, מנחלת ה' נפוצו בכרכים. אבל גברה תשוקתו של חכם הדייה להיווכח בצדקת נחמת ה' להורים עקרים, כי יש לפרקים השעה אינה כשרה, השטן מקטרג – והוא יוצא כבדאי…
מולא־מנוח ושרה הקבילו פניו כמלאך־מושיע ואיכסנוהו בנוויהם לכל אשר יאות לשהות עימם, והציגו לעיניו את תכשיטם, שניצב מרתית נוכח החכם הקדוש מירושלים עיה"ק והצמיד שפתותיו לימינו אשר ריחפו על ראשו בברכת יוסף: “ה' יחנך, בני, יש בנשמתך ניצוצות קדושה, ומה מרחיקך מתורת ה' אשר היא חייך ואורך ימיך?”
בשוב שמעיה מבית־הספר, זהרו פניו וצהל “שלום עליכם” כלפי אמו, וניפנף לעיניה בתעודתו שכולה מצוינה: “מעולה”…
חכם הדייה יצא לקולו המרנין של הנער וענה לו: “עליכם שלום וברכה”, עיין בתעודתו וברכו: “ישימך ה' כאפרים ומנשה! עתה סעד לבך ותנוח מעט ונלך להגות בתורת ה' כדי שיעזורך ובתעודה הבאה תקבל “מעולה” גם בה…”
עיני שרה זלגו דמעות והיא מילמלה בקול חנוק: “זכות התורה תגן עליכם בנדודיכם ותשיבכם לנוויכם, ירושלים עיר הקודש”, ופנתה אל בנה: “הבה, בבתי, הודה לה' שזיכך ללמוד תורה מפיו הקדוש של כבודו, אשר בזכותו חוננך אב הרחמים חיים…”
תוך כדי כך הגיע מולא־מנוח, שהקדים לנעול בית־מרכולתו, לכבוד האורח וגם לראות ציוני־בנו.
חכם הדייה שילב זרתו בזו של שמעיה ושלושתם שמו פעמיהם לבית־התפילה, אם כי היום גדול עוד וטרם פג להט שלהי־הקיץ; הוא פתח את התנ“ך הנאה שלו, שכריכתו כסף והראה לו את החקוק עליו וברכו: “גואל ישראל יזכך לחונן אבניהם ולהוסיף נדבך לבנין עיר קדשנו ותלמד שם את כל התורה, אך עתה נפתח באיוב, הספר הקשה ביותר – בחינה לכשרונך, אמנם אני רק אתחיל אתך ובטוחני בה' שהספר יקסום לך כל כך שתסיימו בעצמך, בעזרת מפרשים בתנ”ך של מ”ב פרושים…"
הוא נבחן למחרת ונמצא שנבלעו באבריו ממש שלושת הפרקים הראשונים, והוא תקוף בולמוס ללמוד עוד, ובשובו הביתה, כתום ערבית, מתבודד והוגה בפרקו ללא פוגה, עד שנכנסת אמו נושקתו על מצחו ומפייסתו לישון…
“אמא, עם חכם הדייה אני אלמד כל התורה!”
“אור עיני, יבוא משיח, אם ירצה השם ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ – אז תזכה ותלמד מפי חכמי־ירושלים…”
"לא, אמא, אנחנו נעלה עמו עכשיו, הכל עולים!
“עולים רק אביונים, חסרי־כל, משום שממשלת ישראל נותנת להם דירה ועבודה, אבל אביך הוא מוכתר ואחד מנכבדי־העדה ויש לנו כאן…”
“אני אעלה עמו, אמא!” הוא לא נתנה להשלים המשפט, “ואגמור שם את התורה, אהיה שם אצל הדוד, או אשוב…”
“טפשון, בלי אבא ואמא תבכה שם יומם ולילה”.
“לא אבכה, לא אבכה!”
חכם הדייה עמד להיפרד מהם בעוד יומיים־שלושה; הוא הספיק ללמד את שמעיה י"ב פרקים מספר איוב ונוכח שהוא כמעט עילוי, אך ממאן ללמוד מפי מולא־שמעון המלמד, בהתאוננו: “הלה קוטף אוזני ואוסר עלי שאלות…”, וההורים עיניהם תלויות אליו בתחינה אילמת.
הוא התענה ועשה שאלת חלום והנה הופיע אביו זצ"ל ופסק לו: “אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'”5. נשנה החלום: “אם תוציא יקר מזולל – כפי תהיה”6. שנתו נדדה כל הלילה, בהעמיקו לפשר חלומותיו, ובהתנמנמו עם עלות השחר שב החלום לענותו: “מציון מכלל יופי”7.
הוא קם נבוך; פשר הפסוקים הראשונים ברור: הוא חייב ללמד את שמעיה, אבל היאך? היגזול מחיק הורים בנם־יחידם, או יתמהמה בנכר, בעת שמצפים לבואו כשבעה מנינים אברכים בזבדיה והישיבה בעצם בניתה? והפיסקה השלישית כל כמה שהפך בה חידה…
הוא ישב בתענית, טבל במקוה, קרא שבע פעמים: “קרע שטן” כיון דעתו ונמלך בה‘, כדרכו בשעת מבוכה, עצם עיניו, ביקש רחמים ושלח ימינו אל תיק ספריו שליווהו בנדודיו, רזיאל המלאך, זוהר הקדוש ותנ"ך – נתקעה אצבעו בישעיה ב’ ג' במלות “כי מציון תצא תורה…” מנה שבעה פסוקים לפניו: “ציון במשפט תפדה…” שבעה דפים אחריהם, בראש העמוד הימני: “הנני יסד בציון אבן…” עתה נתחוורו חלומותיו: ניצוצות מנשמת רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס בגוף שמעיה – על כן הוא כרוך אחריו, במצאו תיקון לנפשו באווירת ארץ־ישראל האופפתו.
ו. עם ענני־שמיא 🔗
בשעה שחיסל מולא־מנוח משהו מנכסיו הרבים, – היה משול כאילן רענן שעושף הגרזינים חותר בכנתו ובית־ביקועם כורת שרשיו. ובשובו, בערבים, למעונו, השתרע על יצועו דום, כאבל על אבדן מחמדיו.
שרה קרבה אליו על בהונות רגליה, כרעה למרגלותיו וליטפה שוקיו המרטטים מעייפות ורוגז ופתחה חרש: “אבי־שמעיה, גם בגום ומרים חרדות לשלומך ויושבות בתענית – אם לא תסב לשולחן…”
שיאכלו, לי אין כל תאבון!"
“אבי־שמעיה, למה תתן לבך ביד הרוח? אמרו לסוס: “תן ראשך וניתן לך כור שעורה”, והוא ענה: “אם אין לי ראש – שעורה למה לי?”. אם אין לנו בן יורש, בלי פתופה (פתחון פה) – למה לנו כל ההון הזה? ואם נוקפך לבך על הפרדס שטיפחת ועל חנותך בשוק הגדול ועל ביתנו הנאה – היבצר מרחום וחנון להשיב לנו תמורתם בארץ הקודש? הבה נעתיר לפני כסא כבודו ונבקש רק חיים ובריאות…”
“מורשת דורות שאצרו סבי ואבי, הנני מוציאם מידי באפס דמים – ועיני דומעות מאליהן”. הוא מחט אפו והמשיך: “האם נזכה עוד להקים בנין פאר כזה עם אולמות רחבי ידיים בארבעה אברים לקיץ ולחורף, בחצר־גן־עדן כזה שמים חיים עוברים בבריכתה הענקית יומם ולילה, או ניטע פרדס שלא יחסרו בו מגדים בכל עונות השנה?!”
“אבי־שמעיה, אתה שוכח שאנו כאן בגלות וכל חיינו תלויים על בלימה, כמה פעמים איים עליך שוקרי־חן הארור, ימח שמו וזכרו, שישלחך, רתוק בשלשלאות, לטהרן, שיתלו אותך… אנו עולים לירושלים עיר קודשנו שאפילו המלך הוא יהודי!”
“שם אין מלך, רק נשיא”.
“אבל הוא יהודי ולבו מלא רחמים על אחיו ולא יתן שיעלילו עליהם, ללא חטא…”
הם גרו בירושלים, בדירה ארעית, ומשיח ושמעיה נכנסו לאור ישורון, הראשון היטה צוארו לעול התלמוד, הזיע קשה והרחיב מעניתו מיום ליום ושמעיה קלט בשיעורים הראשונים את דרך הגמרא ושקלא־וטריא בסוגיות כחרוץ ובקי, אך מקץ זמן לא רב פגה התלהבותו ופזל כה וכה, הציץ בעיתונות האסורה וסייר בחוצות ירושלים, בעת מצוא, כמשחר אבדתו…
חג החרות השני לגיבורינו בירושלים, דכדוכי־נפש של העקירה ממולדת וזרות הנכר יורדים כבר לתהום הנשיה, הקומה מזדקפת, ומתרחב הלב לנביטת האזרחות ואהבת הארץ. הבנים שעולים לשנת טו"ב, משחירה כישות שפמם; מדברים עברית ביניהם ומתבישים בלעז של הוריהם…
בתום הסדר, כחצות, ביקש שמעיה לשוח מעט ולהקשיב לשירת הנעורים שחוצות ירושלים הומות, הוא גרר את משיח יחד עם כסאו: “קום עצל ותהנה נפשך מזיו ירושלים – ועיניך יאירו, בזכרך את צלמות ב' בשעה זו שדוממת כבית־הקברות ורק שוטרי־לילה שכורים מתלבטים בחוצות ומשחרים לציד…”
“אין לי חשק, עיני נעצמות מאליהן…”
יעל בת חכם יחזקאל, שכנתם, ניצבה בשער חצרם והסתכלה בבחורים המחוללים במעגל, בקצב: “וטהר לבנו…”. היא היתה תלמידת בית־המדרש למורים, והיתה פוגשת אותו בוקר, בוקר, בנוסעו לזבדיה, עיניהם נתקלו בהתגנב ושפתותיהם קפוצות, אך עתה, הודות לארבע כוסות של הסדר, היא פתחה: “גם אתה רוצה להצטרף אליהם?”
“לו מצאתי ביניהם בחורי־ישיבה…”
“ואתה התישאר “ישיבה בחור” כל ימי־חייך?”
הוא נבוך, אמנם יש והרהורים קשים כרסמוהו: דימיתי שאסיים את התורה בשנתיים־שלוש שנים ואשוב אל אשר תאוה נפשי – והנה ארוכה היא מני ים. כל ימי־חיי אחיה קבור בין דפים בלים אלה ואם אזכה פעם לתואר רב, אשר שנאה נפשי – אזדקק ללחם חסד ורחמי־הבריות. אבל נקפו לבו על הוריו שהקריבו עליו כל אשר להם למען ילמד תורה, אז נשך שפתו וגרס: “אמר אביי, אמר רבא…”
מקץ רגעי־דומיה הוא ענה ליעל: “אבי עשיר ב”ה'".
“גם אבי איננו עני”, ענתה היא, “אבל אני רוצה לעמוד ברשות עצמי וללמוד בשכר עמלי, אולי אחר־כך גם באוניברסיטה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון, ככתוב”.
ספקותיו המרים אשר הטרידוהו גם בשנתו בלילות – רקמו מפיה עור ובשר; הוא התכנס על יצועו, נדכא ועיניו קרועות לרווחה באפלה, ובחושו צריבה בעפעפיו הנצמדים – תוכחתה היתה חרותה נגדו באותיות אש…
הוא לא השכים למחרת לתפילה, כשבאה הורתו להעירו – שולי־עיניו היו תפוחים, ולחייו יוקדות – ארגווניות; היא התגודדה בדדיה והתיפחה: " עיני תתעוורנה, מה לך, בני, למה לא קראת לי?!"
הוא נאנק דום ועיניו זלגו דמעות; לא נענה גם לחרדת אביו ותחנוניו: “אנא, שמעיה בני, מחמל נפשי, רק פקח עיניך וענה לנו דבר…”
הרופאים קבעו: “זהו משבר נפשי ויתכן שיחלוף תוך ימים מספר, ואז עליכם לעודדו ולהרחיקו מסביבתו עד שובו לאיתנו, ואסור לכם להחזיקו כאשר עד כה, כי בהתקפה הבאה יש לחשוש לבריאות רוחו…”
חכם הדייה, שחש לביקור־חולים אל תלמידו החביב עליו, הציע לשלוח אותו לבית־הבראה אשר במושב אחוה שבגליל, שם מחולק היום לתורה ולעבודה, “ואני אכתוב לאחי, חכם שם־טוב, שהוא רב המקום, לשים אליו לב במיוחד…”
הוא פקח עיניו בליל שביעי של פסח והשתתף בשירת הים וקרא תניא אשר בסנהדרין, ובאר בטוב טעם להמונים, שלא היה סיפק בידם ללמוד תורה. חכם הדייה לחץ ימינו וברכו: “יישר כוחך!…”
מקץ ימים מספר הגיעה איגרתו: “הורים חביבים כנפשי הי”ו, במה אודה לכם? איוב אמר: “חיים וחסד עשית עמדי”, היש גמול בעולם לאשר עשיתם עמדי, אפילו מני אלף? – קצרה לשוני! – אך אבטיחכם נאמנה שכאן אהגה בתורה עד יומי האחרון; הורים יקרים מפז, הכנסתוני לגן עדן ממש, בגולה לא ידעתי מה זה פרדס, כי הנכרים עיבדוהו, כאן אני מתהלך בין הנטעים בחמש בבוקר, בעוד נוצץ הטל על עלעלים רעננים, כרסיסי־זהב ושבעת צבעי־קשת; אני משקה, עודר, גוזם, מרסס ומזבל, בודאי תצחקו עלי אם אכתוב שריח הדומן באפי כבושם… והנה חלפו כבר ארבע שעות, שב הביתה, מתקלח, סועד ארוחה שניה, שהיא כולה תוצרת לולנו, רפתנו וגננו; לומדים שעתיים תלמוד וכבר מדגדגים באף ריחות בית־הבישול – ארוחת הצהרים; נחים שעה ושוב נפתחים ספרי־הגמרא עד ארבע – והנה ארוחת הערב, ואז אנו חפשים לנפשנו עד שש, שאנו חוזרים אל התנ“ך, ספרי־מוסר ופוסקים עד שמונה, ומעתה כל אחד מבלה את זמנו כאוות נפשו עד חמש למחרת היום”.
בשולי הגליון פרש בשלום רבו, חכם הדייה והודה לו: "רבי ומורי, בזכותך כל קיומי, חיי־נשמות על אדמת הקודש, ומגשים במו ידי נבואת עמוס: “ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם…”
אגרת שניה שלח ליעל: “יקירתי, רבת החן, יעל הראתה לברק את סיסרא המת שתקעה יתד ברקתו, ואת החיתיני בתקעך בראשי ביטויי־שפתיך השנונים, חן־חן לך! מוקירך באמת, שמעיה”.
שרה התגודדה בדדיה למשמע האגרת, וקוננה בבכי תמרורים: “תתעוורנה עיני, רבון העולמים, למה לא מתי בנעורי?! בני־יחידי גלה מעל שולחן אביו, ובנפשו יביא לחמו, במרחקי עולם בזיבול ועידור, בוקרים ויוגבים, יחפים ואכולי כינים, אוי ואבוי לי!…”
מולא־מנוח ניסה לנחמה: “בארץ ישראל הכל עובדים”, אבל תנחומיו היו כשמן על המדורה; היא נשכה שפתיה עד זוב דם וחיתכה בשרה… הוא החזיק ידיה והבטיח לה: “אני אשיבנו בקרוב, בעזרת ה', רק אכין לו בחלקתנו, אותם התנאים אשר הוא שר עליהם…”
המומחים שביקרו את חלקת הטרשים, נדברו ביניהם: “ליהודי יש כסף והוא משתגע…” ויעצו לו: “פתח מחצבות – אם ירשו לך, או פנה לחברה קדישא שיש לה חוצבי קברים…”
חכם הדייה יעץ לו לפנות לדוקטור מלכי שהיה ממונה על האחוזות הצרפתיות באלג’יר, “הוא מומחה גדול בטיב האדמות, אך כאן נמצא מחוץ למחנה, ספק משום גילו, ספק מפני הבדלי־גלויות…”
הלה בדק סדקי־סלעים ושיחים וחרולים שצמחו ביניהם, מדד שיא האמירים ושפלת הבקעות וחרץ משפטו: “אם בר מזל אתה – תמצא מטמונים בשולי־צורים אלה”.
“לא אלה שידי־אנוש גנזום, אלא שמימיים; מה מידת החלקה?”
“מסומנים גבולותיה בספרי־האחוזה, כתשעים דונם, אך המהנדסים העריכוה כמאה וחמישים; יהודי ירושלמי רכשה, לפני יובל שנים, תמורת סידקית וקומץ תבלינים, אך יורשיו הריקו ארנקי, ואני, בצאת נפשי לאבני־ירושלים, לא פקחתי עיני…”
“אל יאוש, יהודי חי בתקוה, יתכן שתמצא מאה שערים, אך עליך להוסיף עוד מאות לירות אחדות, לעקור כשלושים סלעים ברחבי השטח – ואז אודיעך דעתי…”
נתאמתה האגדה העממית: “ארץ קדושה היא כאשת איש, שבויה, ונשמרת בתומה עד שוב אלופה מגלותו ויפדנה”. נתגלתה חמרה בכל החלקה, שדמת תנובה מבורכת, לפרקים, בעומק של שני מטרים!…
שנות יצירה ותוחלת חידשו נעוריו של מולא־מנוח ולא חש ליאות באבריו, גם אחרי עמלו חמש־עשרה שעות ביממה, אם כי קרב לסף הזקנה. תוך כך התפשטה ירושלים מערבה, כדי תחום שבת, לחלקת הטרשים, שנקראה עתה: חמדת ציון, וזבדיה השתרעה קדמה, כאילו נכונות שתיהן להשתער על טורי־אילניה, המדיפים ניחוחי־אביבם למרחקים, ולמחות יהירותה בבת ראש, אך היא העמיקה שורשיה והניעה צמרותיה הירקרקות־חרוצות, כמו באיוושה קלה, כמו נדה להן, ופעם בחבטות עפאים בסערה, וחשפה אפס קצה חווילותיה שבראש הגבעה, נוכח כיפת אור ישורון שהתנוססה לתפארה והמתה מח"י מנין אברכים, בצקת שירת חייהם בתורה, חכמה והגות.
שמעיה שב מאחוה, מקץ ירחים מצער, לעזרת אביו ואחיו להקים חמדת ציון וללמוד באור ישורון, אשר נפתחו בה מחלקות ללימודים כלליים משאת נפשו.
מולא־מנוח התחייב, תוך הזמן, בארבע סעודות מצוה: סיום שתי סדרות, נזיקין ונשים, ששני־בניו הצטיינו בהן, אם כי ערכו סיום כל מסכת בישיבה, חנוכת הבית של שלוש חווילות, שהקים לו ולבניו, פדיון פירות רביעי של חמדת ציון וארוסי שמעיה עם יעל. אך הוא כללן בחגיגה אחת משום עין־הרע.
חכם הדייה פתח את המסיבה: “מורי ורבותי, אני לא אנאם, אלא אגיד רק מלים מספר בשבח בעל השמחה: “בסנהדרין פרק חלק דף צ”ח, מקשה רבי יהושוע בן לוי בענין ביאת המשיח: כתוב בדניאל ז', י”ג, “וארסו עם ענני שמיא”, ובזכריה ט‘, ט’ “עני ורוכב על חמור”, והוא מתרץ: “זכו – עם ענני־שמים, לא זכו – עני ורוכב על חמור”, והנה דורנו רואה עין בעין בדמדומי־הגאולה ולא זכינו להופעת המשיח עם ענני־שמים, כי רוב רובם של העולים הם חסרי־כול, ככתוב: “עני ורוכב על חמור”. אך מולא־מנוח הוא מיחידי־סגולה שמבשר בוא המשיח, “עם ענני־שמים”. בעזרת ה' הוא נטש כבודו, ועושרו הרב, שראיתם במו עיני, ועלה לארץ הקדושה לקיים את נדרו, לגדל את שמעיה בנו בתורה…"
הוא שילב את ימינו בזרוע מולא־מנוח ואת שמאלו בידי שמעיה והוסיף: “אתה ורעיתך, שרה הצדקנית, קיימתם נדריכם משנה, גידלתם שני בנים בתורה ובחכמה, עליכם נאמר הפסוק שבקהלת: “לך אכול בשמך לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך”. הבה, משיח ושלב זרועך בשל אחיך והוריך, ובקרוב תצטרף אליכם גם יעל, בת חכם יחזקאל, שהיא בת אוּריין ומחנכת את פרחי־ישראל בתורה ודרך ארץ, והחוט המשולש לא במהרה יינתק…”
מולא־מנוח מחה דמעות מלחייו, נשק זקנו של חכם הדייה ואמר בקול חנוק מבכי: “הגומל לאיש חסיד כפעלו, הוא ישלם לכבוד תורתו”, ואחז בידי חכם־יחזקאל והציבו נכחו, ימינו על ימינו, ויצאו במחול מחניים. המסובים נלוו אליהם בקצב הפזמון: “בשוב ה' את שיבת ציון…”
מרים שרה ובגום ויעל והורתה שהסבו בגזוזטרה שעל הגג, עם האורחות, פצחו בתרועת: גילי־לי־לי והמטירו על ראש המחוללים עלעלי־ורדים והדסים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.