א. חלומות 🔗
בעודו באיבו, נקרא “היורש” לאביו, מולא־אליה הדיין בשם מושקו, בהגיעו לגיל עשר הלאָה את המלמד בקושיותיו והלה התאונן באזני הדיין: “אין מוראי על משה, ובלי מורא – אין תורה”.
הדיין שקד עם בנו שתיים שלוש שנים, אך קודם שהגיע לבר־מצווה, חזרה פרשת הקושיות שהוא דחן בקש עד שהודה בקוצר דעתו: “בני, רק חכמי־ירושלים הלומדים גמרא יכולים לענות על קושיותיך”.
“אתה לא למדת גמרא, אבא?”
“מי ילמד גמרא בכפר נידח זה, בני? אחלי, ידענו ‘שולחן ערוך’ על בוריו – ומצא לנו!”
“אני רוצה ללמוד גמרא, אבא!” – התחטא ‘היורש’ לפני אביו.
“כמעט אין לומדי־גמרא בכל פרס, בני. הגלות השפילה דעתנו ואין אנו מספיקים אפילו לכווין לבנו בקריאת ‘שמע’”.
“אבא, האם חכמי ירושלים יוגבים ורועים באבות הקדושים?”
“הם טהורים וקדושים, בני; בודאי לא יעסקו בפרקמטיה שמביאה לידי־אונאה, אבק גזל ושבועת שוא”.
“אבא, למה לא נעלה לירושלים גם אנחנו, כחכמי־ירושלים?”
הדיין נשך שפתו וסיים את השיחה:
“כתוב: ‘בעתה אחישנה’. שעת מנחה, בני, הבה נחושה ונהיה מן הראשונים”.
זו לא פעם ראשונה שמושקו מסב את השיחה על ירושלים, לפעמים גם בשינה דובבות שפתותיו משפטים שלמים מתוך האגדות על ירושלים, שמילא כרסו מהן, או מסַפר חלומות משונים בעיניים קורנות: “אבא, היה לנו בוסתן נהדר בירושלים; כל כך נפלא היה, תעיתי בסבכיו ימים רבים, טיפסתי על הרים גבוהים. מעדתי אל תוך בריכת מים חיים שצפו עליהם תפּוחים כל כך גדולים, אבא, שלא יכולתי להחזיקם, ושושנים גדולות זהרו על פיטמתם… ופתאום הקיצותי. חבל…”
הדיין פתר: “במהרה בימינו יופיע משיח צדקנו ויקבץ נדחינו, וירושלים עיר הקודש תובב”א תצמיח גלוסקאות וכלי מילת…"
“היורש” היה שוקד בתורה ללא הפוגה עד פנות היום. בשובו מ“מנחה גדולה” לקח מעדר ואֵת והפך את הגינה כמוסטפה הגנן, להבדיל, עד שמרים חטפתם מידו וניגבה מצחו מפלגי־זיעה והחליפה מלבושיו, בקללה את יומה, פן יצטנן. לא נתנה לבה לייסרו על משובותיו, בהיותו בן זקונים לה, שריד יחיד אחרי מות תשעת אחיו.
הדיין ורעיתו נמלכו להשיא את מושקו, אם כי טרם מלאו שש־עשרה – אולי יירגע בעול־המשפחה. בעוד הם מפיסים את דעתו ומעבירים לעיניו בנות עיני־העדה – נסתלק הדיין בדמי ימיו.
הוא חש במעיו והקיא דם. בהתגלגל דמעה על לחיו ובמלמלו: ש־ש־מ־מ־ע"…הפסיק לבקש מחילת הקהל ולשנוק אצבעות מרים.
ב“מחנה”1 תלו את מות הדיין במושקו. כמעט חייבוהו בשפיכות דמים והתריסו כלפיו: “קשיות ערפּך מוגגה את לב אביך לדם…”
אנשי־אמונה סייעו להם: "העוון גורם – אף על פי שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה; על אחת כמה וכמה אריכות החיים. נתייתמת בעוונות הרבים, תפארת ראשך שוכנת בעפר – מעתה עליך להיות שפל־ברך ולחדול מהזיות־שווא ולא להעמיק בתורה כל כך. מי גדול לנו משלמה המלך שנטרפה עליו דעתו, רחמנא ליצלן, מרוב הגיון.
מרים מטה מאבל ויגון, אמרו נואש לחייה וקראו באזניה וידוי עם דמדומי־השקיעה. היא פקחה עיניים תוהות על מושקו הניצב מרגלותיה ובוכה ושקעה בדמדומים. בחצות הלילה נלפתה, קרעה עיניה שוב ומלמלה: “מו־ש־קו ית־ח־תן…”
מושקו הזדקר ממשכבו, הצמיד שפתו אל מצחה הצונן וגעה בבכי: “אמי, אמא! אני מתחייב בפני כסא־הכבוד וחיי־אבי, מנוחתו עדן, לקיים רצונך, בעזרת השם יתברך. אך התחזקי, רחמי עלי, א־מ־א…”
“היחליף כושי עורו?” ריננו אחרי מושקו במחנה. “הוא גרם למות אביו ועתה ימית הורתו…” כי אך התהלכה מרים על משענתה – התגלע המדון. היא נשאה נפשה לבנות עיני־העדה, לפחות בת טובים, והוא חשקה נפשו ברבקה היתומה־הנכריה דווקא, בת מאומצת ללאה הגלמודה, שהיא גופה חוסה בהכנסת אורחים ומתפרנסת מצדקה.
“רבקה”, – חרץ בעזות – “או מוות בלעדיה!”
היא היתה בת שתים־עשרה, נאה, תמירה וחטובה. עיניה חולמות־עמוקות כצופנות בחוּבּן כל רזי־עולם, ורקותיה צחות־קורנות אבל בגדיה היו מהוהים, עקביה מבוקעים מיחפות והעניות ניוולתה מאד.
ב. התרופה 🔗
ימים נוראים. הבריות הלכו שפופים מאימת יום הדין ושקדו לעקור מלב קנאה, שנאה ותחרות, וכל מעיניהם היו: ‘קול, צום, ממון’. והנה נתגלה ב’שבת־שובה' שבני־סקי (יצחק) זנחו את ביתם ונמלטו עם נשיהם וטפּם.
זה שתים שלוש שנים ריננו אחריהם: “בני־סקי זוממים להעפיל כבני־אפרים…” אך הללו התלו ב’מוציאי־דיבה' ונראו כממשיכים עסקם.
הם היו תגרים גדולים ורב חלקם במסים וארנוניות, ובהימלטם מן המחנה – דינם כמשתמטים ממסי־המלך…
אך שמע מושקו בשורת בני־סקי – פּג לבו ונפל למשכב, זה היה תוך “ארבעים יום” אחרי הנישואים ועדיין בחופתו2 מרים התגודדה בדדיה, ומעיה מתחתכים, פן היה בבנה יחידה יד מזיקים, או עין־הרע, רחמנא־ליצלן; מיד חשה ליודעי־חן ולקחה לו “שמות” (קמיע) ואספה רוק מכל המחנה להשקותו, סגולה לעין־הרע, אך הוא נשק את ה“שמות” והוסיף רוקו בכוס התה המבחיל בקצפו ואמר: “חבל על טרחתך, אמא יקרה, תרופתי היא ירושלים, כי לעולם לא אחזור על כפרי־נכרים, כאבא, מנוחתו עדן…”
מרים הלבינה כסיד, לשונה היתה בפיה כחרס ולא נשמעה לה להגות מלה. היא הכירה את קשיוּת ערפּו. מקץ שעת דומיה לגלגה מרה: האם בירושלים ירד לנו מן וּשֹליו?"
“משם אין מפלט עוד – אלא להר הזיתים…”
“הס!” נזפה בו.
“שם אעשה הכל, בעזרת השם יתברך”, הוסיף מושקו: “הלא היא ארץ זבת חלב ודבש…”
ג. אחוזת־קבר 🔗
זה עשרים ושלושה ימים שבויה האניה בין שפרירים תכולים־עמוקים. יש וחיוך סלחני נסוך על פניהם, קרני־זוהר יחממוה ביום ולבנה מכסיפתה בלילה ורסיסי־כסף משתכשכים בדפנותיה… ויש ויסתערו עליה גלים בשצף קצף.
שלהי־חשוון. שמים קודרים. סועה סוערת ודרכי־ים מתנפצים לאניה, המתנודדת כשיכור, אך לפנות ערב דממה זוממת, כוכבי־רמיה מתנוצצים ונעלמים בין עננים צחורים.
זה היה ליל־שימורים לעולים. מושקו ובני־סקי פיזמו ללא הרף “בשוב ה' את שיבת ציון”, ועדת נשים עם מרים פיללו לשמים בזכות ירושלים עיר הקודש וכותל מערבי. עד הנץ החמה, כשהתלקחו הסהר והכוכב שבראש הצריח שביפו.
אך עברה סירתם בין השוניות, התנשא נד כחיה על ארבעותיה וחבט בראשו בקצה הסירה וכמעט טיבּעה. המלחים אימצו שרירים בחרפות וטרם עלותם לחוף ניתך זרזיף ארצה והכּתּפים שציפו בנמל חטפו מעל הבא ביד ונשאו רגליהם.
מושקו ואמו נתלו בחבילותיהם, ורבקה יללה בכל כוחה.
איש מידות, לבוש הדר ומטריה חופפת על תרבושו האדום, עצר את הכּתּפים, היטם ל“הכנסת אורחים” ושילם להם מכיסו.
מושקו שמע מתוך שאלותיו: “פרס ומדי”, אך לא ידע לפצות פה, הלה יצא ושב בלוויית יהודי קשיש שתירגם להם לשונו: “שבתכם כאן – סכנה, פן ישיבוכם לפרס…”
דירת רבי לוי הקשיש היתה בסימטת הנמל, טחובה ובאושה, אך ליגיעי־תלאות היתה כגן־עדן. אמנם בלילות הראשונים נפעמו מגעש הים, ראשם הסתחרר עליהם כמפליגים בים, אך עצמוּ עיניהם באנחת רווחה – ושוב עלתה נחרתם.
“יש לכם זכות גדולה שנתרחשו לכם נסים ונפלאות כאלה, ישתבח שמו ויתעלה הדרו”, הפליג רבי לוי בנשקו ראשי־אצבעותיו בחרדת קודש, לתמיהתם של האורחים. הוא הוסיף: “אלמלא המטר הסוחף שערבב על הישמעאלים, ימח שמם, את עולמם – הייתם מוחזרים לאניה, בלי פתחון פה, ואלמלא המלאך המושיע – הייתם בסכנת נפשות ממש מידי הכּתּפים”.
“רחום וחנון ייכמרו רחמיו על בני־סקי וטפּם”, הצטערה עליהם מרים.
“אמא, ארץ־ישראל מלאה נסים, כמים לים מכסים”, התלהב מושקו, “בוודאי הם כבר בּירושלים! מולא רבי לוי, אולי אליהו הנביא הצילנו מיד הכּתּפים?”
“אומרים ‘ציונים’ הם”, ענה רבי לוי “הנסתרות לה' אלהינו…”
“מה זה ציונים?” שאלה רבקה בתום ילדותי.
“עדיין לא שמעת מה זה ציונים?”, שאל מושקו בלבביות ובוז יחדיו, “הם אבלי־ציון צדיקים יסודי־עולם, אשר מדי לילה בחצות, מתפּלשים באפר ועיניהם פלגי־דמעה על חורבן המקדש וגלות השכינה. והם נזירים מבשר ותענוגות העולם הזה”.
הם התחבאו עד יעבור זעם, ובינתיים נדחתה עלייתם ירושלימה. מושקו חבש “תרבּוּש” והתכרבל ב“דימיי” והתגנב לרחוב למרות תוכחת הורתו, ומשנוכח כי אבד כמחט בין המון גועש, גברה עזותו והרחיק לכת עד הגיעו לאחד הבניינים החדשים, סמוך לחוף.
הוא נמלך בדעתו להשֹתכּר מה, להפתיע את הורתו ואת רבקה, שעה ארוכה התלבט בחיבור שאלה בלשון הקודש וניגש בפיק ברכיים ושאל: “אדון, יש מלאכה בשביל אני?”
זה היה רבי יהושע, בעל הבית. הוא הסתכל בפרצופו של מושקו ושאל: “אתה מפרס ומדי?” וזעק: “שאול, שאול! הנה בן מולדתך, טרי ממש, מבקש מלאכה, העסיקהו בדבר־מה – אם הוא יודע לעבוד”.
מושקו התאמץ בכל כוחו והכניס תלי־חול ליסודות, בראשונה ברינה חרישית ולבסוף נכמרו מעיו על נפשו הרצוצה ועל ידיו הבצקות.
כתום הבנין, מקץ ששה־שבעה שבועות, קיבלו רבי יהושע כפועל קבוע במחסנו, ואת מרים כעוזרת־בית והקצה להם מרתף רחב ידיים למגוריהם.
משנכנס אדר, התהלך מושקו כשיכור מבושמי־הדר. בשובו מעבודתו היה מחזיק בזרוע אמו וברבקה ומושיבן על ספסל מול הרוח ואומר: “ברוך הוא וברוך שמו, אנא החיינה נשמותיכן מאביבה של ארץ־ישראל, שיש בו אחד מששים מגן־עדן”. והוא גופו השתקע בסוגית התלמוד, כשוחה במים עזים שטרם הסכין לכוון אָרבות ידיו, עד שנפעמה הורתו בחצות משנתה וחטפה את הנר בתחנונים: “הן כבר סוף אשמורה שניה ומחר תצטרך לעבוד…”
ערב חג החרות, הם לא עצמו אשמורותיהם – פן יאחרו לרכבת ירושלימה. “הם לא יכירונו” אמר מושקו, בשבתו על ספסל הרכבת בין רבקה ואמו. “הסתכלי ברבקה, אמא, אלמלא שביסה – הריהי אשכנזיה ממש”.
“תזכו לתאם צמת־שיבה לזקן־כסף, בזכות כותל מערבי, שם ה' עליכם” – בירכתם מרים בעיניים דומעות, ירקה כלפיהם ‘טפו־טפו’ ותקעה סיכת שביסה בקרקעית הרכבת להעברת עין־הרע.
בני־סקי הקבילו פני בית־הדיין במעונם אשר רכשו תוך השבועות הראשונים לבואם, בשכונת ‘שבת־אחים’ ושם עסקו במכולת כוותיקים. מצילם היה אותו איש־מידות שפּדם מיד המפקח התורכי, כל גולגולת בעשרה ‘פּאונים’ (ליש"ט)…
מושקו בכה למראה חילול הכותל המערבי בסימטה המגואלה של ישמעאלים זדים. וזה היה בעיניו סמל כנסת ישראל המושפלה עד עפר. אגדות החורבן קרמו עור כאשר השתטח מלוא קומתו בלב שבור; רוחות נביאים ואבות קדושים קוננו בחורבות ובכּוכים; שבעתיים עגמה עליו נפשו על שנסתמו מעיינות מים חיים בירושלים וגלו ממנה כורמים ויוגבים; חכמים, מהם חובשי זנבות־שועלים, מהם מצנפת שחורה על אודם תרבּוּשם, חיים על ‘חלוקה’ ומחלוקת שלא לשמה; הסעודה הכשרה לאחרונים, לפי ‘שולחן־ערוך’ טריפה לראשונים וגם בהר־הזיתים לא ישכנו יחדיו…
מרים בכתה בתחנונים לפני מושקו: “בני, בחר לך משלח־יד בירושלים, עיר הקודש, זכותה תגן עליך, אמן, ואל תורידני שוב לקברני בארץ טומאה”3.
“אמא, נפשי כפרת ירושלים!”, ענה מושקו, “אך הקדוש־ברוך־הוא הפכה לצחיחי־סלע כדי שישמעאלים לא יטמאוה ולא ירנינו בה את ערלת לבם. לעתיד לבוא…”
“מעולם לא שמעת בקולנו ולא קיימת כיבוד אב ואם!” שיסעתו מרים בהתרסה, אך תוך דבריה נקפה לבה שעוררה קטרוג על בנה יחידה מול שערי־שמים והוסיפה מיד: “ימחול לי ה' על טפשות פי, אבל בני, האם מרתפו של רבי יהושע זה חלב ודבש?…”
“רק יעזור לי ה', אמא יקרה”. הוא נשק מצחה והתחטא לפניה: “בזכות אבא מרי, נשמתו עדן, ובזכותך, תאריכי ימים כעפרו, יהיו לנו עוד כרמים, צאן ובקר…”
מרים קנתה אחוזת קבר בהר־הזיתים וירדה עם בנה לתל־אביב, למרתפו של רבי יהושע.
ד. נחלת אבות 🔗
מושקו למד הנהלת פנקסים, עברית, ערבית ואידיש, תוך כדי עבודתו, והיה יד ימינו של רבי יהושע ושכרו ניתן ביד נדיבה, אך נפשו נכספה למרחביה, ובעיתות־מצוא תר מושבות וכפרים, ובאין רואים היה משתטח בין הדש ומצמיד שפתיו אליו עד כלות הנפש…
שנה רדפה שנה, והנה כבר החמישית לעלייתם – והם עדיין כלואים באותו מרתף ומושקו הוגה באותה שאלה נוגה: “מאין יבוא עזרי?”
באחד הימים הריחניים שבין החג לעצרת נכנס שאול הבנאי ובפיו בשורה: “רבי יהושע, יש לי מציאה בשבילך: שלושים דונם כרמי־שקדים וגפנים ובית נהדר של ארבעה חדרים במושבה הסמוכה, ורק בשמונת־תשעת אלפים פראנק. רק הבנין בלבד שווה את הכסף”.
רבי יהושע הפסיקו באמצע: “יש לי צרות די והותר גם כאן!”
היה זה ירח סיון. האילנות עמוסי־תנובה והגפנים סמדר. משב צונן ריפרף בין עלעלים רעננים, התלמים חרושים מלוא העין ונקיים כמיטה מוצעת. מושקו התהלך ביניהם כחולם וחפן גרגרי־חול מופזים. בלב נפעם וצקון לחש: “אנא ה', הוישעה נא!” – הוא שלשל ליד שאול את כל חסכונו ואת כסף אמו, ונתן בעבוט את תכשיטיה של רבקה אצל בני־סקי להשלמת הסכום.
מרים התמוגגה בדמעות על שבעלה לא זכה לשמוח בהצלחת מושקו ב’ירושלים': שלושת חדרי־עץ דהויים מיוֹשן; הגזוזטרה הרחבה על פניהם, עם מרצפות מבהיקות, אם כי מקצתן מרוסקות; חצר של שני דונמים, נטועה אקליפטוסים אדירים ושֹדרת ברושים במבוא ועצי־הדר איתנים, ששפעת יַבּלית כבשתם כליל – היו בעיניה כארמון מלכים לעומת המרתף של רבי יהושע.
היא תלתה מול הכניסה אגודת שוּם, קורט צריף ומלחי גבישי, סגולה לעין־הרע. יש שקרעה עיניה באפילת הלילה, העלתה אור והילכה לאורך החדרים ומיששה רהיטים ארגווניים שבעל הבית הנחילם בפרוטות, במהרו להפליג לאנגליה בעקבות שני בניו שגויסו לצבא, ושפתיה דובבו הודייה לאבי יתומים ותפילה לחיים ארוכים ולשנים עשר שבטים לבנה וכלתה הסרוחים על מיטות נאות ותום הילדות נסוך על פניהם.
המושבה המתה על ‘הנגידים’ מקרוב באו, ונדה להם שהשקיעו שנים־עשר אלף פראנק, בה בשעה שהכל מפרקים נכסיהם ויורדים מצרימה מחשש אנדרלמוסיה.
אמנם בתשעה באב של אותה שנה נידון העולם בחרב שאִבחתה פגעה גם בארץ־ישראל ורבו היהודים השבים לכור הגלות, אך מושקו דעתו היתה קבועה: “גם המוות לא יפריד בינינו ובין נחלת האבות”.
הוא, אמו ורבקה, עמלו כחמש־עשרה שעות ביממה בקטיף ובבציר, בקילוף שקדים ובדריכת ענבים שלא נמכרו בשוק, ומברכּת השנה ההיא נפדו מקצת מתכשיטי־רבקה שיצאה נפשה אליהם.
מושקו נשזף כישמעאלי ובלטו לסתותיו. מרים הסתכלה בכפיו הנוקשות, עיניה זלגו דמעות־חרדה וברכה בפיה: “חנון ורחום יתן לך כוח, בני, זכות ירושלים תגן עליך…”, אם כי ידיה היו צפודות־מיובלות שבעתיים, כי נוסף לעמלה עמו בכרם טיפחה ירקות בחצר והדגירה תרנגולות.
שנות האנדרלמוסיה הכבידו אכפן עליהם: השקדים היו לכרסום עכברים; גייסות התורכים עשקו חמורם יחד עם כל בהמות המושבה; מכת הארבה, שנוספה לשנת בצורת, אילצתם למכור שריד מחמדיהם, זוג שטיחי־קאשן, עדינים ממשי, מורשת דורות, שהיו גנוזים כל ימות השנה, חוץ משני לילות ה’סדר', שאז הידרו את כרי־ההסיבה והפכו את בית־החומר הכפרי לארמון של מלך החוגג חירותו. תמורתם קנו פחים רקובים לגדור את כרמם מפני הזחל שליחך שדמות כלהבה, ללא הותיר שריד של ירק, ובעודם עמלים שעות ביממה להפר גזירת עליון, קפצה על מושקו גזירת גיוס ונדד מנווהו כעריק.
קרני אורה הגיהו במעונם גם באפילת הימים ההם. רבקה נפקדה מדי שנה בבן זכר והם היללו את ה' שבע ביום שיש בידם לכלכלם תמורת שקדים ויין, תנובת כרמם – שעה שבני־סקי האמידים ירדו מירושלים אליהם להחיות נפשות טפם מזי־הרעב.
שנים קשות נקפו. חילופי־משמרות בישרו זהרורי־גאולה והפיחו רוח חדשה במושקו שנקרא עתה ‘רבי משה’ בפי שכניו. אמנם הוא לא התלהב כל כך מבשורת ‘הבית־הלאומי’ שהיתה מלאה פורענויות ושצף־קצף של עשיו וישמעאל יחדיו. שגור היה בפיו: “חסד לאומים – חטאת”. אבל כל עולה חדש, כל שתיל רך בניר והקמת ביקתה דלה – הם חיזוק לייסוד ‘הבית השלישי’ ואות שפקד ה' את עמו ובן־דויד מטפס ועולה להרי־ירושלים מבלי שים לב לפצעיו השותתים דם…
הוא לא התאונן מעולם על קשי החיים. כטוב לבו עליו ענה לדורשי־שלומו: “ברוך ה'”, ובצר לו: “ירחם ה'”. הוא עבד את הבורא ואת אדמת־הקודש בדביקות ובאמונה וטיפח את בניו בתורה ועבודה.
חמישה בנים נולדו לו, ובעקבותם – שבע בנות. נעתר הבורא לרחשי־לב מרים וחוננו ב’שנים־עשר שבטים'.
תקופת תמוז. יוקד המצע בלילות למגע הבשר, אך לא משום השרב אין תנומה לעפעפי־מושקו זה שני לילות, אלא שבו ונעורו בנפשו כיסופי־נעוריו…
מאז שלשום שבירך “ברוך שפטרני מעונשו” של עוזיהו, בן־זקוניו, החל סוקר משול חייו: הנני כשלושים שנה בארץ, הודו לה' כי טוב, ומלאה לי כבר שנת עצה; זכיתי ליהנות מיגיע כפי וטיפחתי בני בתורה וחכמה, אם כי יראת השמים נעדרת, בעוונותינו הרבים. הנה אליהו בכורי סיים את ‘מקוה ישראל’ ומושך כבר בעול עמי, יונתן יבוא בעקבותיו כעת חיה, בעזרת ה', ודויד ושמשון ועוזיהו, השם ישמרם בצל כנפיו; גם הבנות אינן טומנות ידן בצלחת בארץ־ישראל. והם, הבנים והבנות, ייטיבו לעשות ממני ויטעו את החלקה החדשה בפרדס, כאוות נפשם, וירחיבו נחלתם, אם יעזור השם. אמנם עוד כוחי במתני ועלי לכלכל שבע גולגלות שחורות… אבל התורה מה תהא עליה?…
מרים לא כהתה עינה גם בהגיעה לשיבה ולא נעלמו ממנה חריצי־יגון שהעמיקו בפניו של מושקו…
הוא לא הכחיד מאמו את הגות לבו ופלט באנחה: “אמא, חיי חלפו ללא תורה. הביטי (הוא הצביע על כרכי הש"ס המונחים בארון), טרם הספקתי לעבור כהלכה אפילו על ‘נזיקין’ בלבד. יגעתי שמונה שעות ביממה ואך שתי שעות טרופות קבעתי לתורה. עת היש את נפשי להפוך את הסדר, אך הלב מהסס…”
“השם יתברך יהי עם פיך, בני”, עודדתו.
אותה שעה השתטח אליהו בקיטונו, שקוע בקריאה, אך לשמע השיחה יצא ומילא דברי סבתו: “אבא, אתה מילאת חובתך לנו יותר מכוחך ואינך צריך לעבוד עוד. הטל עלינו – ואנו נמלא. רק הקופה תהי בידך ועל פיך ישקה הכל…”
מושקו הצמיד את בכורו אל לבו, נשקו במצחו ובירכו בקול חנוק מבכי: “השם ינחכם בדרך הישר ויטע בלבכם א־ה־ב־תו ו־יר־א־תו….”
אליהו נחנק עם בכי אביו ועיניו זלגו אף הן מבלי משים. כמוהו כאחיו לא הסכין לפינוק מאבא מעולם. באיבם היה משכים לבית־התפילה ולעבודה בעודם ישנים; בשובו מעמל יומו אץ ל’מנחה' ול’שיעור', ובהתבגרם – אך הוכיחם על משובתם והמריצם לשנן משנתם. אפילו בשבתות וימים טובים היו שעותיו קצובות, מחציתן להשם ומחציתן לגופו הרצוץ.
רבקה ידעה נפש בעלה. בשעת סער כינסה ילדיה בירכתי־קיטונם ומיהרה להרגיעם. את בעלה היתה משרתת במסירות אילמת, שוקדת שיסעד לבו ויעלה על יצועו, יושבת על ידו, מלטפת ידיו ורגליו הבצקות מעמל, מנשקתו ומברכתו: “שינה מתוקה” ושבה לילדיה ומשק ביתה. אך הפעם נבצר ממנה להרגיעו, וזה שני לילות לא נעצמו אשמורותיה מאנחותיו.
אותה שעה שחמותה ובנה דיברו על לבו, כרעה היא על עריסת גאולה, בת־זקוניהם, שטרם מלאו לה שלוש, ושרה לה נוגות שיר־ערש.
למחרת השכים מושקו לכרם. להפצרת רבקה גמע בחיפזון כוס חלב ולא הצטייד במזון, בהבטיחו לה: “אשוב מהר בעזרת השם, רק אסייר את הכרם לשם פרידה. שלום!”
אלה היו מלותיו האחרונות, מקץ שעות מספר נמצאה העגלה מוּטה על צידה, מרוסקה כמעט; החמור הרתום אחוז בסבך ורועה לאיטו והוא, מושקו, מוטל בצל השקד השבור ללא רוח חיים, רקתו מחוצה קמעה ובידו רגב אדמה צמוד לשפתותיו החיוורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.