הוא והיא שניהם דור שלישי או רביעי לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, שניהם נולדו באותה עיר יהודית טפוסית, יחד למדו בבית הספר, ואחר כך החליטו לבנות במשותף בית נאמן בישראל.
לא אוכל לציין כאן: מה גדול היה רגש האהבה של האחד לשניה. אך יש לציין שהזוג חי לו חיי נחת ושקט, חיי אזרחים רגילים, ללא שאיפות מיוחדות וללא זעזועים גדולים. הפרנסה היתה מצויה, בשפע כמעט תמיד, והרי חי לו הזוג בנעימים, בשלוה ובנחת.
לימים נולדה להם בת – והרי גדלה השמחה בבית. עם שנות גידולה הראשונים של הבת היחידה ישבו שניהם בערבים לאחר העבודה בבית, שניהם טפלו בה במסירות, ושניהם מסרו לה כמעט הכל מה שהיה ברשותם הם, הטפול המשותף ביצור החמוד שמש גם דבק טוב וחזק לרגש הידידות הכנה ביניהם. הם התרגלו זה לזו, ידעו האחד את חסרונותיו ומעלותיו של חברו, ניחשו האחד את משאלותיו של השני והשתדלו למלאותן, השתדלו לא להכביד זו על זה, והאידיליה היתה שלמה.
הבת גדלה. שוב לא היו מכרחים לשבת בערבים בבית, אך ההרגל נשאר תקיף וקבוע, והם בילו את שעות המנוחה זה ליד זו. ידעו להתפנק, למצוא נימה משותפת לשיחה. הוא היה מתאונן על העבודה הקשה ועל יחסי חברים, היא מצאה מקום לספר בעסקי הבית, השוק והשכנות. כל אחד מהם שמע בהקשבה את דברי חברו והגיב עליהם כיאות וכנאה: כעס – בשעה שנאה היה לכעוס, צחק – כשמצא צורך בכך, ונאנח – כשהספור היה עגום ועצוב. וכך מדי ערב בערבו עד ששכבו לישון. ובשכבם במטה זה ליד זו מצאו גם ענין בלטיפה, בנשיקה קטנה ושקטה, בלחישה מסתורית על האזן, והרי שטפו להם החיים במסלולם הרגיל והטבעי.
עד שבא המבול. וכשבא – הרי איים על שלום הבית ותושביו. ולולא ההגיון הקר והשופט נכונה של האשה, בודאי שקרה האסון.
והאסון – בא בדמות בחורה אדומת שיער וגוף מדות ושמה בישראל היה: טינא. היא היתה קרובה למשפחה, ודוקא למשפחת הבעל.
היא הגיעה לארצינו עם אנית העולים האחרונה שהספיקה לברוח מהתפת. הם פגשוה בנמל, קבלוה בזרועות פתוחות, הכניסוה לביתם, תפרו לה בגדים הגונים, ועשו למענה כל מה שהיה באפשרותם לעשות. דעתו של הבעל היתה אמנם: שעל האורחת לעבוד ולהרויח את לחמה. הוא טען: שכל אדם הרוצה לחיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא – צריך גם לדאוג לקיומו הוא עצמו. אך האישה התנגדה לכך בתקף ועמדה על דעתה: שעל האורחת לקבל קודם לכל הכשרה מתאימה, ללמוד את תנאי הארץ, להסתגל לאקלים המיוחד, ורק אז לכשתהיה מוכנה לכך – תהיה הרשות בידם לשלחה מן הבית.
דעתה כמובן הכריעה את הכף, והאורחת נשארה בביתם. היא הרגישה את עצמה בטוב. מבוקר עד לשעה מאוחרת בלילה בילתה את זמנה בטיולים ובמקומות שעשועים, והיתה באה הביתה לארוחות ולשינה. על למוד מקצוע לא חשבה. כי מה חסר לה? אף הם לא האיצו בה במיוחד. לא יפה נראה להם הדבר. והרי נמשך אורח החיים המקובל כמו שהיה נהוג עד כה.
אך כל זה היה רק למראית עין. ולאמיתו של דבר ידעה גם האשה ויותר ממנה – הבעל: שאין פני הדברים מתאימים למציאות. האויר בבית היה ספוג במשהו בלתי טבעי. דומה היה שהכל בבית שותק והוכה במחלת הדממה. כל בני הבית שמרו על דבר סוד משותף, ידוע, אך כל אחד שמר עליו לעצמו. אף הקירות שתקו. משום מה שכחו לכונן את שעון הקיר, והרי שקטה המטוטלת מעבודה, ומרכזה המבריק נראה היה כעין קורצת ולועגת לכל. וכשמלאה הסאה, נכנס הבעל לחדרה של אשתו, לאותו החדר – בו, בלה עמה שנים רבות של שקט וחיים, ובנעימה כמעט שקטה הודיע: עלינו להתגרש!
וכי למה להתגרש? שאלה האשה.
אני אוהב את טינא ורוצה לשאתה לאשה.
וכי למה דוקא לשאתה לאשה? האם ללא נשואין אינך רשאי לחיות עמה? שאלה האשה בפשטות ובשקט.
ואיך זה?… ואת?…
היא התקרבה אליו, לטפה ברוך על ראשו בידה הקטנה כמו שהיתה רגילה לעשות מאז ומתמיד, ואמרה לו בנעימה שקטה אף היא:
אתה רשאי לאהב את שתינו. אין כל צרך לגרש אותי. אני לא אפריע לך.
הוא הביט בה במבוכה במשך דקות מספר, ולאחר חישוב קצר מצא: שאין כל צרך בפרסום וברעש. ואם אשתו אינה מתנגדת לכך – הרי טוב ויפה הדבר שבעתים.
ומאז הכיר הבית שתי נשים אהובות. האחת – אם, בעלת בית וחברה, והשניה – אשה ממש. אשה מושכת, מבטיחה ומקיימת, השורפת בהבל גופה החם את כל המאויים הטמירים שבלב הגבר הרעב. הבית נשאר עומד על תלו. הרחוב לא השתתף בתמורה הגדולה שחלה מעבר לקיר של בית הלבנים הקטן. הסדר בפנים הבית נשתנה אמנם קמעא, אך גם זה רק למראית עיין. לא עוד ישב הבעל ליד אשתו, לא עוד שמע מפיה על חדשות היום. ובלילות היתה האשה נשארת לבדה בחדר השינה, שולחת לשוא את ידה המחפשת את הראש של הגבר כדי ללטפו. אך לבקר שב הכל למסלולו הרגיל.
וכה נמשך הדבר חדשים מספר עד שנמאסה עליו קרובתו החמודה. והרי ללא תסביך מיוחד נכנס הבעל ביום מן הימים לחדר אשתו, ובנעימה שקטה ביותר הודיע לה: אני חוזר אליך. התקבליני?
ושוב שלחה האשה את ידה הרכה ולטפה לו על ראשו האהוב, והשיבה בשקט אף היא: ודאי! שלי אתה…
הבעל דרש להרחיק את האורחת מהבית. אך אשתו הודיעה: אין מגרשים החוצה אדם אף אם מאוס הוא. יש לדאוג לה ולסדרה בעבודה.
וכך גם קרה. לא עברו ימים רבים ונמצאה עבודה עבורה. האשה העניקה לה ממיטב החפצים משלה, ושלחה אותה מבית כשלח את הידידה.
ושוב נמשכו החיים בבית כבימים ימימה: ללא רגישות מיוחדת, ללא שאיפות גדולות, ללא משברים, ללא גאות וללא שפל. חיים רגילים בתכלית.
והם נמשכים עדיין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות