היה ערב.
אך לא הרי הערב הזה ככל הערבים בשאר ימות השנה. בשבילי בכל אפן היה בו בערב זה שמץ מה של חויה נפשית עמוקה, ושעות מעטות אלה השאירו בי את רשמן לתקופה ארוכה למדי. גם היום אני לקוי במדת מה של חוסר הבנה ביחסי האדם – ומנה גדושה ביותר של הבנה זו, נשללה ממני בערב הלז.
חבר היה לי. והיה חבר זה אדם מסוג הבינוניים. רבות היה עלי לותר לו כדי לסגל את עצמי אליו. היו ימים אשר מעשיו לא הזדהו עם המציאות הקיימת, היו גם ימים בהם היה פשוט מכאיב לי על לא דבר, אך בידעי מראש את רמת ההבנה שלו של החיים, הייתי משתדל להביאו אל דרך האמת התכליתית, או שהייתי פשוט מותר לו ועושה את עצמי כלא רואה.
חברה היתה לי. והיתה חברה זו ההיפך המחלט ממנו. היה לה חוש דק מן הדק לגבי המציאות הקיימת, וידעה לסגל את עצמה לרוח הזמן ולקפריסות של בני האדם. היא היתה מתווכת תמיד בין מצפוני אני למעשיו של חברי. היא ידעה למצוא תמיד את שביל הזהב ביחסה עם אנשים, ולא מעט זכויות לה בזה שידעה לשמור על היחס הטוב ביני ובין חברי המתפרץ, ביני ובין העולם הרחב. שמשום מה לא תפסתי את מושגי המוסר שלו הקיימים על השקר המוסכם וההונאה ההדדית.
ועליכם לדעת זאת: ביני לבין החברה נרקמו יחסי חברות ואהבה מזה שנים מספר. לא אוכל כמובן לפרש את הסבות שהניעונו לא להתחתן, לא אזכורה עתה במי היה תלוי הדבר. אך דבר אחד אדע: מנוי וגמור היה עמי לחלק את גורלי עמה. היא ידעה על כך, התיחסה לזאת בחיוב ובהבנה, וחכתה.
גם חברי ידע על יחסי הקרבה ביני לבינה, וכשמצב רוחו היה טוב עליו – היה מסתלק מן החדר כדי להשאירנו לבד. אגב: עלי לספר לכם אף זאת – שלשתנו דרנו בחדר משותף. קודם לכן היה כולו שייך לי, אחר כך כשחברי נשאר מחוסר עבודה, הכנסתיו לחדרי בתור אורח לשעה, והוא השתקע בו לתמיד ולאחר תקופה קצרה כשגם חברתי היתה למחוסרת עבודה ובית – צרפנו גם אותה לד' האמות שברשותנו. הצטופפנו במקצת והרי נמצאה גם הפנה המתאימה בשבילה.
שני השכנים שלי היו מתנהגים כאורחים עשירים בחתונתו של קרובם העני. כל עבודת הנקיון והסדר של החדר היו מוטלים עלי. ונוסף לשכר הדירה המלא שהייתי משלם תמיד מכיסי היה עוד עלי לנקות ולשטוף את הרצפה לדאוג לצרכי אכל לארוחות הבקר, להכין תה ולנהל את המשק. ולא אחת קרה שאחד מהם היה מעקם את אפו בבטול במקרה שדבר מה לא היה בסדר ולפי רוחו. אמנם – אני עצמי האשם בכל, הרגלתים לכך, אך יחד עם זאת לא אוכל לאמר שהתפקיד של בעלת בית נעם לי ביותר, ולא מעט התמרמרתי בלבי על כך.
בשיחותי עמה – היתה לא אחת מביעה לי את יחסה השלילי אל חברי. היו ימים בהם דרשה מאתי להרחיקו מן החדר. היא טענה: שאין חברתו נעימה שהוא מפריע לנו, שעצם קיומו יחד עמנו שולל ממנו את האפשרות להתיחד ולחיות כאנשים. אך לי קשה היה לעשות זאת. נדמה היה לי שבזאת אחטא לרגש הישר שבי. והרי דברתי על לבה והסכמנו: שאני אחפש מקום לדירה עבורו. וכשאמצא – נעבירו לשם בנימוס ובדרך ארץ כראוי וכנאה.
למחרת היום התחלתי בחפושים, אך לא מצאתי את המתאים לו. חדרים רבים ראיתי, אך את רובם פסלתי. היה בדעתי למצוא עבורו לא רק חדר לגור בו – כי אם גם אדם אשר יטפל בו וישגיח עליו, ובינתים עברו שבועות מספר. והחיים אצלנו ללא פרץ, שלום ושלוה, הבנה ורעות. אני המשכתי לטפל בהם כבימים עברו, הם קבלו את המגיע להם כדבר המובן מאליו, ואני שבע רצון.
והנה הגיעה גם השעה המוצלחת: מצאתי חדר מתאים. קניתי בכספי מטה, שלחן וכסא קש מצוין, השגתי גם מכונת נפט וסיר קטן לבישול תה, לא שכחתי גם לקנות כוס וכפית, גם סוכר הכינותי. הייתי שמח וטוב לב. סוף סוף עלה בידי הדבר להתחיל גם בבנין חיים משותפים עם זו אשר אהבתי. ראיתי את עצמי ראוי והגון לשכר גדול זה. ובדמיוני: אני והיא בחדר, אנו אוהבים זה זו, אנו חיים בשלום ובהבנה, ברבות הימים בודאי שיתוסף גם שותף קטן עלינו, והרי מה נחוץ לו לאדם עוד?
בשובי לחדרי מצאתי את חברי וחברתי סמוכים לשלחן ואוכלים לתאבון את ארוחת הערב שהכינותי עבור שלשתנו. מילא, חשבתי לי, יערב ויבושם להם. בודאי רעבים היו ולא יכלו לחכות לי. ישבתי לשלחן אף אני, מרחתי חמאה על הלחם, קנחתי בזית עסיסי ושחור, מזגתי תה גם להם, והרי אנו יושבים כרגיל ושותים בניחותא כמו תמיד. אך אני יושב כמו על גחלים. החדשה על דבר החדר ממש צורבת את לשוני, משום מה אין אני מסוגל לספרה סתם ללא חגיגיות מיוחדת, והרי מחכה אני להזדמנות מתאימה.
עם גמר האכל שטפתי כרגיל את הכוסות והכלים, ובגמר העבודה ישבתי לידם על גב המטה, ולאחר הכנת תה ספרתי להם על החדר. תארתיו בצבעים בהירים למדי, ספרתי גם על הכלים אשר קניתי, לא שכחתי לספר על האויר המצוין ועל העצים המוריקים הנשקפים ישר לחלון. הייתי כה שקוע בתאור עד שבודאי הגזמתי במדת מה בערך יפיו וטיבו של החדר אשר הכינותי עבור חברי.
בגמר הספור פנתה אלי חברתי, זו שהיתה מיועדת להיות בעתיד הקרוב אשתי: ומתי יש בדעתך לעבור לשם?
אני?…
והיא המשיכה להסביר: אנו, אני והוא החלטנו להתחתן, והרי חכינו עד שתמצא לך חדר לדור בו.
מבטי נתקע בה, ממנה עבר המבט אל פני חברי, חשבתי שהיא מתלוצצת, אך פניהם הביעו רצינות ואמת.
ישבתי זמן מה כהמום ללא הוצאת הגה מן הפה. אחר כך קמתי בכבדות ממקומי, אספתי מעט חפצים לתוך מזודת יד קטנה, אמרתי שלום והלכתי משם, לחדרי החדש.
לבוש בגדים שכבתי במטה החדשה ונרדמתי כמעט תיכף ומיד, הלילה עבר עלי ללא חלומות טרופים, ללא בכי וללא כאב.
בבקר קמתי כרגיל ויצאתי לעבודה כמו תמיד, מאום לא נשתנה, אך לי נדמה: שאני גם היום אינני מסוגל להבין את אשר קרה אז, בערב הלז.
כנראה שאני באמת לקוי קצת בהבנת האדם.
יתכן שכך הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות