רגילה היתה להכנס בכל שעה פנויה לחדרי, לשבת קמעא ולנוח. לעתים ישבה שותקת וקודרת ולעיתים עליזה ומפטפטת קלות, אך משום מה נדמה היה לי תמיד שהיא מחכה, מצפה למשהו העלול להתרחש, מתעכב אי־שם ובהכרח יבוא.
מוצאה? אין בידי היכלת להגדיר את מוצאה ואת ההשפעה הרבה, טובה או רעה שמוצא זה טבע בנפשה. קשה לתאר אף בדמיון את הסביבה – בה גדלה וממנה ינקה את חוייותיה. אינני מוכן גם לשער השערות בעלמא בנידון זה. כי, תאור זה אשר אני מביא לפניכם אינו זקוק לכך.
קומתה ממוצעת, ראשה – גדול במקצת מהשיעור הרגיל. מצחה – רחב וחריץ עמוק עובר לכל ארכו, עיניה – שחורות ויוקדות, אפה – מארך וגבנוני, פיה – רחב, שפתיה – דקות וכחולות וסנטרה מחודד, חזיה גדול ובטנה בולטת במקצת, וידיה ורגליה מגושמות וגדולות, זהו כמעט הכל מה שאוכל לספר לכם ביחס לגופה, יתכן – ולו רציתי בכך היה אולי ביכלתי לתארה לפניכם ביתר דיוק, ואולי אף הייתי יכול לספר על שומא קטנה וחיננית באחד המקומות החבויים שבגופה. אך אין כוונתי לכך. הקלפה החיצונית אינה מעניני ואף לא מענינכם. אותי ענין במיוחד אפיה ופרק חיים זה שבהווה, ומסבה זו אני מציגה לפניכם בזה.
אפיה הצטיין בתכונה מיוחדת במינה שאני מגדיר אותה בכאן במושג “חטיפה”. את הכל חטפה – ולעיתים מאד קרובות אף בכוח. ולו באתי לתאר איך השיגה את מעט הידיעות של קרא וכתב שברשותה, הייתי אומר: היא חטפה פשוט מאת הרוח והכניסה אותן בכח למחה. היא חטפה לעצמה בעל, חטפה מנה גדושה והגונה של שלטון עליו, חטפה מעט מזעיר משלות האשה הנשואה והיתה “מאושרת”. אף את מהות הבית חטפה, והיא עדיין חוטפת גם היום ככל שניתן לחטיפה: את החיים והצחוק, את השלוה והבטחון, ולו הפסיקה לחטוף למשך דקה אחת בלבד – ברי לי שהיתה נשארת ללא תפקיד בחיים והיתה אומללה עד מאד.
וקרה הדבר באחד מן הערבים בחרף האחרון, בשעה מאוחרת בלילה דפקה על דלתי, ומשפתחתי לה – התפרצה לתוך החדר, חבקתני בשתי ידיה, הקריבה את פניה אל פני, ולפני שהספקתי להוציא הגה מפי – כסתה את ראשי ופני בנשיקות.
לא הפתעתי, אך גם לא השיבותי לה. וכשפרץ זה של רגשות עבר, הושבתיה על כסא ושאלתיה בניחותא: מה פתאום?
לשאלתי זו היתה ההשפעה כהשפעת המים הצוננים על אדם משתולל. ברגע הראשון לא הבינה כלל ולא תפסה את הכונה שבדברי, אך לאחר שתפסה את מובנה הנכון של השאלה – השפילה את עיניה ותקעה את מבטה בקרקע, שוב הסתכלה בי ושוב הורידה את מבטה ומענה לשאלתי לא מצאה.
עם עבור ההפתעה ישבתי לידה, לקחתי את ידה הגדולה והחמה אל תוך זו שלי, ושאלתיה: האם תאהביני?
לא! צלצלה תשובתה הברורה.
התחבביני לפחות?
לא! ענתה לי נמרצות.
האם יש בי משהו המזכיר לך גבר האהוב עליך?
לא! הידדה התשובה באזני.
וכי למה נשקתיני?
אינני יודעת, השיבח בקול רפה.
והוספתי לשאול: וכי מה המריץ אותך לבוא אל חדר הרוקים שלי בשעה מאוחרת בלילה?
והרי הרימה אלי את עיניה השחורות והמבריקות וענתה בנחת: וכי מה רצית, שאחכה עד שתבוא אלי, וכי מתי מצויה ההזדמנות לכך? והוסיפה: לא באת אלי והרי באתי אליך.
לא אז באותו הערב ולא עתה לאחר זמן, איני מסוגל לתפוס את הכונה הנכונה בדבריה אלה. אינה אוהבת, אינה מחבבת אותי – ובכל זאת מחפשת הזדמנות להתיחד עמי…
ברי לי: לולא אפיה המיוחד וההרגל “לחטוף” ודאי שלא הייתי זוכה לבקור חסד זה ולנשיקות הרבות – בשעה מאוחרת בלילה, אז בחרף האחרון.
מזל של גבר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות