היא היתה מכוערת.

שקטה, צנועה, קטנה ומכוערת. החלק האחד בפניה שמשך את תשומת הלב וסיפק משהו הנאה גם לטעם האסתטי שבי היה המצח שאמר כולו כבוד. אך כל שאר אברי גופה היו ממש מכוערים. עיניה עכורות ומימיות. האף גדול ובקצהו גוש בשר שדמה בכל לגולה שעל מקל, ונוסף לזאת היה בו משהו מגוון הסגול. גבה היה מופנה אחורנית והבליט את בטנה בצורת חוד, ועל הכל עוררו ממש בחילה רגליה הקצרות שהיו מכוסות שערות ודמו לרגלי קוף.

אך קול היה לה לזו, רבונו של עולם! קול דומה לשלה לא שמעתי מעודי. כקול מצלות כסף בדומית הליל. כקול מלאכי השרת באמרם שירה לפני כס יה, כקול שטף מיים חיים במדבר צחיח לאזנו של הלך צמא ועיף, כקול יונקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. ובשמעי את הקול הזה וידעתי: זו היא ולא אחרת! אהיה לה לעבד, כתלמיד לפני רבו הקפדן. אקבל עלי אף את יסורי הגיהנום – אך לי תהיה!…

אך היא לא הסכימה לכך, לא רצתה בי. ואף לראות את פני לא רצתה. והידעתם משום מה? גם לי קשה היה לקבוע את הסבה שגרמה לסרוב המחלט. אך דומני שהיה זה בעקב הפחד לראותני מאוכזב בה לאחר זמן.

הכרתיה בכפר. והיה זה בשעות השרב בצהרים. ישבתי עיף על ספסל שעמד חבוי בין העצים, ופתאום שמעתי קול – את קולה. לא היה ביכלתי לשבת במנוחה. כמכושף קמתי, קרבתי אליה ומלמלתי מלים לא מובנות אף לי לעצמי. היא השיבה לי, אך גם את תשובתה לא שמעתי. וכי מה צורך היה לדעת את תכנן של המלים? העיקר היה הקול. וצלול היה קולה מכל אשר שמעה אזני מעודי, וצליל הקול הוא אשר שבני ושעבדני לה.

בקשתי רשיון לבקרה בחדרה אשר בעיר. היא לא התנגדה לרצוני, ולמחרת היום הופעתי בדירתה. חדרה לא היה מסודר בהידור רב, ניכר היה רישול מה – אך בעיני מצאה חן דוקא הרשלנות הקלה. השולחן העגול שעמד באמצע החדר צלע במקצת על רגלו האחת, גם הכסא הנמוך שעליו ישבתי היה לא נוח וקשה, אך לי לא אכפת היה כל זה. לא סרבתי גם להזמנתה ונשארתי לארוחת הערב שלא הצטיינה במאומה, אף לא בנועם הסידור, וגם המפה נראתה לי מלוכלכת ומשומשת. כל זה לא השפיע עלי. בקשתי לשמוע את קולה, את הצליל הנפלא והמקסים – ואת זאת קבלתי בשפע. היא דברה ופטפטה ללא הרף. ספרה לי אפּיזודות קטנות מחייה, דברה על עצמה ועל אחרים. על העבודה, על חברותיה, על לקוחות. שמעתי והקשבתי יפה וטוב היה לי. ולולא הזכירה לי שהשעה מאוחרת ועליה גם לשכב לישון – ודאי שלא הייתי נזכר בכך מעצמי.

כעבור ימים מספר בקרתיה שוב. עד לשעה מאוחרת בערב ישבתי מולה והקשבתי לשיחתה ולקולה הרונן. ושוב היתה היא המדברת ואני השותק. קשה היתה עלי הפרידה, קשה עד מאד. ואם הלכתי בכלל הביתה – והיה זה רק לפי דרישתה היא המפורשת.

עם הבקור השלישי לא נתתי לה כמעט להוציא הגה מהפה. אני דברתי. ודברתי על עצמי ועל שנינו, תארתי לה בצבעים בהירים למדי את העתיד בין ארבע קירות של חדר אחד לשנינו, את ההרמוניה, את הידידות המושלמת, ומשגמרתי, שמעתי מפיה תשובה קצרה עד מאד: לא! ללא הסברה, ללא וכוחים, ללא בירור. לא – וחסל!

נסיתי לערער על החלטה זו ולא הצלחתי. היתה זו החלטה סופית ובלתי חוזרת. והוסיפה: מוטב שלא נפגש שוב. אין אני צריכה לראותך שוב.

לראותני? שאלתי, וכי מה רע אם נתראה פנים מפעם לפעם. מה סבה לדחיה מחלטת זו?

לא אוכל לשנות את ההחלטה, ענתה לי. וחזרה: כך צריך להיות!

עברו מאז שנים רבות. היא לא נישאה לבעל, אני לא נשאתי אשה. געגועים טמירים שבלב אלצוני לכתוב לה ולבקש ראיון, אך היא לא השיבה לבקשתי. וכשלא יכלתי לסבול יותר, קמתי ונסעתי אליה.

מצאתיה עובדת כמקודם. השולחן הצולע והכסא הקשה נשארו כמקודם – כזכר לחורבן. והיא?… זקנה ופניה מלאים קמטים, ראִייתה לקתה והרכיבה משקפים, ודמתה לזקנה ממש. והלא טרם מלאו לה ארבעים שנה. אך קולה נשאר חי, מצלצל, רונן ושר. לא הססתי והצעתי לפניה את עצמי לשותף בחיים. אך גם הפעם כאז לפני חמש עשרה שנים קבלתי את אותה התשובה המפורסמת: אי אפשר!

ויתכן באמת שכך צריך להיות. הקול־לבד אינו מספיק. נוסף לקול צלול ורונן נחוץ עוד “משהו” ואת זאת היא דוקא חסרה.

והיא ידעה את זאת…