הכרתיו בבית הכנסת, באחת מהשכונות הקיצוניות אשר לעיר. לבוש היה חליפה – חציה חסידית, כתונת לבנה ונוקשה, ובצאורונו התנוססה עניבה מנומרת בדמות צפור קטנה פרושת כנפים, על ראשו חבש מצנפת חזנים חגיגית ורקומה זהב, ועל כתפיו טלית לא נקיה ביותר ששוליה נגררו אחריו על הרצפה, בידו החזיק קמרטון נוצץ ומבריק – אך שתי עיניו הבריקו עוד יותר. הן התרוצצו בחוריהן ללא מנוחה, ועקבו אחרי תנועותיהם של שתי עשרות הילדים־המשוררים שהגדול ביניהם היה כבן ארבע עשרה שנה. ילדים אלה היוו את המקהלה הגדולה והמפורסמת, כאשר הודע במודעות ברחובות העיר.

לא קלה היתה המלאכה לשלוט על שתי עשרות השובבים האלה שבכל לבם ונפשם שאפו אל האויר בשדות, ואל הגלים השקטים אשר לים הכחול. הם נראו כאסירים שנדונו לעבודת פרך. ולא נחו על עמדם אף דקה אחת. התלחשו ביניהם, נתפזרו ושוב נתלקטו לקבוצות. היה בהם משהו מאי־המנוחה הגדולה של האמנים לפני הופעתם על הבמה, אך הוא שלט בהם ביד חזקה. ובשעה שמבטי עיניהם החצופות נפגשו בברק האור אשר לעיניו הוא – היו משתתקים ומתכווצים מפחד, כאילו ניחתה על ראשם מהלומה כבדה.

אך דיה היתה הצצה קלה לתוך עיניו הטובות כדי לדעת – שהוא אינו מסוגל לפגוע אף בזבוב שעל הקיר. עיניו שפעו חמימות, טוב וחסד לכל עבר. והיה בהן – בעיני החזן – משהו מאותה הנימה האבהית המלאה חסד ורחמים לכל אשר נברא בצלם. והן דברו בשפתן המיוחדת אל הלב הרחמן של האדם ובקשו, התחננו, קראו לשלום ולאחוה, לידידות ולמסירות. אני התאהבתי בעינים אלה, ומדי פגוש מבטי בהן – הרגשתי רטט של מסירות ואהבה, ועל פני השתפך החיוך הלבבי, המסור והשלם.

התפלה החלה. החזן שר וסלסל בגרונו כמיטב יכלתו, הילדים המשוררים, ששכחו לזמן מה את משובתם, עזרו לו כיכלתם הם. לא אוכל לאמור, שהרמה האמנותית של התפלה עמדה בגובה המתאים, אך בתפלתו היה משהו אשר שיחד אותי, דבר אל לבי, הרעיש בי את הרגשות הטמירים, וכל מלה שיצאה מפיו בנגינה עוררה את העולם הישן מתרדמתו ויצרה עולמות חדשים. תפלתו החזירה אותי לאותה תקופת ילדות מאושרת שהשאירה בי את רשמה למשך כל ימי החיים. בחזוני ראיתי את בית הכנסת הגדול בעירה הקטנה, לידי ראיתי את אבי הטוב ואת כל אלה שהיו קרובים ללבי, ואני עצמי – עודני קטן, צעיר לימים, וטוב היה לי, טוב מאד! והתפלה השתפכה בינתים כשפך הנהר, עוררה את הלבבות, הלהיבה את הרגשות וקראה־תבעה את השיבה לקדושה וטהרה, לחיי יושר וצדק, לטוב, ליפה, לרחמים, חנינה וסליחה לכל היקום. וכשנסתיימה – הידד הדה הרחוק־הקרוב באזני כמנגינת פלאים, כהדים רחוקים מן העבר הקרוב. וכאילו נדחפתי על ידי מישהו – התקרבתי אליו, הושטתי את ידי ולחצתי את ידו הוא לתודה. הוא הבין לרצוני, וטוב היה לשנינו.

לאחר שנים רבות נזדמנתי לבית המלאכה לחיטות אשר לו. חליפת גברים היתה נחוצה לי – והכרתיו: אותן העינים הטובות, אותו הקול המתוק. אותו החיוך המלבב, הכל כמקודם בבית הכנסת. גם הוא הכירני ויחייך.

גם הפעם לא דברנו על התפלה, אך שוב לחצנו זה את ידו של זה, וגם הפעם טוב היה לשנינו.

טוב מאד!