היו לה שערות מצבע האש.

וכי מה בכך, האם זה מחייב משהו?

אך אפיה היה גם הוא מצבע האש. אש להבה, אש אוכלת ומשמידה וכאש גם היא השתוללה לעתים והמיטה אסונות. כל מקום אשר הציגה את רגלה בו היה רווי דמעות. נשים קללוה נמרצות, וגברים היו משפילים את עיניהם – שלא לראותה. היא כשפה את הגברים – רוקים כנשואים. ולא קל היה לעמוד בפני קסמי יפיה.

אני ושני חברי גרנו בצריף עזוב וקטן שעמד על שפת הים. קטן וצר היה חדרנו, אך טוב ונוח היה לנו בו. חוסר העבודה המתמיד חנך אותנו לחיים משותפים, וכיס אחד היה לשלשתנו. ובמשך הזמן למדנו שלא להפריע ולא להציק זה לזה. לא רבנו, לא התקוטטנו, שלום אמת וידידות משלמת אחדו אותנו.

אחד מחברי היה צעיר לימים ממני. בחור יפה בעל גוף מפותח ושרירי ברזל, וחיוך היה לו – שהקסים את כל מכיריו. כל יודעיו אהבוהו ופנקוהו. הוא ידע והכיר במעלותיו והתגאה בהן לא מעט.

חברי השני – גדול ממני בשנים. בעל קרחת גדולה ומשונה ושערות שיבה מועטות, ופניו כפני הצפור ממש לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בדברו היה מתיז רוקו מפיו לצדדין, רתחן ומטורף למחצה, בעל מוח חריף ושכל מפולפל. רבות עמלנו עליו עד שהפכנו אותו לאדם מהישוב. הוא הכיר בחסרונותיו ולא מעט היה מיצר עליהם.

ואני השלישי – הייתי לא צעיר אך גם לא זקן מדי. לא יפה ביותר אך גם בין המכוערים לא נמניתי. הייתי אדם מהטפוס השכיח והרגיל, ולהצלחה גדולה אצל נשים לא זכיתי מעודי – אף כי מאד מאד רציתי בכך. לכל השאר הייתי מתיחס בקרירות מרובה. לא היה אכפת לי אם כך או אחרת. אין החיים עלולים בין כה וכה להשתנות בהסכמתי או סרובי.

ויהי הערב. חזר לביתנו הצעיר שבחבורה ויבא עמו את “הבחורה”. הוא נכנס עמה לחדר כמבויש, פער את פיו כרוצה לאמור משהו – אך שתק. לעומתו היא – התמצאה עד מהר בחללו הצר של חדרנו הקט. פטפטה, צחקה, ספּרה בדיחה שנסכה עלינו משום מה עצבות. לבסוף בשלה תה, ובלעה לתאבון את כל מנת הלחם שהיתה מיועדת לארוחת הבוקר לשלשתנו.

בהזדמנות מתאימה התחמקתי החוצה, ותיכף אחרי גם חברי הגדול. שנינו יצאנו לטיול ממושך אל שפת הים, ובמשך כל שעת הטיול לא הוצאנו מפּינו אף הגה קל. כשעיפנו חזרנו למעוננו, ומצאנו את חברנו הצעיר ישן שנת ישרים, וסמוך לו על הכר – הראש היפה שלה, העטור בשפע השערות מצבע האש הבוערת.

היא נשארה לגור עמנו. אני וחברי הגדול השתדלנו להסתגל עד כמה שאפשר היה הדבר לחיים של בעלי משפחה כביכול. לאחר זמן מה השגנו עבודה, וכעבור חדשיים ימים היה בידנו סכום כסף שהספיק, לדעתנו, כדי שלש חליפות בגדים לעצמנו ושמלה הדורה בשבילה.

עד עתה לא נתברר לי מה סבה דחינו את שעת הקניה. יתכן שהיא רצתה בכך, אך יתכן גם שהיתה סבה אחרת לדבר.

כעבור ימים מספר נעלם הכסף. יחד עמו נעלם חברי הגדול בעל הקרחת, ויחד עם שניהם גם הבחורה. הם יצאו לגור במושבה סמוכה והכסף היה דרוש להם לסדור דירה ולקנית כלים.

חברי הצעיר הצטער ממש. הוא היה דומה באותה השעה לילד צעיר שנתיתם פתאום מהוריו, ועלי הוטל לנחמו ביגונו הרב. הוא בכה תמרורים, הטיח את ראשו בקיר, לא אכל, והבטיח לאבד את עצמו לדעת. לא מעט עמל השקעתי עד שנרגע וויתר. הוצאנו את מטתו של חברנו הקרח מהחדר והחיים שבו למסלולם הרגיל. אך לא בזה נגמר הדבר.

בימים האחרונים מסתובב בחוצות העיר אדם בעל קרחת משונה ושערות שיבה מועטות. ראשו מורד אל חזהו ועיניו עצובות עד מאד. לפרקים הוא מרים את ידו אל קרחתו כרוצה להחליקה, אך משיבה אחור כאומר: לא כדאי! כל העולם הזה אינו שוה אף תנועת יד קלה אחת! זהו חברי הגדול שיצא לגור במושבה וגורש משם בחזרה לעיר. וזה כמעט הסוף.

והבחורה בעלת השערות מצבע האש?

היא נמצאת עתה אצלי.