היה היה חיט. אך לא בסתם חיט ידובר כאן. היה זה אחד מהחיטים – אשר מחוץ לחוט ומחט עסק גם בנגינה ובחבור מנגינות ערבות. ובשעה שהיה חוזר ושר את מנגינותיו היו עיניו זולגות דמעות. ולא אחת קרה שבשעת שירה והשתפכות הנפש היה קופא כמאובן, כמכושף, כמרחף בעולמות אחרים, כחוזה חזיונות – הנסתרים מעין האדם הפשוט.
ודרכו בקדש היתה מיוחדת אך לו לעצמו. תוים לא למד ולא ידע, בית ספר לא בקר, מורים ומדריכים חסרו לו. והמנגינות היו נוצרות בלבו ללא יגיעה מיוחדת. היתה זו שפת הדבור שלו, דבור ללא מלים אך מלא תכן נעלה. ולא מנגינות עליזות היו אלה, הן לא נועדו לשמח לבב אכרים שכורים, הן לא נועדו גם לאלה אשר החיים משחק הם להם. היו אלה מנגינות חדורות דמע ודם, מנגינות שנוצרו לעזור לכל הסובלים והנענים. לשמש לפה לכל אלה החלכאים שלשונם קצרה לבטא את ענות לבם השבור, ולהוזיל דמעה מעיניהם של אלה אשר דמעתם יבשה בעינם.
בשום פנים לא הסכים לשיר מחוץ לכתלי חדר העבודה הצר והאפל. נדמה היה שרוח השירה שורה עליו רק בתוך ד' אמות של עולמו הצר, בשבתו ליד מכונת התפירה או בתפרו ביד חרוצה ועדינה. כאילו לא רצה לחלל את הקדושה שבשירתו הטהורה והזכה.
במבנה גופו היה משהו אשר לא התאים לנשמתו הלירית העדינה. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים, ממש ענק. ראשו גם הוא היה גדול – כמעט למעלה משיעור גדלו של ראש אדם רגיל. שפתיו היו בשריות ותפוחות, אפו שרוּע ודומה בצבעו לתפוח שלא הבשיל כל צרכו. מצחו רחב וגבוה כמעט ללא זויות. גם ידיו היו גדולות ושעירות כידיו של הקוף. אך מתחת למצחו קבועות היו שתי עינים כחולות, גדולות וטהורות, ומהן נשקפה הבעה ילדותית משלמת. תמימות היו העינים ותמהות על הנעשה מסביבן. ועינים אלה היו תמיד משפלות ושמורתיהן עצומות למחצה – כמתבישות. מאד קשה היה להשלים עם הרעיון: שבגוף ענק זה – שהיה בכחו להכות, למחוץ ולהחריב את הכל אשר מסביב – שוכנת נשמה זכה וטהורה, נשמה ילדותית תמימה במלוא המשמעות הפשוטה. ונשמה זו היתה מלאת שירה, היא טבלה בתוך ים של רגשות שהשתפכו בניגון, והניגון שאף כאילו לתקן את חטאו של עולם, לטהר ולזכך את הטמא ולהעלותו למדרגה הגבוהה של האהבה והמסירות.
ולא לעצמו היה שר את שיריו. לו עצמו לא היה צורך בשום בטוי מיוחד. השירה היתה בלבו, הכל בו היה מרנן ושר ללא הפסק את שיר העצב והצער על כאבו של עולם וברואיו המסכנים. שירתו נועדה לאחרים. ולא תמיד בשביל הרבים. במחיצתו היתה נפש אשה אומללה, ולה נועדו כל הרגשות שהתפרצו מלבו הגדול.
היא, אשתו היתה ההיפך הגמור ממנו. קטנה, רזה וחולנית. את מרבית שעות היום היתה מבלה במטתה במצב של ישיבה – מכוסה ומכורבלת בשמיכות חמות. המטה עמדה סמוכה למכונת התפירה של החיט, ובישבו על הכסא נגעו ברכיו בדפנות המטה. הם לא דברו כמעט ביניהם. והיו ימים אשר במשך שעות ארוכות לא נשמע בחללו של חדרם הקטן אף הגה אחד. אך גדולה היתה עד מאד האהבה בין החיט ואשתו. הם הבינו איש לנפש רעותו אף ללא מלים. ובהפגש מבטיהם שהיו לרב משפלים – נדמה היה ששפע של אהבה ורחמים, מסירות ואמון, נמסרים מנשמה אחת לחברתה. וכאן ליד מטת אשתו החולנית, נוצרו מרבית המנגינות אשר העלו את נשמותיהם של האיש ואשתו לאותה מדרגה עילאית ושלמה, שרק מעטים זוכים להיות כדאים וזוכים לכך.
שמו היה דב, אך משום מה קראו לו בשם בריל. לא היה בשם זה משהו מיוחד, שם ככל השמות. אך בשמעי את שמו יוצא מפורש מפיה של אשתו – ונדמה היה לי אז שיש בו צלצול כצלצול המיתר הרועד, כמנגינה. ובשביל בריל היתה בקריאת שמו חויה מיוחדת, גדולה וכבירה אשר השרתה עליו מרוחה והעלתה את נשמתו לגבהי שחקים. ומן הקריאה הזו שאף לא אחת את החמר ליצירותיו המוסיקליות.
לא תמיד היתה הפרנסה מצויה בביתם בשפע, ומותרות לא ידעו כמעט במשך כל ימי חייהם. לא תמיד הספיק השכר כדי קנית עצים לחימום החדר הקר בצינת החורף. לא בכל יום ויום אכלו תבשיל חם. אך כל זה לא השפיע ולא כלום על אורח חייו הרגיל של הזוג. ובימות החורף הקשים היה בריל החיט יושב על קצה המטה ליד אשתו, גוף צמוד לגוף, ומפרק לפרק היו עיניהם מגביהות, והמבטים נפגשים בחן ובחסד, כשמהם שופעת חמימות שחדרה לגוף ולנשמה כאחד, וטוב להם וחם להם. ובאותה השעה היו שפתיו של בריל דובבות בלחש את המלים: אני ואת… את ואני… נשמה אחת, גוף אחד, ומנגינה אחת, מאחדת, שלמה, מסורה וזכה…
עברו שנים ללא שנוי וללא תמורה: חדר אפל למחצה, מכונת תפירה מתקתקת, מטה מוצעת, שירה נוגה וערבה שהשתפכה כמעט ללא הפסק בחלל החדר, החיט בריל ואשתו, מבטי חן וחסד, אהבה ומסירות, שקט נפשי וקשר אמיץ שבין שתי נשמות טהורות וזכות. הוא והיא… עולם של חויות ורשמים, שיתוף מלא ללא תנאים, ללא קנאה, ללא שנאה, שיתוף משלם בתכלית השלמות.
גם במותם לא נפרדו. לאחר פטירת האשה נפטר גם בריל החיט ונקבר בקבר הסמוך לה בבית העלמין, בין קברות העניים.
ובמותו – נסתלקה השכינה מן הבית והסביבה.
לא למדן, לא רב, לא נסתר היה בריל. צדיק היה!
צדיק תמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות