הפעם אספר לכם לא על האדם, כי אם על יצור עוד נעלה ממנו.

והיה זה – חתול לבן וגדול, שעיר, על שתי רקותיו שני כתמים אפורים, ואף ורוד ונחמד. והריני נשבע לכם שלא יצור דמיוני הוא זה. גם בשעת כתיבתי עתה הוא רובץ על ברכי, שערותיו הארוכות מסומרות במקצת ונוהם מרגז. יתכן מאד שאינו מסכים לכך שאפרסם את שמו ברבים, כי עניו גדול הוא.

את הוריו לא הכרתי. אפשר ויתום הוא מאב ואם, ואפשר – עזבוהו הפקר לחסדי הגורל העיור. הוא עצמו אינו מספר לי ולא כלום על כך.

מחוץ לצורתו – אין בו כמעט ולא כלום משל החתול: אינו אוכל חמאה, אינו גונב בשר, אף עכברים אינו טורף. מאכלו – לחם מפורר לפרורים קטנים שרויים בתוך מרק בשר, ומשקהו – מיים זכים מהברז.

התכונה המשותפת לו ולבני מינו החתולים – הוא הפחד מפני כלבים. יש למוקי חוש הריח מפותח עד מאד לגבי כלבים והוא מרגיש בהם ממרחק רב. בעת צרה הוא היה נוהג להלחץ אל רגלי ובכה תמרורים, וכשהבינותי לפשר בכיו והעלתיו על שכמי, היה שולח לאות תודה והכרה את לשונו הורודה ומלטפני מאחורי אזני – מה שגרם לי קורת רוח מרובה מאד.

כשאני שוכב לישון במטה הוא מתכנס בנימוס רב אל מתחת לשמיכה החמה סמוך לחזי, מסתיר את אפו הורוד בין כפותיו השעירות, מקפל את זנבו אל מתחת לבטנו ונרדם רווי מנוחה. וכשאני מכניס את ידי לתוך פרוותו הסמיכה ומגרדו קלות בכתפו – הרי הוא מוציא נהימת נחת מגרונו ג–ר–ר–ר–, מצטנף עוד יותר, ושנינו נרדמים ונחים לאחר עמל של לילה ארוך לאין סוף.

שנינו שומרים. אני השומר הראשי והוא עוזרי הנאמן. מקום השמירה: עמדה מבוצרת יצוקה בטון ברזל, דלתות פלדה ואשנבי יריה. העמדה בנויה בין הרים גבוהים המשקיפים על פני הים התיכון, והיא מזדקרת גאה ומחוצפה לעיני כל העולם כעדות חיה למפעלי גבורה ההולכים ונוצרים בסביבה.

בתוך העמדה סדרתי למוקי משכב רך ומרופד בתוך ארגז. אך הוא אינו שוכב לישון כל עוד אני ער על משמרתי. כשאני יושב לנוח הוא רובץ על ברכי, מרים את ראשו היפה וממצמץ לעומתי בעיניו המבריקות. וכשאני מטייל בעמדה כדי לחמם את רגלי שקפאו מקור – הריהו מטייל הלך ושוב על הספסל הארוך שליד הקיר.

וכך מידי לילה בלילו. במשך תקופה ארוכה של חדשים רבים לא זז ממני והיה לי לחבר מסור.

הכלב היחידי שלא פגע בו, ושמוקי לא היה בורח מפניו היה הזאב. יפה עד מאד היה כלב־זאב זה השומר המסור והנאמן. במשך כל שעות השמירה בלילה היה יושב על רגליו האחוריות סמוך למוצא העמדה כמאובן. ולכל איושה קלה היה זוקף את אזניו הארוכות, גופו התמתח כעל קפיצים מוכן ומזומן לזניקה. מוקי היה סובל את חברתו – אך מקנא היה לו, והיה נרגז עד לעמק נשמתו העדינה בשעה שהייתי בוגד בו לשעה קלה ומלטף את הזאב. בשעה זו היה שוכח את כל החוקים הקיימים. מסמר את שערותיו ונוהם מכעס, מוכן ומזומן להגן בחרף נפש על כבוד רגשותיו שחוללו. ולא אחת קרה שמוקי היה המתחיל בתגרה רק בכדי להפריע לי בעת שהייתי מראה סימני חבה כל שהם לזאב.

וקרה שחליתי במחלה אנושה, ובמשך שלשה שבועות שכבתי במטה. בערב הראשון למחלתי כשלא יצאתי לשמירה הביט בי מוקי כמשתומם, אך עם עבור ימים מספר הבין כנראה לסבת הפנוק המיוחד הזה וגם הוא לא יצא לשמירה. ימים שלמים שכב לידי והסתכל בי בעיניו הגדולות והפקחות, ולא אחת בכה תמרורים לגורלי המר. הבינותי ללבו והייתי מנחמו ביגונו הרב.

באחד הימים – עם עבור המחלה התפרץ פעם הזאב לחדרי, התקרב למטתי והושיט לי את שתי מפותיו לשלום. ולתמהוני הרב: מוקי – לא רק שלא קנא בו ולא כעס על כך, כי אם ההיפך מזאת – הוציא מפיו את נהימת ההנאה המפורסמת ג–ר–ר– ולגודל התמהון התקרב פתאום אל הזאב, הקריב את אפו הורוד ללחיו ונשקו באהבה. והיה זה בטוי מיוחד של תודה על אשר בא לבקר אותי – החולה.

מאז היו לידידים.