שתי בנות ואשה היו לו, ואת שלשתן שׂנא שׂנאה עזה עד מאד. דומה היה שהוא ניזון בשנאתו זו אליהן. ובכל הזדמנות שבאה לידו היה שולח אותן לבכור שטן ולשאול תחתיות. מגפה, מדוים או פורענות אחרת כי תבוא – הרי בראש וראשונה היה מאחל שאשתו ובנותיו היקרות תכלינה בהן. ואת האחולים הלבביים האלה היה מוציא מתוך פיו בנעימה מתוקה ביותר כשחיוך רחב וטוב מרחף על שפתיו החיורות, ובשעה שאחת מהן היתה נאנחת וגונחת מכאב היו עיניו נוצצות מגיל.

שמו בישראל היה חיים דב. בקריאת שם המשפחה השׁתמשׁ רק פעם אחת ויחידה במשך שנים רבות, וזה – בשעה שקראוהו לעמוד במבחן הצבא ושחררוהו מפאת מחלת לב אנושה. בעתונים לא כתב, מכתבים לא קבל, בבית הסוהר לא ישב, אף בתור עד בבית המשפט לא הופיע מעודו – והרי שם המשפחה מיותר היה לחלוטין. וכדי לעלות לתורה בבית הכנסת של הסנדלרים הספיק השם חיים־דב בלבד.

בני העיירה הוסיפו לו כינוי על שמו: “השחור”. ואמנם היה חיים־דב שחור כצועני ממש. וביחוד הצטיין השחור שבעיניו. נמצאו רבים שרצו לקבוע לאיזה סוג או גוון מהצבע השחור שייכות עיניו. אחד השוה אותן לפחם, השני לדיו שחור, שלישׁי נסה את כחו במליצה והשׁוה את השחור שבעיניו לשחור הלילה, אך הכל טעו. צבע עיניו היה משתנה לפי שׁעות היום והלילה. לאור השמש היה בהן משהו מגוון התכול־כהה, ועם צאת הככבים נשתנה צבען לזהוב מסורק ונוצץ. מאד יתכן שגם הגדרה זו אינה נכונה, אך דבר אחד אדע לנכון: שחורות היו עיניו, שחורות ומבריקות עד מאד.

גופו התנועע ברישול, בכבדות היה קם מכסאו הנמוך, בכבדות נגש לשלחן האכל, בכבדות ישב, וידו שׁשׁאבה את מרק הגריסים הדליל בכף עץ מתוך הקערה – גם היא ירדה ועלתה בכבדות. אך מהיר עד מאד היה במלאכתו, ואת המלאכה ידע על בוריה ונחשב על הטובים שבסנדלרים אשר בעירה הקטנה.

במשך כל שׁעות היום הארוכות לא היה מוציא אף הגה מפיו. בשתיקה ישב על השרפרף הנמוך שרפידתו נשׁחקה מרב שימוש במשך שנים, עיניו היו תקועות בנעל שׁעל ברכו, דומה היה שכל ישותו טבועה בתוך הנעל שבידו. אך פתאום היה מפסיק מעבודתו, מפנה את מבטו הלאה לאפק הרחוק, וכך היה מסוגל לשבת שעה ארוכה למדי ללא זיע.

שנים שלמות עברו עליו ללא דבור. אל אשתו ואל בנותיו לא היה מדבר, ואף לא היה מסתכל בהן. את מחסורן ספק להן ביד רחבה אך לא היה לו אתן כל שיג ושיח. וכשאשתו נרגזה על השׁתיקה וקראה: מה אתה נוהג מנהג של לורד? הרים אז חיים־דב אליה את שתי עיניו השחורות, הביט בה כזר, כאילו ראה אותה זו לראשונה, ואמר: אמנם סנדלר אני ולא יותר מזאת, אך לשנוא אותך אני מסוגל ממש כלורד אנגלי מלידה ומבטן. סיים את דבריו ושוב הפנה את מבטו לאפק הרחוק.

אך לא תמיד היה חיים־דב הסנדלר שתקן ומכונס בתוך עצמו. היו ימים, והם לא רחוקים – והוא נחשב על העליזים בין אנשי העירה. מעשי הקונדס שלו היו מפורסמים בכל הסביבה, וקול צחוקו המצלצל הידד ונשמע מקצהו האחד של הרחוב ועד לקצהו השני, אך זה היה משכבר הימים בעוד בתו הקטנה היתה בחיים, ועת אהב עדיין את אשתו היפה ואת בנותיו השתים, הבכירות והיפות אף הן.

בתו הקטנה, בת הזקונים נולדה בעלת מום, והיתה צמודה תמיד למטתה הקטנה. סמוך ללידתה לקתה בשיתוק הידים והרגלים, גם לדבר לא למדה, והרי היתה שוכבת לה המסכנה בעריסה תלויה על קרס שבתקרה, שוכבת וממלמלת הברות בלתי מובנות אף לה לעצמה. אך אביה חיים־דב הבין וידע הכל. הוא טפל בה, דאג לה, האכיל והשקה אותה, החליף את המצע הרטוב, לעתים קרובות כבס במו ידיו את חתוליה המלוכלכים, וכמעט שלא יצא את פתח הבית. את כל שעתו הפנויה מעבודה הקדיש לה. יחד את רגש הרחמים ליצור אומלל קנן בלבו גם רגש האהבה אל הבת יוצאת חלציו.

האם ושתי הבנות הבכירות התיחסו אל בעלת־המום באיבה גלויה. האם היתה מקללת אותה ואת חיים־דב ומאחלת לשניהם את המות. ולשמע אחולים אלה נתקעה במחו המחשבה האיומה: שהאם והבנות מסוגלות להשתמשׁ אף במעשי אלמות כדי להפטר ממנה – ומאז לא היה זז ממטתה וישמור עליה כעל בבת העין. הוא סדר לעצמו משכב קרקע סמוך לעריסה ולכל רשרוש קל היה פוקח את עיניו ובודק אם אין סכנה נשקפת לחולה. החיים בבית נעשו כבדים מנשוא, משהו מיוחד רחף בחלל האויר והרעיל את החיים.

ובאחד מלילות החרף, הקיץ חיים־דב משנתו לקול צעקה חנוקה. אשתו עמדה בכתנתה ליד העריסה חיורת ומבוהלת, ובתו הקטנה שכבה ללא רוח חיים כשפניה כבושים בכר.

ללא אמר הפכה על פניה, כסה אותה עד למעלה ראשה בשמיכה, הרים את עיניו השחורות ונפגש במבטה של אשׁתו, ונדמה היה לו שמבטה אומר שמחה על השחרור המהיר מעולה של הבת, ולבו כאילו התאבן.

למחר קבר אותה. לאחר הקבורה שב לביתו, ישב “שבעה”, אמר קדיש לעילוי נשׁמתה, הוציא את העריסה מהבית והעלה אותה לעלית הגג, וחזר לעבודתו כמקודם.

מאז שנא את אשתו ואת בנותיו.