לשני דברים שאפה: למעט אשר ומרגוע, ואת שניהם לא מצאה. מניין ידעתי זאת? הבטתי אל תוך עיניה העמוקות כתהום וראיתי הכל. לא היה כל צורך להביט שעה מרובה כדי לדלות את כל עומק הצער והסבל הצפונים בהן. מבט חטוף אחד בלבד הספיק לכך.

ועיניה – כמוהן לא ראיתם עוד. הן הבריקו ונוצצו ובערו כלפידים, ואורן היה מרוכז לנקודה אחת, נקודה אחת ויחידה. אך שם בנקודה זו היה הכל: תנחומים ותקוה, סעד וישע, צדקה וטוהר, וכל השפע הזה נספג לתוך נשמתי הערטילאית, וטוב לי!

לתוך עיניה אלה הצצתי. וייחם ללבי הדווי והערירי. רבות תקוות דליתי משם במשך הזמן הקצר. לרגעים אף האמנתי שעד סוף ימי הספורים לא יחדל אור עיניה לחממני, אך שגיתי. היא מתה… היא שוכבת בתוך הבור העמוק והשחור, ועיניה עצומות. ולשוא התאמצה עיני הדומעת לחדור במבטה דרך תל העפר השחור שנערם על קברה. אננה, חלפה, ויחד עם גופה נגנז גם האור היקר שבעיניה.

והיודעים אתם איך פרחה לה נשמה קדושה זו מן הגוף? בנשיקה פרחה… דברים כהוייתם, ואולי אינכם מאמינים לדברי?… הריני נשבע לכם שאמת בפי.

היא נולדה באחת הארצות התרבותיות. למי ואיך נולדה? שאלה זו אינה מענינת לא אותי ואף לא אתכם. העיקר הוא איך חיתה. מה נתנה לחיים ומה היה ברצונה לקבל מהם?

היא נתנה לחיים את הכל. את גופה ואת נשמתה גם יחד. ובכל תקופות חייה הקצרים היתה לאם לכל אלה שהיו זקוקים ללטיפת רוך ואהבת אמא רחמנית. ומאת החיים דרשה אך מעט מזעיר: קצת אושר ומרגוע.

האמינה שהיא ראויה לתגמול זה. היא היתה זקוקה לשני דברים אלה כהזקק האדם לאויר לנשימה. אך משום מה לא זכתה לכך. יתכן שהיתה כאן שכחה רגעית של הטבע האכזר והקטלני, יתכן שעוד יזכרו בה, יוכל גם היות שכבר נזכרו בה, אך במאוחר.

ולבה שהרעיף תמיד אהבה וחם, ועיניה בעלות נקודות האור הטמיר והיקר, שהתיחסו באמונה עיורת לכל מלה שוטפת של האדם. שני אלה התיחסו בחוסר אמון מחלט רק לה לעצמה. נדמה היה לה שהיא קורצה מחומר בעל איכות מבוטלת שאין לאדם צורך בו, ואינה ראויה לאהבת גבר. ומתוך בטול לעצמה – התיחסה בבטול גם לאלה אשר הציעו לה את לבם.

שנים עברו. ארצות נחרבו ונבנו שוב. מלכים הורדו מכסאותיהם, אנשים נהפכו לפריצי חיות, התחילה נדידת העם הנודד, ויחד עם נודדים אחרים הגיעה לארץ־האבות גם רחל, והביאה עמה את לבה ועיניה – שלא אבדו את ערכם גם על קרקע הטרשים של המולדת. וכאן בתוך החולין של עלית גג בעיר ההומיה והחוגגת, המשיכה לטוות את חוט המסורת הקדומה.

וכאן קרה הנס: היא האמינה, פתאום האמינה ברגשות עצמה וגם ברגשוֹתיו של אדם שני. היא אהבה אותו בכל לבה, בכל עוז רגשותיה, למענו היתה מוכנה לכל דבר. אך בגזרת הגורל קופדו חייו בתאונה. והיא לא בכתה, לא התאוננה, אך מאז רוכז מבטה לנקודה אחת. ואת מי ראתה בנקודה זו? אותו… כחי עמד. דבר, צחק, הבטיח וניחם, ונדמה היה שהיא קרובה לו אף קרבת בשרים.

ועוד אחד נסה לחבקה וללחצה אל לבו השבור. והיה זה אחד – מאלה הנודדים ומחפשים שברי־נשמות, ניצוצות אור וזוך הלב. והוא הגיע למטרתו. בשתי ידיו חבקה ולחצה אל חזהו, גם היא חבקתו ואף נשקה לו נשיקות קלות וצנועות ככלה תמימה ובישנית. אך עיניה שהביטו מעל לשכמו ראו את הלז… את זה אשר הלך לזמן מה… וישוב.

האחד ידע והרגיש זאת. הוא הבין שלעולם לא תשתייך לו. כי, צלו של אחר הוא. ובכל זאת נשאר. הוא אהבה!

ימים עברו. נשיקות צנועות, חיוך מלבב, לטיפה קלה ורכה של יד חמה. לרגעים שכח את עצמו, הכרתו בגדה בו. לעתים האמין – שלו נועד האשר הגדול.

רק שכחה קלה היתה זאת לו. כמתוך חלום בלהות התעורר בהרגישו את כבד גופה הקר וחסר התנועה בידיו. היא חלפה ואננה…

ולשוא תתאמץ העין לחדור במבטה דרך תל־העפר שנערם על קברה. גנוזה היא ועיניה עצומות. כבה האור…

ולה? טוב לה. טוב מאד!