הוא היה אדם מוגבל במקצת. לא בוּר, אך גם מפותח ביותר לא היה. ולוּ היה נשאר אי־שם בעירה הקטנה אשר באדמת הבצות של פולניה, היה בודאי: נושא לאשה עלמה בת טובים, מקבל נדוניא לפי ערכו, פותח חנות מכולת או של סדקית או רוכל בכפרים וירידים, מקים חצי תריסר ולדות, מתקיים איך שהוא, ומת לבסוף בחסד האלהים הרחמן. אך עם בואו לארץ־ישראל, שיחק לו המזל וקיבל משרה לא גבוהה באחד מהמוסדות הלאומיים. והרי ממילא נהפך בין־יום אחד לגלגל מניע במכונת הגאולה.
הוא עצמו – העריך את פעולתו כראוי לה. ולעתים לא רחוקות נדמה היה לו: שלולא חלקו בעבודת הבנין, לא היתה המכונה פועלת כלל. משום כך לבש חשיבות, נהג סלסול בעצמו, דבורו עם האנשים היה בשקט ומלא הכרת ערך עצמו, הוא נשתנה מן הקצה אל הקצה, וקשה היה עד מאד להכיר בו את בן העירה הקטנה שנועד מתחילת בריתו למסחר הזעיר ולרוכלות הפעוטה.
בני משפחתו נשארו בחוץ־לארץ, ומשהתחילו הרדיפות על היהודים, הפצירו בו שיעלם אליו לארץ האבות.
קשה היה לו להראות במצבו עתה את קרוביו הקרתנים לעיני הבריות. סכנה – שמא יפחת משהו מערכו הגדול בחברה. כי לא אחת רמז ברורות על מוצאו ממשפחה מיוחסת ונאורה. אך בה בשעה לא יכול היה להתעלם מהעובדה: שקרנו תרום אם יוכיח את נדבת לבו הרבה ביחס לקרוביו.
מתוך הנחה יחידה זו עשה את אשר עשה: שלח להם כסף ורשיונות, ולא הזניח כל הזדמנות נאה ושאינה נאה – מלהתפאר באזני מכיריו על מעשהו זה היפה. וביום הגיעם באניה לנמל, אסף את ידידיו הקרובים ונסע לפגשם, כשהוא לבוש במיטב בגדיו.
גדולה היתה מבוכתו עם בואם. אביו היה לבוש בבגדי השבת המפוארים – שהיו נאים עד מאד בעירה הקטנה, אך לא התאימו בשום פנים למעמדו הרם של הבן בחברה החדשה. גם בגדי אמו לא היו מודרניים ביותר, ולא כל שכן בגדי אחיו הצעירים שהיו תפורים על טהרת האפנה המיוחדת לתלמידי הישיבות. מעט נחת רוח הסבה לו אחותו הצעירה: היא דברה פולנית צחה, ונראתה כבת כרך אמתית בלבושה ההדור.
לא רבה הדרך מהנמל עד לדירה שהוכנה עבורם, ובכל זאת נסעו במכוניות – ודוקא לא בדוחק. וסמוך לבואם – הביאם לחנות הראשונה למכירת בגדים והלבישם “כראוי”. בערב סדר נשף לקרואים רבים, התבשמו ביין אדום, רקדו לקול צלילי הפּטפון החשמלי רקודים סלוניים עם “האחות” ושמחו כראוי. ומאושר היה עת הבחין במבטו של האב שנח על פני האם, כאילו בשאלה: מה דעתך, הזהו מרדכי שלנו?…
ולמחרת התחילו חיי החולין עם כל הדאגות והטרדות הכרוכות בהן. גדלה המשפחה וגדלו גם ההוצאות, גדלה האחריות וגדל גם הפּחד לבאות. הוא מלא אמנם את חובתו למשפחה ופרנס אותה בצמצום, אך בתמורה לכך דרש “הכרה”. הוא השתדל שלא יסיחו מדעתם אף לדקה אחת: מה גדול הוא הקרבן שהקריב למענם. ובכדי לחזק בלבם את “ההכרה” הזאת, התחיל להתאונן באופן שיטתי על מצבו הקשה, על החובות הכספיים המעיקים עליו, ובזאת השיג את מבוקשו: בני הבית היו מראים לו פנים מודאגות עד מאד, ליד שולחן האוכל קבל את נתח הבשר השמן ביותר, ובנוכחותו פחדו להוציא הגה מיותר מהפה. כה גדול היה כח ה"חובות" שלו. וכשמישהו מהבנים נסה להתלונן על הכלכלה הגרועה או על חסרון דמי־כיס, הרי – היתה האם זוקפת אצבע כלפי דלת חדרו של הבן, ומפליטה אך מלה אחת ויחידה מפּיה: “חובות”, ומיד נסתתמו כל הטענות. כעצם בגרון עמדו ה"חובות" הללו, והעיקו על בני המשפחה כנטל.
האב יהודי כבן חמשים שנה, החליט – לא להיות סמוך על שולחן בנו. פנה פה ושם, ומזלו שיחק לו. נעשה מתווך והחל להרויח כסף. ולאט לאט נאגרה פרוטה לפרוטה עד לסכום כסף הגון, ובאחד הימים נכנס האב לחדרו של הבן, הניח בשתיקה את צרור הכסף שבידו על השולחן, ויצא.
בבת אחת נסתלקה הרוח הרעה מהבית. כל בני המשפחה נשמו לרווחה כאילו נולדו מחדש זה עתה. לא עוד פחדו לדבר ככל העולה על רוחם, החיים נהפכו ממש לתענוג.
רק הבן, נראה עלוב נפש במקצת. קומתו כאילו הונמכה, וערכו ירד אף בעיני עצמו…
יפים הם אמנם החיים בעיניו גם עתה, אך משום מה ניטל מהם הזוהר…
אין “חובות”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות