שתי פנים לאהבה. האחת: הכובשת, השורפת באש ומכלה את הגוף והנשמה כליל, מבלי להשאיר כל שטח פנוי גם לדברים אחרים. וכשם שהיא באה בסערה, בהתרגשות ובשכרון כל החושים, ממש כך היא מסתלקת והולכת. והשניה: היא האהבה הנקנית ביסורין, בהתמסרות אילמת, בהקרבת הכל, ללא בקשת פרס וללא דרישות של חליפין. והיא באה לו לאדם – מתוך כסופים טמירים שבנשמה, מתוך ערגה גדולה שאינה פוסקת לעולם.

ושתי פנים גם לנשים: האחת – היא זו התובעת, הדורשת ומוכנה לקחת את הדרוש לה אף בחוזק יד. והשניה: היא המחכה, הצנועה, הנחבאת אל הכלים ומצפה לאושר כי יבוא מאליו. ואם אף יתמהמה – גם אז לא תקח ולא תתבע.

וזו אשר אני בא לספר לכם בזה עליה – היתה שייכת לסוג השני. מטבעה בישנית, רגישה, מאמינה אמונת תום בקיום רגשות נעלים, מתאדמת לשמע כל מלה המשתמעת לשתי פנים, ומצפה ליום המאושר – בו יעניקו גם לה משהו מהטוב הזה המתבזבז על כל צעד ושעל. תמיד מקופחת ותמיד מחכה ומאמינה, מיואשת אך מקוה, מאוכזבת – ובכל זאת מאמינה בעתיד המצטייר בצבעים המושכים את הלב.

ולעתים, כאשר גדל הסבל עד לבלתי נשוא, כשגבר היאוש עד לכאב, כשגדלה המועקה שבלב עד לפסגה הגבוהה ביותר, גם אז – דיה היתה תופעה כמעט אפסית כדי ליצור מחדש את ההזיה ואת החלום. וההזיה שלה היתה ממין בלתי שכיח, הזיה שאין לה כל רקע, שאינה בנויה אף על אחד מהיסודות שמהן מורכב לעתים גם החלום. והיא האמינה – משום שזה היה עוגן הצלה יחיד ואחרון בשבילה. הזתה – משום שאף קרן אור אחת לא הסתמנה מעל לאופק השחור. וטוב היה לה בכך. היא חכתה בשקט, בסבלנות, בהתאמצות כל החושים לקראת הטוב והיפה.

ימים חלפו. הימים הצטרפו לשנים, ושנה אחר שנה חלפה ללא תמורה וללא שנוי כל שהוא, ללא צל של תקוה. גופה נתדלדל, פניה מלאו קמטים, קומתה שחה במקצת וכל ישותה הביעה שכול ויתמות. לא נשתנו רק עיניה הגדולות. רק הן שמרו על ברקן המיוחד ועל הבעתן הידועה לי. וכשהיתה מרימה את עיניה הבהירות והגדולות ומסתכלת בי, הרי נדמה היה לי לעתים: שאני מקבל מתנה מיוחדת במינה, ולתוך נשמתי הזליף מבטה משהו מהתנחומים האלה שהיא עצמה היתה זקוקה להם. היתה זו מתנת חנם של אדם – הנותן, משום שיש לו צורך לתת, ושאינו מקבל גם הוא תמורה, רק משום ששכחו בו לחלוטין.

ידעתיה זמן מועט, נקשרתי אליה, והיא נתנה לי רבות. הרגשתי טוב עד מאד בחברתה, וטובה היתה לי ביותר תשומת הלב שלה, שלא ידעה תחומים וגבולות, ואשר עשתה את הכל שלא על מנת לקבל פרס.

עלי להודות כאן על האמת: שאף אם התעורר בי לעתים רחוקות הרצון להעניק לה משהו מהטוב שהיה בי, הרי דחיתי את זאת מפעם לפעם משתי סבות: האחת – לא ידעתי אם רצונה בכך, והשניה – חסר לי הבטחון שהיא זקוקה לכך. והיא עצמה? אף פעם אחת לא הביעה את רצונה לקבל ממני משהו.

והיו ימים אשר הייתי נותן לה את הכל ברצון, אף את עצמי – לו רק השכילה לבקש זאת מידי. נמשכתי אליה, טוב היה לי לידה, גם היא – דומני הרגישה בקרבתי לא רע. חסרה לכך רק הבקשה מצדה. וברור לי שלא הייתי מסרב לה. אך היא לא בקשה, ונפרדנו.

לאחר זמן פגשתיה, והופתעתי: משהו נשתנה בה. גופה התישר, הקמטים שעל פניה כמעט ונעלמו, עיניה הביעו משהו זר ולא ידוע לי, אף חיוכה הצנוע נעלם לחלוטין. היא היתה לאחת הנשים הרגילות והשכיחות ביותר בשוק החיים.

שנינו שמחנו לפגישה, ואחרי שאילה הדדית לשלום, יצאנו לטיל אל שפת הים. היא דברה, צחקה, התלוצצה, וספרה בפרטיות יתר על דברים שמקודם לכן היתה מתאדמת לשמען, ופתאום אמרה לי:

חכיתי לך. קשה היא לי הפרידה ממך, לא התרגלתי לאף אחד מן הגברים אשר הכרתי בשעת העדרך מכאן… קחני אליך…

לא! עניתי לה. מאוחר הדבר… מאוחר מדי!…