שמה היה ורדה. והשם התאים עד מאד לצבע פניה הורדיים והפורחים. ואין להתפלא על כך: לא יותר מעשרים אביבים ראתה בחייה. ואני – הכואב על ימי העלומים שחלפו, נראיתי בעיני עצמי כסבא בהשואה עמה. אך עובדא זו לא הפריעה לנו להיות לידידים.
שנינו באנו לחזות בקרנבל משתי פנות שונות שבארץ. במקרה נפגשנו, במקרה הוצגנו זה בפני זו, ובמקרה לא היו גם לה וגם לי ידידים ומכרים קרובים בעיר, שנוכל לבלות בחברתם את הערב, ומסבה זו נענתה ורדה להזמנתי ונלותה אלי לארוחת ערב ולקולנוע. ובאין לשנינו מקום ללינת לילה – ירדנו אל שפת הים, ובמצב של נים וער בלינו את עודף הלילה עד אור הבוקר.
לפנות בוקר נפרדנו ועם ערב היום נפגשנו שוב. גם את הערב השני בלינו יחד, אך בלילה – ישן כבר כל אחד מאתנו במטה חמה בביתו של אחד ממכירי.
כעבור ימים מספר החלטנו שנינו: שאין כל סבה להפרד ולחזור למקומות מגורנו הקודמים. גם אני וגם ורדה היינו מחוסרי עבודה ומחוסרי בית, שום דבר מיוחד לא קשר אותנו למקום קבוע, והרי החלטנו לנסות את מזלנו כאן ולחפש עבודה.
המקרה העיור עזר לנו: ורדה מצאה עבודה במשק ביתו של אחד הסוחרים העשירים שבעיר, ואני קבלתי שעות הוראה מספר בבית ספר פרטי. היא מצאה לה פנה להעמדת מטה – בחדרה של בחורה צעירה, אני השתקעתי בחדר קטן בצריף עץ שעמד בקצה העיר, והרי הכל בסדר מחלט ושלם.
מדי ערב בערבו נפגשנו, יחד סעדנו את סעודתנו השלישית, יחד בלינו את הערבים בטיולים או בקולנוע ותיאטרון, והיה נעים וטוב. הבדידות פגה במקצת, ובאפיינו היה משהו משותף שקשר אותנו זה לזו בקשרי ידידות כנה.
החלום המתוק ביותר שחלמתי פעם במשך כל ימי חיי, היה: היום המאושר – בו תהיה ורדה לי – לאשה. ובתור אשה משכה וגרתה את חושי בי עד לטרוף הדעת. אך ההבדל בגיל לא נתן לי להיות המתחיל בדבר. חששתי: שהיא תעלב. נדמה היה לי, שהקשר בינינו מוכרח להשאר מסויג ומסומן עד לגבול ידוע, שאינו עובר את גבול הידידות המחלטת שבין שני אנשים, ללא קרבת גוף וללא מגע מוחשי. היא – מצדה לא התחילה בדבר, ונשארו היחסים בינינו כמקודם, כביום הראשון לפגישה.
לימים חלתה ורדה במחלה אנושה ואני טפלתי בה בחליה. יום ולילה לא זנחתי את מטתה עד שהבריאה. והרי נדמה היה לי אז: שאם אפתח בדבר ואבקש את ידה, יחשב הדבר – כבקשת פרס עבור השרות בשעת מחלתה, ושוב שתקתי. גם היא שתקה… יתכן שחששה שהדבר לא יהיה לי לרצון, יתכן גם שלא מצאה לנאה מצדה לפתוח בכך… אך הסבה הנכונה לשתיקה זו היתה כנראה: שהיא היתה צעירה מדי וחסרת כל נסיון בחיים, ואני קשיש מדי ובעל נסיון גדול. לשנינו חסרה הגישה הישירה זה לזו, שנינו חששנו שמא יפגע הדבר בחברו.
פרק זמן קרוב לשנה נמשך המשחק, עד שביום בהיר אחד נמלטה ורדה וברחה ממני לעיר אחרת. ובבואי כדרכי בערב אל חדרה, מסרה לי חברתה מכתב סגור, והרי גם תכנו: “לא אוכל להמשיך בכך – משום שהעלבת את האשה שבי. היי שלום וברוך”.
כמכת ברק היה המכתב בשבילי. רק אז תפס מוחי את כל עומק הטרגדיה של שנינו. והרי לולא היינו כסילים – היה בידינו לבנות חיים, ואולי גם למצוא את האושר…
נסעתי אליה והתאמצתי לתקן את המשגה הגדול, אך ללא הצלחה מיוחדת. משהו נשבר בשנינו… לא יכולנו להתחיל מחדש, ולהמשיך בישן היה מאוחר מדי, ונפרדנו.
לאחר זמן קצר נישאה ורדה לאיש, וכיום יש לה כבר שני ילדים מבוגרים. אני נשארתי בודד עד ליום זה, ללא משפחה וללא בית… אני – ודאי שלא מצאתי את האושר בבדידות, ודומני שאף היא – לא מצאה את האושר בחיי המשפחה שלה.
והרי כל כך קרובים היינו למטרה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות