ראיתיו – ולא מצא חן בעיני. תשאלוני משום מה? גם לעצמי לא יכלתי להסביר את הסבה הנכונה לכך. פעמים רבות השתדלתי להוכיח לעצמי – כי טעיתי, שאיני צודק כלפיו, אך עם כל רצוני הטוב לא יכלתי לעשות שקר בנפשי. ומדי ראותי אותו היה מתעורר בלבי החשד כלפיו. תמיד דמיתי לשמוע או לראות משהו לא הוגן ואף שפל מצדו. ולמרות אשר במשך תקופה ארוכה למדי לא מצאתי בו כל דבר שיצא מן הכלל, בכל זאת הייתי סמוך ובטוח שסוף הדברים יוכיחו כי צדקתי בהשקפתי זו המוזרה במקצת, כלפי אדם שכמעט שלא הכרתיו.
חדר דירתי היה סמוך לחדרו הוא. ולמרות אשר השתדלתי לא להקשיב לדברים שנאמרו מעבר לקיר – הרי בכל זאת קלטה אזני מפעם לפעם מלים בודדות שהיה בכוחן לאשר את עמדתי כלפיו, ולתאר בבהירות את נפשו של הצעיר המצוחצח הלזה.
נוהגים לאמור: שנקיון הגוף מעיד גם על נקיון הנשמה והרגשות, והיו זמנים שאף אני האמנתי לבדותא זו. אך במרוצת הימים גדלתי ובגרתי, למדתי את האדם ודרכו בחיים, ונוכחתי: שיש ממש לפחד מפּניהם של כל אלה המסודרים והנקיים. נודע לי שנעלים מצוחצחים ומבריקים אינם מעידים בשום אופן על רגשות זוך וטוהר אשר לנשמה.
הוא היה קטן קומה, שחרחר, התלבש תמיד בקפידה גדולה ובטעם. נראה היה – שכל מחשבותיו תפוסות בקישור העניבה ובקמט המכנסים, ושמעט מאד זמן פנוי נשאר לו כדי שיספיק לחשוב גם על משהו אנושי. אברי גופו היו רגילים ביותר אך עינים היו לו מיוחדות במינן: יוקדות, עמוקות, בולשות ומחפשות, מבקרות תמיד את מעשי הזולת ונדלקות מקנאה – עת ראו משהו יפה גם אצל אחרים. הן התרוצצו תמיד ללא מנוחה, תרו לצדדין – כאילו חפּשו אשור מוסמך לקו הבקורת הקבוע ועומד.
איני אוהב עינים כאלה, ואין אני אוהב גם את בעלי העינים מסוג זה. אנשים אלה הם קטני נפש מטבע ברייתם, נוטים לריב ולמדון, מתימרים בכבוד לא להם, ותמיד הם מאמינים שמישהו משתדל לקפח אותם. לא אוהב אותם אף משום כך – שיש להם נטיה לשנות את דעתם על האדם מקצה אל קצה, ולסגוד לזה שרק תמול ירקו בפניו בבוז.
היינו נפגשים עמו מפעם לפעם בחדר האמבטיה או במסדרון. קרה גם שהחלפנו מלים מספר זה עם זה. אך בשום פנים לא עלה בידי להתידד עמו, למרות שראיתי מצדו נטיה לכך. לא אחת נזפתי בי עצמי על אפיי זה המקולל המכריחני לראות באדם את השלילה.
ברבות הימים התרגלתי מעט אליו. אמנם גם לאחר כך התיחסתי אליו בחשד ובזהירות, והייתי בטוח שסוף סוף יראה את פרצופו האמיתי. אך מכיון שלא קרה כל דבר שיצא מגדר הרגיל – הרי ממילא הוטבו היחסים בינינו. ובהפגשנו, הייתי מברכו לשלום ואף מחייך אליו, מראה לו סימני חבה, ואף עושה בשבילו שרויות שונים בשעת הצורך. אף הוא נזהר שלא לפגוע בי, והשתדל להנעים לי את הרגעים אשר שהיתי בחברתו.
דבר אחר הניח את חותמו המיוחד על יחסינו. לכאורה היה זה מן הדברים שאין כלל לשים לב אליהם, אך במקרה זה קשה היה לעבור על כך בשתיקה: אף פעם לא ברכני הוא הראשון לשלום. בכל פגישה הייתי אני המברך והוא המשיב, כאילו עשה מעשה חסד לאדם הקטן ממנו בדרגא. לראשונה כמעט שלא הבחנתי בכך, אך כעבור זמן מה החל הדבר להרגיז את עצבי באופן מיוחד. והרי נסיתי ולא ברכתיו – ולא ברכני גם הוא. דבר זה לא פגע אמנם ביחסנו הלבביים כביכול, אך מבטו הבולש שאלני: וכי מה חטא ראית בי שלא ברכתני לשלום?
גם בפגישה השניה לא ברכתיו – והרי אז הביעו עיניו ברור: האם אתה מתכוון לפגוע בכבודי? וכאשר לא ברכתיו גם בשלישית הרעים לעומתי את פניו המגולחים למשעי, מצמץ בעיניו היוקדות והפנה ממני את מבטו. כאילו לא ראני אף פעם. כזר נראיתי בעיניו.
והיה בשבילי הרגע הלז – לגלוי גדול, וידעתי שקטן הוא האיש. קטן עד כדי כך – שאינו שווה אף בבזבוז הזמן הדרוש לי כדי להתקרב אליו ולקנות אותו. קטן עד כדי אפסות.
ולא התחרטתי על כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות