היום – התחלתי בבדיקת היסודות שעליהם השתתו חיינו בעבר. לא ברצון רב אני עושה זאת, אך דומני: שאין האדם רשאי לעצום את עיניו ומבלי להשתדל אפילו לפקחן בשעת הצורך. ושעת צורך זו בשבילי הגיעה עתה.

עליך לדעת: שאין אני מתכוון בזאת להאשים אותך אף במשהו. היי גם בטוחה שלא אבוא אליך בטענות. אין את חייבת לי מאומה, ולא רק עליך נופלת האשמה של חרבן החיים.

מי הוא איפוא האשם בהרס הגמור של החלומות אשר נרקמו תוך זמן ממושך, ואשר קוריהם היו עד כדי כך חזקים, שנדמה היה שקיומם הוא נצחי – כשמים הכחולים אשר מעל לראשינו? מה היתה הסבה אשר הניעה לפחות אותך לבכר את הבדידות הגמורה והשממון האיום על פני החיים המשותפים, שלא מעט כחות ומרץ השקעת בזמנו – כדי לבנותם, לשפּרם, ולעשותם נוחים ומפוארים.

האם פעלה כאן פשוט החרטה? ההיה בזאת משהו מהאכזבה המרה? התקף היאוש?

לא אוכל להגיד בבטחון, אך דומני שגם את לא תוכלי להשיב ברורות אף לאחת מהשאלות אשר נשאלת. יש לי הרושם, שלוּ נקראת היום הזה ונשאלת: מה הסבה המסתורית לפרישתך זו ממני ומהחיים אשר בנינו יחד – לא היית יכולה למצוא מענה כל שהוא לשאלה הברורה. גם אני לא הייתי יודע להשיב על כך. ואפשרי מאד שמבלי חשוב הרבה, הייתי עונה: היא עזבה אותי משום שרצתה בכך. מפּני שאין לה מה לעשות יותר בכאן.

האם היתה כאן קפּריזה? דומני שלא. אין הדבר הזה מתקבל על הדעת. יותר מדי רצינות היתה במעשך זה. יותר מדי רגש בזבזת על בנין, ולא מעטים הם הקושיים אשר היה עליך להתגבר עליהם בכדי להגיע לימים תקינים של מעט נחת רוח.

ומה היתה איפוא הסבה לכך? לא אוכל להרגע עד אם מצאתי תשובה נכונה לשאלה זו המנקרת ללא הפסק במוח העיף.

ידעתי: שאם אף אצליח סוף סוף לקבוע את הסבה הנכונה להפסקת היחסים בינינו – גם אז לא אמצא את המנוחה. כי העובדא הלא נשארת קיימת וללא שנויים כל שהם לטובה. יש בזאת מעט מאד מן התועלת המעשית ומהנחמה המרגיעה. אך דומני – שיוקל לי במקצת, אם אדע הכל.

ישנו איפוא הכרח להתחיל מבראשית. יש לראות את הרקע שעליו נבנה בניננו זה, וישנו צורך הכרחי לבחון את היסוד שגרם להתהוות חיים אלו.

אין להניח אף לרגע קט אחד: שיסוד קיומנו המשותף היה עמוק וחדור רגשות אחריות וכובד ראש. עתה, נדמה לי: שהכל נשא עליו אופי מוחלט של מקריות, ותלוי היה במצב רוחך את.

אין אני מתכוון להגיד בזאת, שאני הייתי לגמרי פסיבי במקרה זה. לא ולא! לא זאת היתה כונתי. אך רוצה אני להדגיש – שלא אני הייתי המתחיל. לא אני הסיבותי בכך, ולא אני הוא שגרמתי לשכרון חושים זה אשר בו לקית בחדשים אלה האחרונים.

קשה עתה ביותר לנתח נתוח מקיף והגיוני את מהלך המאורעות כפי שהתהוו מבראשית. חושש אני שבזאת אכאיב ביותר לנפשי הפצועה והשותתת דם. והרי אין האדם רשאי לגרום לעצמו שטף דם על ידי קריעת התחבושת מעל פצעו, שזה רק התחיל להעלות רקמה ועור. אסתפק איפוא בהרצאת דברים כמו שהם ללא כחל ושרק. אפשרי שהרצאה זו תבליט את הסבה לקרע שלאחר כך, ואפשרי אולי – שכאן יבואו דרך אגב לידי ביטוי גם הרגשות שלי, שקנו להם ישיבה בלב – התובעים סיפוק והקורעים שחקים בעצבותם העמוקה והגדולה.

שכנים היינו. וכי מה בכך? ביתנו היה קרוב לביתך. וכמעט בכל יום ראיתיך במשך זמן רב. אך מחוץ להרכנה קלה של הראש לשלום סתמי לא היה בינינו מאומה. אין אני זוכר שדברתי ולוּ פעם אחת עמך, ואין הזכרון מעלה אף פגישה מקרית אחת שיכלה לקרב אותנו במשהו. שכנים היינו. וכמנהג שכנים ברכנו זה את זו לשלום ולא יותר מזה.

לא אדע מה היו מחשבותיך אודותי. אך אני אודה כאן, וללא כל התכחשות: שמחשבותי אני – לא היו אף פעם עסוקות בך. לא התקימת, ראיתיך כראות מאות עצמים אחרים שלא דברו אל לבי ולא אמרו לי מאומה. והרכנת הראש לשלום היתה כמעט מכנית, ולא נבעה בשום אופן מאיזו שהיא סבה אחרת. ברכתיך לשלום מפני שכך מקובל היה בין אנשים בעלי תרבות שוה – וגם, מפני שמקום מגורך היה קרוב לזה שלנו והכרח היה לי לראותך לפעמים.

וכך נשנה הדבר כמעט מדי יום ביומו, ללא שנוי, ללא תמורה, וללא רצון של התקרבות וידידות. וזכורני כאשר העירה פעם אמי הטובה שעלי לבקר בביתכם ולברככם בברכת החג כמנהג שכנים – הרימותי אליה את עיני בתמיהה. מה הבדל? אמרתי, במה משנה החג את המצב בכללו? מובן מאליו שלא הלכתי לבקרכם. לפי דעתי לא היה טעם מיוחד לכך.

התכוננתי לנסיעה מביתי. גם אז לא הלכתי אליכם כדי לקבל את ברכת הפּרידה, ולא אַת היא היחידה אשר עמדה בחוץ ליד המכונית וחכתה ליציאתי את הבית. רבות היו, כמעט דרי כל הרחוב הארוך. חשבתי אז: שאתן משתתפות בצערה של אמי ובאתן לגמול אתה חסד.

ידים רבות לחצתי עד שהגיע תורך אַת. ומה הופתעתי לראות דמעות מתקשרות בעיניך. ולחיצת ידך גם היא היתה מיוחדת במינה ושונה מהשאר. למראה דמעותיך זע משהו בלבי – שוב עברתני כברק המחשבה: שדמעות אלו באו ודאי מתוך התרגשות למראה עצבה הגדול של אמי, אך לחיצת ידך הוכיחה לי אחרת: לחיצת יד מספרת לעתים מזומנות על הסודות הטמירים שבלב. גם לי ספרה אז ידך רבות. אפשרי מאד שהייתי משתדל להתעמק כדי לדעת את מהותו של הספור הזה, אך מגע ידך היה לא נעים ביותר. קר היה. קר ורטוב קצת מזיעה. חולניות היא הטבועה בנפשי, ואני רועד ממש למגע יד קרה ולחה כידו של בר־מינן. וזה הוא אשר הפריע לי להתעמק בפשר הלחיצה הלזו.

יצאתי לדרך רחוקה, מלאת סכנות. רבות ראיתי שם, רבות שכחתי, רבות מן העבר השתדלתי לשכוח, אך את לחיצת ידך לא יכולתי לשכוח בשום אופן. וכשהייתי מעלה אותה על הדעת – אנוס הייתי לחשוב בה. משהו קרוב ואנושי ביותר היה בלחיצה זו.

אחר כך שלחת לי ברכת שלום – כתובה בשולי המכתב אשר לאמא – אלי. מלים ספורות ופשוטות היו אלה, אך הן אלצוני לחשוב עליך ולתכן את רוחך. לא תפסתי את הסבה אשר הביאה אותך להתענין בי, ולהביע לי דרך אגב את רגשותיך הכמוסים בדרך נאותה זו אשר בחרת לך.

ופתאום הוארה הכרתי, ובמוח עברה כברק המחשבה: “היא אוהבת אותי”! היה זה בשבילי גילוי אשר עם כל מקוריותו החיונית קשה היה להאמין בו. והלא לא נפגשנו אף פעם, הלא אין אנו מכירים כמעט זה את זו? זרים היינו עד הזמן האחרון הזה, ולחיצת היד לפרידה הלא גם היא היתה הראשונה וגם האחרונה.

לא ידעתי איך להתיחס לזאת. אך ברור היה לי, שעלי לעשות משהו כדי לברר וללבן כמה מן האמת יש בגילוי פתאומי זה. כי, לא מן הצדק היה לו השליתי את נפשך במשהו שאינו ניתן להגשמה כל שהיא, ושיכול היה לגרום לך סבל בעתיד.

ובמכתב הבא לאמי – הוספתי גם שורות מספר כתובות אליך. לא אזכור עתה את תוכן השורות הספורות ההן. אך ברור לי, שלא היה בהן מאומה שבכוחו היה לסבך אף במשהו את שנינו, ולא כל שכן שלא היתה הבטחה כל שהיא. לא היתה כל סבה לכך.

ומה הופתעתי לאחר כך, בקבלי פתאום ממך מכתב, ובראשו התנוססו המלים: “החביב והיקר”. צחוק עשית לי, צחוק – פשוטו כמשמעו. והמכתב כתוב בסגנון המקובל ביותר מאשה – לבעלה. קראתיו פעם, קראתיו בשנית, אך גם אז לא תפסתי בדיוק את הקשר ביני ובין הכתוב במכתב, והיו רגעים אשר בהם לא האמנתי: אם תכנו של מכתב זה מכוּון בכלל אלי, ואולי טעות היא אשר טעה הדוָר ומסר לי מכתב השייך לאדם אחר. ומשנוכחתי בפעם העשירית שהמכתב מכוּון לי – נדהמתי ממש. מה פשר כל זאת? – שאלתי את עצמי בפעם המאה. בשום אופן לא הייתי מסוגל לתפוס את הענין כמו שהוא.

ושוב, משום דרכי נימוס גרידא כתבתי לך תשובה קצרה ככל האפשר. לא הבעתי במכתב שלי כל אותות קרבה מיוחדים, אף לא מלת חבה אחת כנהוג עם אדם קרוב. וגדולה שבעתים היתה ההפתעה בקבלי את מכתבך השני. אלי במרומים – חשבתי: וכי מה קרה כאן? מי משנינו תועה באפלה – אני או היא? האם חלום הוא זה או מציאות שאין בשום אופן להתכחש לה?

והפעם לא נעניתי לך בתשובה, והסתפקתי אך ורק בברכת שלום שהיתה כתובה במכתב אל אמי. היה לי הרושם שתעלבי על ידי כך, שלא תכתבי לי יותר, שתשכחיני. אך לא כך היה: מכתבך הבא היה חדור רוך, אהבה, מסירות אין קץ וצפיה לשובי. כהמום הייתי, שוב לא שאלתי כל שאלות, הייתי מיואש עד לתכלית, חסר אונים להלחם נגד פרץ רגשות זה של אדם, שכמעט שלא הכרתיו ולא דברתי עמו אף פעם אחת. עד אן יובילני כל זה?

לא אכחיש בזה: לעתים גם נעם לי במקצת התפקיד של אדם אשר אוהבים אותו, מחכים ומצפים לו. ובלילות נדודי שינה תארתי לי אותך באלפי תאורים שונים. אך בהגיעי לתאור: בו אני שוכב לידך חבוק בזרועותיך – תקפתני רעדה ממש. לא יכולתי לשכוח את מגע ידיך הקרות והמזיעות, אף כי ברגעים ההם היית מאד מאד קרובה ללבי.

בינתים קרו מקרים בלתי צפויים מראש. הדרכים נשתבשו, נפסק הקשר ביני וביניכן, הדאגות עצמו מאד, טרוד הייתי למעלה ראש ביצירת אפשריות של קיום, ולא לעתים קרובות היתה לי האפשרות לחשוב אודותיך. ועם הפסקת קשר המכתבים נפסק כאילו מאליו גם הקשר הרופף שקשר אותי אליך. ונדמה היה לי אז שנרפאתי, שהוקל ללבי, ששכחתיך, שניצלתי מסיוט זה אשר ארב לי בחדשים האחרונים ללא הפסק.

לאחר זמן מה חזרתי לביתי. בנמל ליד האניה חכו לי – אמי ואַת. את הנשיקה הראשונה אצלתי לאמא ואת השנית לך. היה בזה משהו מובן מאליו, משהו טבעי, להענות לפרץ זה של רגשות מצדך אלי. גרם לכך גם מבטה המעודד של אמי: ואת מבטה ידעתי יפה. מבט עיניה הורני לא אחת את המעשה הטוב ביותר אשר עלי לעשות בשעת מצוקה, ומבטה בשעה גדולה זו צוַני לחבקך ולנשקך, ולמסור את עצמי בידך הקרה.

והלא ידעתיני. אין אני איש החרטה. הסכמתי לך בכל לבי, לא הססתי אף לרגע אחד מלמסור את גורל חיי בידך. גזירת הגורל היתה זו, – וגם עיפתי עד מות מנדודים ובדידות, והשנוי הזה השפיע לטובה על מהלך רוחי הנכאה.

שמחתי בשמעי את קריאת השם מפי אמי “בתי”. לא טעיתי איפוא. ברור היה לי ששתיכן קשרתן עלי קשר. ודומני שמאושר הייתי לבלות בחברתך.

היית בעלת הגיון צרוף. ולא מעטות הן הספקות אשר קבלו את פרושן הגמור והטוב מפּיך. היית בשבילי כאורים ותומים, ולדבריך־עצותיך התיחסתי תמיד ברצינות מרובה וגמורה. רצינותך השפיעה לטובה עלי. והרי אני הייתי זקוק למדריך ומנהיג. פסקה ההתרוצצות, פסקו הגעגועים לשנויים, פסקה הבדידות שדכאתני מקודם לכן, וזה – רק בזכותה של נוכחותך בביתנו. בזכות הגיונך הקר והמשעמם.

הייתי מוקף תמיד חביבות ודאגה. שתיכן דאגתן לי. וכל אחת הזכירה לחברתה את חובתה כלפּי. לפי דעתכן הייתי תמיד חסר דבר מה, ושתיכן גם יחד דאגתן לספק לי את החסר. לעתים קרובות מאד היתה דאגה זו מחוסרת כל יסוד, מיותרת, דמיונית ואף אוילית, אך אני השתדלתי לקבל את ה"טוב" הזה בתודה. לא רציתי להכאיב לכן ולהעיב במשהו את הזוהר הרב של הימים המאושרים ההם.

לא ברור לי עד היום – משום מה לא התחתננו? מה ומי הפריעו לסדור טכס זה שהיה טבעי והכרחי לכל הדעות? שלשתנו לא העזנו לדבר על זאת בגלוי – אף כי כל אחד מאתנו הקדיש לזאת לא מעט ממחשבותיו. ולמעשה לא רב היה ההבדל, נעשית בתוקף הנסבות לאשתי החוקית לעיני השמים והאדם. עזבת את ביתך ועברת לגור עמנו. חיינו – חיי משפּחה מקובלים וסדירים ממש כשאר המשפּחות אשר בעירנו הברוכה, אף את שמי קראת עליך. ומה סבה לא סודר גם הטכס? האם היה זה על פי תכנית ערוכה ומחושבת מראש?

מה קשר אותנו זה לזו? קשה לי עתה להשיב תשובה ברורה כל צרכה לשאלה מכאיבה ומטרידה זו. אותי קשרה אליך מסירותך הגדולה. אך – מה איפוא קשר אותך אלי? ההיה בזה משום רגש אהבה רציני וכנה, או אולי היתה זו סתם קפּריזה של אדם לא מיושב ופזיז? לאלהי המקרה פתרונים.

האם הציקותי לך במשהו? דומני שלא! חיינו שטפו כשטף מים חיים ושקטים ללא תמורות וחליפות. לא ידענו מחסור, לא ידענו גם רוָחה מיוחדת וגדולה. לא היו שמחות גדולות – אך גם צער לא ידענו. יום רדף יום, חודש חלף וחודש בא – ועולמנו כמנהגו נהג. לא רבנו, לא העלבנו איש ברעהו, גם וכוחים לא היו, “היו חיים” כחיי אלפים רבים אחרים, לא יותר טובים, אך בשום אופן לא יותר גרועים, ולדידי – יכול היה להמשך כך לעולמי עד. וכי מה דרוש לו לאדם כדי להיות מאושר? לחם, קורת גג על ראשו, וקרבת אדם אוהב ומסור. לי – זה הספיק בהחלט. ואת? במה חשקה נפשך?

במרוצת הימים התרגלתי אליך, הערכתי את אָפייך המיוחד, חבבתי את קרבתך, אף עורך הקר והמזיע נעם לי. אהבתיך! ואהבתי לך גם היא היתה שקטה ורצינית. לא הבעתי לך את זאת בדברים, אך ידעתי שאַת תופסת ומבינה את מהותו של הרגש החדש הזה שנוצר בי. ואם זכרוני אינו מטעני – הרי הבעת אף הסכמתך לזאת ודברת בהתלהבות על חיינו המשותפים בעתיד הקרוב והרחוק.

טוב היה לי, ולא פעם הבעתי לך את תודתי העמוקה על כך. גם לך היה טוב, לפחות כך אמרת לי פעמים רבות. ואני – לא הססתי מלעשות כל מעשה אשר בכוחו היה להביא לך את האושר. רצונך היה קדוש לי. חפצך היה לחוק, ושאיפתך אַת – למסלול חיי אני. חשבתי שכך צריך להיות. שאי אפשר אחרת – האם לא כן הוא הדבר?

ופתאום הודעת לי קצרות שאַת הולכת מעמי וחוזרת לבדידותך מאז בדירתך הסמוכה אל ביתנו. לראשונה לא תפסתי את כונתך. ומשתפסתיה לא יכולתי בשום אופן להאמין בזאת – ולאמיתו של דבר: מה קרה? מה נשתנה פתאום?

ובמוח נקרו בלי הרף השאלות? האם באמת הלכה ולא תשוב עוד? וכי איך אפשר כך? בא אדם והלך… בא והלך… פשוטו כמשמעו, בא ללא סבה והלך ללא סבה… והיכן הוא הרגש? היכן הלב? וההגיון איהו? וכי כך נוהגים אנשים ביניהם? והאהבה מהי – זיוף רגשות, או טעות החושים והרגש?

עד עתה לא נתחוור לי עדיין מאומה, עדיין מחכה אני לתשובה, לגילוי, לבירור מקיף של נסבות חיי וחייך אַת. האם באמת לא תרצי להודיע גלויות קבל מצפּונך הטהור על מה שקרה?

ברגע זה אינני מעונין יותר לדעת את סוד חזרך לבדידותך. ברצוני לדעת רק: למה באת? מה המריצך לשבור את חיי אני, חיי אדם שהיה זר לך בהחלט ושגורלו כגורל מאות אלפים אחרים לא צריך היה לענין אותך כלל וכלל. ומה רשות היתה לך לעשות את זאת?

מוזרה ביותר היא שתיקתך עד עתה, אך אם גם בעתיד לא תגלי את הלוט מעל פני הדברים הסתומים – הרי יהיה בכך משום חטא. ולא רק לי תחטאי, כי אם לכל אלה שגורל חייהם דומה לשלי. אין בשום אופן לנהוג קלות ראש ולשתוק – בה בשעה שחיי אדם תלויים מנגד.

דברי, כי אני שומע לך!…