נתבקשתי פעם על ידך להגדיר במיוחד את המושגים: קשר, אהבה, זיקה וכו'. בימים הטובים ההם, ימי השפע הנפשי המיוחד, עת דברו החיים את דבריהם הם, ועת התרחשו יום יום חדשות, ולהפתעות היפות לא היה קץ – הרי לא היה כל הגיון בכך. קשה היה להפנות אל החולין האלה אשר בכוחם היה לשלול את התענוג אף לוּ לרגע קט אחד. אך עתה עם חלוף ימי הזוהר המיוחדים, עם הכרת האמת לכל צרכה וגילוייה השונים והמשונים, עתה בעת שהעובדות שעליהן נבנו החיים נחרבו כמעט כליל, ואין בהם יותר משל ההזיה, הרי ממילא פנוי אנכי לכך, ומוכרח באין ברירה אחרת להתעסק בזאת.
לא אהיה כשופט ופוסק אחרון בשאלות אלה אשר הטלת עלי לדון בהן. לא אבוא עתה להכריח אותך ואת הדומים לך להאמין בכך, או לקבל דוקא את דעתי שממילא תהא משוחדת במקצת על יסוד הנסיון העצמי המר, ועל יסוד אותם בסיסי החיים אשר נחרבו. רוצה אנכי איפוא רק לחווֹת דעה, להביע את אשר אחשובה, להוציא לאור את האמת “שלי”, ואף אם תהיה מרה במקצת ותשלול לזמן מה משהו מאותה המתיקות אשר טעמתם מלפנים.
ועליכם לדעת את זאת: לא אבוא בטרוניא, אין דברי הבאים מכוּונים אליכם, אינם באים כדי ללמד, ואף לא להוכיח. דברי מכוּונים אך ורק לעצמי, ודומני שבכוחם לברר לי את אותן הטעויות אשר בהן שקעתי מלפנים ואשר באמיתותם המזויפת האמנתי. ברצוני סוף סוף ללמוד משהו, לקבל שעור בפרק זה של חיים אשר אותם חייתי, ואשר היווּ בעבר הקרוב את כל השקפת עולמי הקטן והצר. ואַל יהיו הדברים קלים בעיניכם: הלא אנכי בכל זאת שלמתי בעד נסיון זה. מחיר יקר מדי. הלא חיי אני שקעו ביון־מצולה זה – אשר חיים שמו, והלא חיי אני נחרבו ללא תקומה וללא אפשרות של המשך. ואפשרי מאד שנסיוני אני – יצילכם ביום מן הימים מן הסחי והבוץ אשר אתם יכולים לשקוע בו – אם עדיין לא שקעתם בו. ויתכן אולי שלא תחזרו, לאור העובדות, על אותן הטעויות אשר טעיתי אני. ואם כך יהא – הרי שכרי שלם, כי הלא ידעתם – שכוָנתי אני לטובה היתה.
אנקוט איפוא בשיטת ההסברה המפשטת ביותר, ודברי מכוּונים בראש וראשונה לי־לעצמי, ורק לי. כי לא פעם כבר עמדתי בפני הצורך להסביר לעצמי את אותן הסתירות שהיו בלתי מובנות לי לחלוטין. לא אחת עמדתי בפני ההכרח להבהיר לעצמי את השקפת העולם אשר אנכי צריך להשלים עמה, כדי ליצור את האפשרות של קיום אנושי רגיל. ואם באותם הימים היפים והטובים לא היתה לי האפשרות לכך, אם הייתי אז שקוע בסגוף הנשמה אשר לי, הרי עתה דומני הגיע הרגע המוכשר ביותר לכך, והרי עלי גם למהר – סכנה, שמא לא אספיק.
דומה היא נשמתו של האדם: לפרחים הפותחים את גביעיהם עם זריחת השמש וסוגרים אותם שוב עם השקיעה. שעת שקיעה זו היא גם שעת מיתתם. יודעים המה בדיוק נמרץ את השעה בה ימותו ויעברו מן העולם, בטוחים המה שלא יזכו לחזות למחר את השמש בזריחתו – ובכל זאת הם טועמים בהתלהבות ובשכרון כל החושים מהחום המתוק השופע אל תוך נשמתם העורגת, השואפת לחיים ולהנאה. ועם התקרבות שעת הגסיסה, עם בוא שעת הכליון ההכרחי, הם מקבלים עליהם את הכל באהבה, מבלי להפסיק באותה השעה, כל עוד בחיים חייתם, אף לרגע קט אחד, מלשאוף אל תוכם עד הרגע האחרון את כל הטוב אשר לקרני השמש. ואת הכליון הם מקבלים כדבר המובן מאליו, כחוק שאין לערער אחריו, וקלה היא בשבילם הפרידה מהחיים. קלה – משום כך: שבמשך ימי חייהם עלי אדמות, הספיקו למלאות בשלמות מיוחדת במינה את תפקידם אשר נטל עליהם, ואשר לשמו נבראו וחיו.
כך היא נשמתו של האדם הבינוני – מסוגי אני: גדולה היא, רחבה, קולטת, פשוטה ושואפת אל הטוב ואל המהנה, רוצה למלאות בזה את תפקידה המוטל עליה, מתאמצת לקבל את כל מה אשר נקבע למענה מאת ההשגחה הטובה, מבלי לשים כלל את לבה לכך שרגעי הכליון ממשמשים ובאים. ומתוך כך שאינה מהרהרת כלל וכלל במות – הרי הסוף בהגיעו – אינו נורא ביותר.
טבע הדברים מחייב: “אדם מת”, משום שהוא רוצה בכך. ואינו “מת” אם אינו רוצה בכך. כל מיתה היא סמלית מכל הבחינות. ובינינו רבים המסתובבים ומהלכים, למרות העובדא שמתים המה, ולעומתם – אחרים, שגופותיהם נרקבו מלפני רבות בשנים באדמה – חיים עדנה בתוך לבותינו ובינינו.
ואני, אין לי כל רצון למות. שואף אנכי אל החיים, אל היפה, אל האצילי, אל המועיל והטוב לי ולאחרים. לא אדע אמנם איך להגיע לכך, לא אוכל להעזר בזאת על ידי אחרים, אך בטוח אנכי, שבמרוצת הימים אמצא את הדרך הנכונה שאליה אשאפה מזה שנים. במשך הימים תבוא ודאי סוף סוף ההשראה המיוחדת אשר לה אחכה מזה זמן רב, והיא אשר תורני לבסוף את דרך החיים, אותם החיים – שגם המות אינו מסוגל להחריב אותם. ואני – חיים חפצתי. חיים של ממש, חיים אשר יופי בהם, חיים אשר פעולה ממשית ומוחשית ביותר בהם, ללא שמץ של זיוף ושחוד.
ועם הבעת רצוני זה באופן כה ברור, הרי ממילא לא אוכל לתמוך במושג המזוייף הזה אשר “אהבה” שמו, ושנוצר רק כדי לאחז את העינים ולהצדיק במדת מה את הניצול הגדול אשר אנו מנצלים את זולתנו. אנו באים לדרוש קרבנות מאחרים בשם האהבה הגדולה לטובתנו. יצרנו מאות מושגי־עזר לכך, ומטרת כולם באה כדי להצדיק את העוול הגדול אשר אני עושים לידידינו וחברינו. אנו מחפּים בכך על שפלותנו הגדולה לאין־שיעור.
הבה ונראה את פני הדברים האלה נכוחה. ננתח את החומר הידוע לנו ונראה מה צפון בתוכו. נוָכח אחת ולתמיד – מה תפקידנו אנו ביצירת התרמית המיוחדת הזאת, ויתכן שאז נשתדל גם לתקן במשהו את העול הגדול אשר נעשה למליונים רבים של האדם.
בטוחני בכך: שכל אחד מאתנו נושא בחוּבו את הסוד. אין איש מאתנו מאמין בקיום הרגש הזה. כל אחד משתדל לחפּות במשהו ולכסות מרעהו את כל הפגימות – ומתימר למאמין ומקיים, ובו בזמן עצמו – צוחק לנו חברנו ממש באותה מדת הצחוק אשר אנו צוחקים לו, וכי מי יעשה את עצמו טפּש עד לידי כך?
אני מגדיר את דעתי במלים ברורות ופשוטות, לא משום כך – שמכּם נעלמה עובדא זו. לא! אין אנכי תמים עד לידי כך שאבוא להאמין בהשערה זאת. ואני מבטא את הכל במלים ברורות משום שאין לי מה להפסיד. אני מדבר ברורות משום כך, שאחרי נשרפו כבר כל הגשרים, ואף פעם לא אחזור ללכת בדרך ההיא אשר ממנה נמלטתי לכאן. לא אפחד להביע את דעתי משום – שאני בז לך בכל לבי. מפני שכל ישותי מתקוממת בי נגד אותו השקר הגדול אשר יצרת – אַת והדומים לך, כדי לצוד קרבנות. דומה אַת בעיני לאותה שממית ארסית, הפורשת ואורגת את קוריה כדי לצוד יצורים חלשים בשביל למצוץ מהם את דמם. אין בלבי יותר כל הרגשת כבוד אל ישותך זו, החשודה מכל הבחינות.
ובהיותי חפשי מחולשה זו אשר קשרה אותי מלפנים בידי וברגלי אל המקובל והמוסכם, הרי אני חפשי גם להביע את אשר אחשובה, ללא כל פחד וללא נטיות מכורות. אף כי הדברים האלה לא ינעמו לך.
מה היתה האהבה בשבילך? לא אאמינה שיהיה לך מצח־נחושה עד כדי כך, שתבואי להוכיח לי: שרגשותיך כלפּי – טהורים היו ומצפונך נקי. אַת הודעת לי על רגש האהבה שנעור בך אלי – רק משום כך שהייתי נחוץ לך. יתכן שאף לך היתה נטיה כל שהיא להאמין ברגש בתקופה הראשונה. אך עם חלוף הימים הראשונים, בשעה שנוכחותי היתה לך למזכרת עווֹן, בשעה שכל מגע עמי היה לך לגועל־נפש, הרי אף אז המשכת להבטיח לי את שלמותו של הרגש וזוך המסירות – רק כדי שלא אלך ממך. הייתי נחוץ לך, ומשהשגת את מבוקשך מעמי – מה אז? הרי לפחות, אז יכולת כבר ברוח שקטה לגרשני מעל פניך. ולא עשית זאת – מפּני שרצית לכסות על החטא שחטאת כלפּי. ואולי אף רצית להשאיר רושם טוב בזכרוני – אודותך לימים הבאים. מה שם איפוא תקראי לזאת?
ומה תראי מסביבך? המצאת לפחות אדם אחד אשר תוכלי בלב שקט לקרוא לו “ידיד”, מבלי שיתעורר בך החשד כלפיו? וחברותיך אלה, המעמידות פנים שמחות בשעה שהן מתרפּקות על בעליהן החביבים – התוכלנה להשבע שאינן מזייפות לא רק את הרגש – כי אם אף את הבעת פניהן? הן צוחקות – בה בשעה שלבן נקרע לגזרים מכאב אין־אונים לקראת העתיד השחור, לאור המצב הבלתי מזהיר בהווה. ומה אַת למדה מזאת? בטוח אנכי שגם אַת חדורה בהכרה זו, וביחוד אחרי שנתנסית בזאת לפני זמן קצר ביחס אלי. ואי הפתרון?
ולוּ אף אם תקחי לדוגמא את ידידך זה המבלה את לילותיו בחברתך. מי הוא? מה הוא רוצה ממך? מה היא שאיפתו עתה? ומה היא המטרה הסופית אשר אליה ישאף?
הרי אַת נותנת לו את הכל. כל מה אשר חסכת עובר לכיסו הרחב, ומחוץ לרגשותיך המתבזבזים עליו, הרי גם פרנסתו עליך. וכי מה אַת חושבת להשיג תמורת כל זאת, הלקנוֹתו אַת אומרת? האם על ידי זאת יוָצר ביניכם הקשר הזה המקשר שני אנשים לתמיד?
לא אאמינה בזאת. אני – הרי מכּירוֹ יפה עוד מלפני שנים. לא הראשונה אַת אצלו ואף לא האחרונה תהיי. לא אשה אחת בוכה בדמעות שליש לזכרו, לא אחת מקללת את זכרו בהזכרה בו. ורבות הן אלה השואפות בכל לבן להשיגו בעתיד. התוכלי להחזיק בו ולקשרו אליך בבוא היום? לא אאמינה!
אין הקנאה מדברת מתוך גרוני. לקנא יכול זה – אשר לא הגיע אל המטרה הנכספת. ואני הרי הגעתי… טעמתי מכל הטוב אשר בך, ובכל לבי אני מוסרך לידי יורשי שלמה כמעט, ואולי אף יותר שלמה מאשר קבלתיך מידיו של ידידך אשר קדם לי. אין אני יכול לקנא גם, משום – שאני בוחל בך. הן לא אוכל לסבול יותר את נוכחותך, לזרא היית לי. אני מדבר על כך, משום – שנדרשתי לחווֹת דעה, ולא אוכל לבסס את דעתי זו מבלי להזכירך גם בעובדות הפּעוטות האלה שהייתי עד להן בעבר, ושאראן גם ללא שינוי עתה ברגע זה.
לא הייתי מאושר אתך – משום שבלתי אפשרי היה הדבר. אין האושר בא מתוך עמידה על המיקח. אין הוא בא גם לאלה המצפּים לו ומוכנים לקבלו כדבר המובן מאליו, כאילו הגיע להם הדבר באופן טבעי. כי, במקום שיש הגיון – אין אושר, במקום החשבון – אין השמחה שרויה, ואין מקום לרגשות זוך – בשטח זה של זיוף וכזב.
כדי שאדם יהיה מאושר – עליו להתפשט מכל החולין אשר בו. עליו להטהר ולהזכּות מכל החלאה אשר דבקה בו, עליו להרגיש את עצמו נקי מחטא כתינוק בן יומו, תמים עד לידי טפּשות, בוּר עד כדי פראוּת, רחוק מתרבות ומדעת. רק אז, כשלא ירגיש את עצמו שותף לכל מעשי הפּשע הנעשים על ידו או על ידי אחרים, כשלא יכריחוֹ ההכרח לשקר ולשנות את טעמו ואת עורו, רק אז – יוכל להרגיש בבדידות הקדושה המקנה לו את הזכות להיות מאושר, אך בשום אופן לא לפני זאת ולא בתנאים הקיימים.
יצור מוזר ביותר הוא האדם: הוא יצר לעצמו “מוסכמות” שאין לעבור עליהם, ועל גבי מוסכמות אלה בנה עולם מלא של דעות ומושגים המַקנות לו חובות. רק חובות ללא כל זכות. הוא עצמו גדר בפני עצמו את הדרך לדרוֹר. האדם יצר בידיו ממש את השלשלת שבה נכבל בידיו וברגליו למשך כל ימי חייו. וקשור הוא רק משום כך – שאין לו אומץ הלב הדרוש כדי לנתק את השלשלת ולהשתחרר. והרי לכאורה, היה עליו לזעוק מרה על העוול הנעשה לו. במקום שהיה עליו להתפרץ ולהחריב את הגדרות והסייגים האלו – הרי כתחליף להתפרצות נואשת זו – הוא עומד ומחייך ממש, ככלב מוכה זה המכשכש בזנבו לאות רצון ומסירות, בהבטיחו: שטוב לו, ונוח לו בכך. קללת האלהים היא הרובצת על האדם מדור לדור, מארת השטן היא שכבלה אותו ואת רוחו לבל יוכל להשתחרר ולמרוד במוסכמות האלה, המחזיקות את צוארו בעוֹל הכבד מנשוא.
וכי מי בקש זאת מידו? מי צוה עליו את המשאת הזאת? מי הכריח את היצור העלוב הזה לקבל עליו עול של תורה ומעשים אשר לא יוכל לעמוד בהם?
הוא עצמו נטל עליו את זאת. האדם יצר את המוסכמות בשביל עצמו, כי חיים שאין עמהם שעבוד אינם קרויים חיים. אין מי שידחוק, ואין מי שיצוה וינגוש בו. ואם בא אדם והכריז על עצמו כמאושר – הרי היו בטוחים, שמי שהוא נוגש בו וממרר לו את חייו.
ואני – בהשתחררי מזאת, אוכל להגיד בפה מלא: אינני מאושר, אך דומני שגם אומלל אינני. לפעמים יש לי הרושם, שאני חפשי בכלל כרוח בשדה, חפשי בכל, משוחרר לעתים אף מעצמי. ואם תבקשיני כיום הזה להגדיר את מצבי בעולם ובחברה – הרי לא אוכל בשום אופן לעשות את זאת. אך אחת ידעתי: אין אתם ודומיכם אדונים לי, אין איש מכם מצוה עלי, ואין אני מחויב לשמוע ולציית, כי חפשי אני! חפשי ללא כל עוֹל, חפשי עד כדי מדרגה זו שאני יכול אף לזלזל בכם ובדעותיכם הנפסדות ללא חשש וללא פחד. כי מה אתם לי אחרי שהגיתי וקבעתי את מושג החופש והדרור לרוחי, שהיתה כלואה במשך זמן כל כך רב בתוך סוּגר?
ובכלל אין איש מכם יכול לשמש לי לסמל ולדוגמא. אתם חיים עתה את התקופה הזאת שאני סלקתיה מזה כבר ולא רציתי לחיות בה. ויתרתי על תענוגות דמיוניים, על כסופים אין קץ לאותה אומצת־בשר שאתם משתכרים בה. אין לי צורך בכך, ולא משום כך שאני פרשתי מהחיים, אלא אך ורק משום שאינני רוצה להשתעבד לה כמוכם. אינני מסכים לטעום את טעמה המתוק למשך רגעים ספוּרים – שלא אצטרך לאחר־כך להרגיש בטעם המריר והמלוח ביותר במשך תקופה ארוכה.
ועם חלוף הימים תביני גם אַת את אשר אבינה אני עתה. ואם עד אז לא תישברי לחלוטין, הרי לא אסרב להפגש עמך. אך אם לא תוכלי להגיע לידי מסקנא זו – אשר מקורה בהגיון הפשוט והבריא הרגיל והמשוחרר, כי אז השארי באשר אַת שם. כי לא יכירך המקום אצלי.
ואני, באשר אלכה – אלכה. אמשיך בדרך אשר בה בחרתי.
כי שלוה בה!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות